ראש יוסף על חולין חלק ב קיח

כבעיא דרמי בר חמא או דגזירת הכתוב הוא דאף בלא בליעה מועטת צריך מריקה ושטיפה ולר"ט אינו כן דוודאי בישול דיום שני אינו אלא שמקליש טעם הראשון ולא הגעלה גמורה ובלא"ה א"ש ועיין בי"ד צ"ה וצ"ח מ"ש הטור בשם הרשב"א ובב"י מ"ש על דברי רשב"א:

ודע דהר"מ בפ"ח הי"ב מהל' אלו כתב מריקה בחמין וצונן הוא שטיפה השפוד ואסכלה מדיחין במים חמין ע"ג אש ואח"כ מדיחין עכ"ל הנה בכ"מ לא הזכיר דמריק' חמין הוא ע"ג אש אלא באסכלה ושפוד ונראה דוודאי לשיטת הר"מ דמריקה ושבירה בכ"ח הוא סוף אכילה ראשונה בשחרית או בעת צהרים צריך לעשות כן ובוודאי לאו משום בלוע דנותר ואף שאין רוצה לבשל אח"כ גזירת מלך הוא וא"כ וודאי דהאי מריקה בחמין לאו הגעלה הוא אלא בחמין כל דהוא סגי למרוק השמנונית הנדבק בדופני הכלי ולשטוף מבחוץ במים צוננין ואה"נ לאחר שנעשה נותר צריך הגעלה כדי להפליט האיסור או דמסתמא היו נזהרין בה וכל יום היה גיעול לחבירו ולא בא לעולם לידי נותר וכי קשיא לך איך מבשל שלמים למחר הא ממעט באכילתן שבלוע משלמים דאתמול שכלין זמנן היום ואין לעשות זאת וצריך לומר כמ"ש התוספות ד"ה הלכתא וזבחים צ"ו א' ד"ה ואם טש דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא תאמר דהוה ממש נ"ט בר נ"ט מן הקדירה לבשר ומבשר למים ומים לתבשיל והוה טעם שני להיתר קודם שבא לידי נתינת טעם שלישי כלל וכמ"ש התוספות בשני מקומות הללו וא"כ מש"ה שרי לבשל ולידי נותר מעולם לא בא דכ"י גיעול לחבירו וכל זה בבישול משא"כ בשפוד ואסכלה דהיא בצלי בלא רוטב בוודאי צריך הגעלה קודם שיצלה שלמים היום דא"א בע"א דממעט זמן אכילתן דאין לומר נ"ט בר נ"ט מתרי טעמי חדא דבצלי בלע טפי ועוד דטעם שני הוא ולא טעם שלישי דליכא רוטב ועוד דטעם שני נעשה אח"כ איסור וכמ"ש כ"ז לעיל לכך לא שרי אלא לבשל ולא לצלות דבבשול אף שהכלי פולטת דבר הבלוע בלא רוטב מ"מ רוב הטעם פולט במים תחלה הוה טעם שלישי כדבעינן למימר לקמן בשם בעל התרומות וזה שמזכיר במתני' הגעלה בשפוד ואסכלה ולא בשאר כלים וכדכתיבנא משא"כ לשיט' רש"י ז"ל דמריקה לאחר זמן שנעשה נותר וא"כ וודאי דמריקה בחמין הוא הגעלה לפלוט האיסור ועיין בפ' ד"ח וברש"י שם אהא דמריקה בחמין ושטיפה בצונן יע"ש אבל להר"מ מריקה בחמין לא לפלוט מגוף הכלי דעדיין היתר הוא אלא כמריקת הכוס כדי לנקות יפה וגזירת הכתוב הוא ובחמין כ"ד סגי להו וכל זה לתירוצא דר"א בע"ז ע"ו א' דאסור לצלות שלמים היום מאסכלה הבלוע בשלמים אתמול דממעט באכילתו ולא סבר תירוצא דאוקמוה אדאורייתא דמין במינו בטל כמ"ש התוס' כמה פעמים והבאתיו לעיל משום דקשיא ליה קרא וכל חטאת אשר וגו' אלמא אף במינו לא בטל ברובא מי לא אסקינן דנגע במינו וכן מבואר בר"מ שם דשלמים בחטאת נאכלין כחמור שבהן יע"ש ומש"ה הוצרך לומר דמגעילין ובהיתרא בלע סגי בהגעלה משא"כ באיסורא בלע ועיין בפ"ה מהל' חמץ ומצה הכ"ג סכינא דפסחא צריך הגעלה ועיין בש"ס שם שכתב אפשר דעת רבינו היתרא בלע כ' והוא כתירוצא דר"א בסוף ע"ז וכדכתיבנא ומש"ה שפוד ואסכלה במקדש היתרא בלע די בהגעלה וצריך הגעלה דאל"כ אסור לצלות בשפוד שצלו אתמול שלמים לצלות היום ומיהו מודינא דאי בשל שלמים אתמול רשאי ע"י הגעלה וזה שאמר במתני' מגעילין הוא לצלות היום על שפוד שצלו אתמול אבל אם צלו היום רשאין אח"כ לצלות באותו היום בלא הגעלה דלא ממעט באכילתן כדכתיבנא ועיין לעיל צ"ח ע"ב ברש"י שסובר טעם כעיקר בקדשים הוה ככ"ש ממש ועיין בתו' שם וכבר כתבנו בשם הריטב"א דנ"ט בר נ"ט אפי' משהו לא חשיב ואף בדברים האסורין במשהו נמי שרינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא מהאי טעמא וכבר הארכנו בזה לעיל וביורה דעה אבאר:

ודע דמ"ש התו' כאן וזבחים דמין במינו מ"ה ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא יש לומר דכתבו כן למאי דבעי לומר בפסחים בפא"ע דאתא להיתר מצטרף לאיסור וכפירש"י שם ובזבחים צ"ז ע"ב דמיירי שסכו בשמן של חטאת שלמים דהוה בעין וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ אה"נ דמין במינו בטיל ברובא אף בקדשים משא"כ להך סוגיא דנזיר ל"ז ב' כפי ה"א דתרוייהו לטעם כעיקר משמע אשר יגע בבשרה אף במינו א"כ אסור אלא דקשיא מ"ש לעיל אמאי לא אמר דחטאת מנזיר לא יליף דה"א דוקא בא"מ לכך כתיב בחטאת אף במינו לא בטיל וזה ודאי דוחק לומר דקרא לא אתי אלא שנבלע בשלמים חטאת בכמותה דלא נתבטל ברוב דזה החוש יכחיש דא"א לזית שלמים לבלוע בו כחצי זית חטאת ובטל ברובא כמין במינו בעלמא מ"ה דהא אשר יגע כה כתיב מי לא עסקינן דנגע מין במינו ואפילו הכי אמרה תורה יקדש להיות כמוה כו' וכבר כתבנו לעיל מזה וצ"ע בזה ועיין:

גם בדברי הר"מ הל' מ"א פי"ז הא"ב סתם דבריו בקדירה בת יומא השיעור ואם היינו אומרים דשיעור סוף לילה לבד גורם הפגם ע"כ בחטאת איך משכחת לה כקושית התוס' בע"ז ע"ו ד"ה קדירה וברא"ש שם ולדברי הר"מ לא קשיא ולא מידי דמריקה ושטיפה לאו לאחר שנעשה נותר אלא תיכף לאחר אכילה וגזירת הכתוב הוא דבעינן מריקה ושטיפה אלא מדסתם רבינו דבריו ולא ביאר מסתמא דעתו ודאי מעל"ע או עכ"פ כל הלילה ובזה אמר קדירה בת יומא דבלילה לא היו מבשלין ועיין ברא"ש סוף ע"ו יע"ש היטב יע"ש וכבר כתבנו מה שהכריח לומר כן להר"מ ז"ל דמגעיל מיד באכילה ראשונה קודם שנעשה נותר יע"ש לעיל באורך:

וגם בקדירה שבישל חטאת אי רוצה לבשל שלמים בלא"ה צריך מריק' ושטיפה לדעת הר"מ או משום דממעט באכילתן ולא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא דאסור לזרים ונפסל ביוצא ושאר דברים וקיימא לן כתירוצא דר"א בע"ז דיש חילוק בין איסורא בלע ובין היתרא:

ואכתי פש גבן לברורי עוד אחת וזה הוא הא דאמרינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי אם הוא דוקא כשהטעם הראשון בכלי ומכלי אל אוכל וכ"ש מכלי אל כלי הוא דקליש טעמו ואין בו כח לאסור עוד אבל מאוכל אל אוכל אפילו בכמה טעמים שאוסר או דלמא לא שנא אפילו באוכל אל אוכל אין בו כח לאסור עוד דאיקלש טעמא. והנה בשערי דורא בסימן ס' כתב דאין להתיר לאפות עיסה בצד פשטיד"א מטעם נ"ט בר נ"ט חד בעיסה של פשטיד"א ומשם לעוגה דוקא פליטת הכלי אבל מאוכל אל אוכל חשיב טעם אחד וכן הוא בש"ד של או"ש מהרש"ל ועיין ברנ"ש במ"ש מ"ש שם הרי הדבר ברור דבאוכל אל אוכל לא חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתר' וכן כתבתי בחדושינו לי"ד וגדולה מזו כתבתי שם דנראה דאפי' מתחלה לאוכל ואח"כ לכלי לא שרינן לה אלא דוקא תחלה לכלי דאקלש טעמא אלא דקשיא מהא דכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דשמואל אף בטעם שני היתר ודגים שעלו בקערה עם בשר איירי והיינו בשר לדגים ודגי' לכותח דשרי והיינו דדייקינן מרב דעבדי ליה שייפא בצעא ואמר יהיב טעמא כולי האי כו' דטעם שני נמי מותר לשמואל (ורמי ליה בישולי בגוויה היינו עלו) והא דקדירה שבישל בשר אסור לבשל חלב נתבשלו שאני עכ"ל הרי משמע דאין חילוק בין מאכל לכלי אלא דכבר כתב הר"ן שם דאין שיטה זו מחוורת. ומדברי רש"י בד"ה נותן טעם בר נ"ט הוא אם היו מבושלין עם בשר היו אסור לאוכלן בכותח כו' אין ראיה דאפשר לומר אה"נ בנ"ט בר נ"ט כה"ג הוה חשיב טעם אחד כל דליכא כלי בנתיים. אבל ראיתי בר"ן שתי' בשם הר"ן ז"ל מהא דעבדי ליה שייפא בצעא דמש"ה חשיב נ"ט בר נ"ט דבר מר היה מעורב עם סימנים אחרים והוה טעם ראשין ומשם לקערה ומשם לתבשיל והוה כמו דגים שעלו כו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש הרי משמע דאף מתחלה לאוכל ואח"כ לכלי אפ"ה חשיב נ"ט בר נ"ט אבל הם ז"ל כבר כתבו תירוצים אחרים ואין ראיה מהא דרב וכמו שאכתוב לקמן ועיין מ"ש הריטב"א על דשייפא בצעא ולכך אני אומר דלענין דינא אין להקל אלא מאוכל לכלי ומכלי אל אוכל אז מותר אח"כ לחלב או להיפך אבל לא מאוכל אל אוכל ואח"כ לכלי ומכ"ש כמה אוכלין אין להקל דלא איקליש טעמא עדיין ולענין אי יש לחלק בין עלו לנתבשלו או בצלי הלא המה כתובים בש"ע ובאחרונים סי' צ"ה ולקמן אבאר שיטת הר"מ פ"ט וי"ז מהלכות מ"א מה דעתו בזה ועיין ביש"ש כאן:

סוף דבר הכל נשמע דנ"ט בר נ"ט דהיתרא שייך אפי' בדברים האסורין במשהו ודוקא דיעבד אבל לערבם לכתחלה אסור או דהוה מבטל איסור לכתחלה או דאין לעשות כן ואי עביד הכי עיין בפר"ח סי' צ"ה ובחדושינו לי"ד אבאר כל דיני נ"ט בר נ"ט באורך בעזה"י וגם באוכל אל אוכל אי שייך וע' בא"ח הל' פסח תס"ז ושם אבאר הכל על נכון:

ומעתה כיון שנתברר באורך וברוחב ת"ל כל דיני נ"ט בר נ"ט אתחיל בפי' הסוגיא בעזה"י:

איתמר דגים שעלו בקערה של בשר כו' נקיט עלו לומר לכתחלה אסור לעשות כן לבשל בקדירה של בשר לאכול אחר כך בכותח דלא מסתבר לומר דנקיט רבותא דר' דאפ"ה אסור דכח דהיתרא עדיף אלא דוקא דיעבד ונקיט עלו הא נתבשלו לא ולמ"ד אף נתבשלו אפשר לומר דנקיט עלו לרבותא דר' וזה דוחק ואפשר לומר דאף בעלו בקערה צוננת קליפה בעי וה"א דכ"ק ממש דלא דמי לבישול שמתפשט בכולו קמ"ל ועיין בב"ח צ"ה כה"ג וטור:

עבדא לי' שייפא בצעא לבתר הכי רמי בשוליה בגוויה אמר יהיב טעמא כולא כו' הקשה הרשב"א וריטב"א ור"ן דלא דמי דהכ' טעם שני הוא ותי' הר"ן דע"כ ר' הלכתא אתא לאשמעינן ולומר דאוסר אף בשלישי והרמב"ן