ראש יוסף על חולין חלק ב קטז

לומר דזה הוה מדרבנן דזה לא ניתן להאמר כלל סוף דבר דנראה לכאורה דלא התירו אלא מן קערה לדגים ומדגים לכותח אין כח לאסור ואף אי תימא שטעם הכותח נבלע בדגים אפ"ה איכא למימר כיון שכל א' בפ"ע היתר הוא ולא אסרה תורה אלא כשיתן הבשר טעם בחלב או להיפך וכיון שכן כבר איקליש טעמיה בדגים קודם שבא טעם החלב ואין בו כח ליתן טעם בכותח הנבלע בדגים ג"כ וכן הרמב"ן בפירוש על דברי סה"ת הביאו הרשב"א בחדושיו והר"ן דלא אמרינן שכותח הנבלע בדגים יהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרן עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם עד שיתן טעם יע"ש הרי בהדיא כמ"ש אבל טעם שני גופא שהיה היתר ואח"כ נאסר לא ידענא אמאי לא הוה איסור ממש דהוה ממש וכההיא דקדירה שבישל בה בשר ואח"כ חלב בנ"ט דהנראה שהוא מ"ה וכמ"ש בסמוך ואף שכתב הרשב"א ור"ן בשם י"מ דטעם שני נמי שרי לשמואל מהא דדייקינן דאמר רב יהיב טעמא כולי האי דשייפא ביצעא טעם ראשון ומקערה לתבשיל אלמא לשמואל אף כה"ג שרי יע"ש הא הקשו התם מקדירה שבישל בשר לא יבשל חלב ותי' דהתם בישול פליט טפי והכא עלו דוקא כו' וא"כ בההיא דזבחים דנתבשלו ודאי אסור כה"ג ובחמץ לפני הפסח בנתבשלו אוסר אח"כ דטעם שני איסור הוא. לכן אני אומר דדברי התוספות כאן שכתבו דכל יום נעשה גיעול לחבירו דהוה נ"ט בר נ"ט לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים ומש"ה בשומן שהתיכו בכלי חמץ קודם הפסח בבת יומא אסור מדינא תוך הפסח וכמ"ש בא"ח סימן תמ"ז ס"ה דמדינא אסור כמ"ש ועיין במ"א ומ"מ נראה לי הטעם דאין אוסר טעם שני לכותח הנבלע בדגים דכ"א היתר בפ"ע ואין אוסרין עד שיתן א' טעם לחבירו ואין כח בשני ליתן כח לשלישי משא"כ בטעם שני דהוה אחר כך איסור אין להתיר בזה:

ואכתי לא הונח לי גם בזה דמ"מ טעם הכותח שהוא חלב ממש נבלע בדגים יתן טעם בבשר הנבלע בדגים ונהי שאין כח בבשר הנבלע בדגים שיתן להחלב טעם מ"מ הכותח שהוא חלב ממש יתן טעם בבשר דהוה ממש ואסור וצ"ל דמ"מ לא חל עליו שם בשר בחלב דכבר איקלש טעמא דבשר ולא אסרה תורה אלא כשכל א' יכול ליתן טעם בחבירו משא"כ הכ' דבשר אין בו ליתן טעם בחלב לא אסרה תורה וכן אני אומר שהתורה אסרה בשר בחלב שנתנו טעם זה בזה וכאן החלב המעורב עם בשר אין חל עליו שום איסור דהבשר אין בו כח ליתן טעם בחלב מש"ה לא אסור גם הבשר והבן זה אבל אין לומר כלל שנתבטל הבשר בטעם השני מיד דליתא כמו שהוכחנו בראיות בדורות לעיל:

והא דכל יום נעשה גיעול לחבירו הינו כמ"ש התו' בסוף דמן התור' מין במינו ברובא ומדרבנן בעינן ששים ובמקדש אוקמא אדאורייתא ומש"ה שרי לבשל שלמים בשל חטאת כמ"ש התו' כאן מה"ט ג"כ ולא משום טעם שני של היתר דמה בכך סוף סוף נעשה איסור לאחר זמן איסורו ונהי דקליש שאין בו ליתן טעם לשלישי מ"מ הוא גופא איסור הוא כמו בגיעולי עכו"ם דציותה התורה להגעיל דאל"כ היה התבשיל נאסר אף דהוה בו טעם שני דודאי מ"ה אין לחלק בין היתרא בלע ובין איסור' בלע ומכ"ש לפי מ"ש סמ"ק בסימן רי"ד ואו"ה כלל ל"ד דטעמא מדרבנן לא אמרינן בשאר איסורין נ"ט בר נ"ט דחנ"נ וזה הוה דרבנן בשאר איסורין כמ"ש הר"ן בספכ"ה אלא ע"כ דטעם שני הוה ממש אלא שאין בו כח יותר לאסור ליתן לשלישי טעם ובי"ד אבאר בזה:

ודע דבזבחים פ' דם חטאת צ"ה וצ"ו דכ"ח צריך שבירה ומתכת הגעלה מריקה ושטיפ' ולכאור' קשיא דמ"ה מין במינו ברובא בטיל ומדרבנן בעינן ששים בלח ודבר הנבלל יפה א"כ למה הצריכה תורה שבירה והגעלה והא מ"ה ברובא בטיל והייתי אומר דגזירת הכתוב הוא דצריך מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח ולא משום בלוע דנותר אלא שראיתי להרא"ש בסוף ע"ז דלמ"ד נט"ל לא הוה אלא מע"ל א"ש כפשוטו דהתורה הצריכה להגעיל כ"מ ולשבור כ"ח משום נותר שבו שלא יפלוט בתבשיל יע"ש וא"כ אכתי ק שום איסור לבשל מן התורה אף לאחר שנעש' נותר ואי אמרינן דאסור לבטל איסורין מ"ה כמ"ש רש"י ז"ל בההי' דזרוע בשילה שכת' חדוש הוא דמ"ה שרינן לבטל איסור יע"ש א"ש דמש"ה הוצרך מריקה ושטיפ' וכ"ח שבירה דאסור לבטל איסור לכחחלה מיד שנעשה נותר ואף דנט"ל מ"מ כיון שחל עליו שם נותר כמ"ש הרא"ש בסוף ע"ז יע"ש היטב אבל אי אמרינן דמ"ה מותר לבטל איסור לכתחל' אלא מדרבנן אסור על כרחך דגזירת הכתוב הוא דצריך מריקה ושטיפ' בכ"מ ושבירה בכלי חרס כדכתיבנ' ולא מטעם נותר אמנם כ"ז לרבנן אבל לר"י דמין במינו מ"ה לא בטל א"ש כפשוטו דמש"ה צותה התורה להגעיל ולשבור משום נותר ואה"נ דלא צותה התורה להגעיל ולשבור אלא לאחר זמן איסורו שנעשה נותר כמ"ש רש"י שם זבחים צ"ה וצ"ו ורא"ש בע"ז:

והנה במאי דאמרינן צ"א ע"ב לעיל אמר אביי לא נצרכא אלא לטעם כעיקר כו' אלא לר"י דמין במינו לא בטיל כו' וליגמר מיניה כו' ומה קושיא דמשום הכי לא גמיר ר' יהודא מיניה דקשיא ליה אמאי צותה התורה לשבור בכ"ח ולהגעיל בכ"מ והא מין במינו מ"ה ברובא בטל אלא ש"מ דלא בטל ומיהו יכולים לומר ליגמר מיני' דבס' מיהא בטל וכמ"ש הרשב"א שם בחדושיו דמש"ה צותה התורה להגעיל ולשבור דודאי אין ס' נגד כל הכלי אבל אם נאמר דהא דפריך וליגמר מיני' דברוב' בטל דמין במינו אי ברובא או באלף לא בטל דליכא טעמא ועיין בחדושיו לא א"ש וצריך לומר כפירש"י שם דאין מבטלין איסור מ"ה א"ש דפריך וליגמר מיני' ובזה יש להוכיח דאף דברים האוסרים במשהו אפ"ה נט"ל שרי בהו דלא כיש מי שסובר בא"ח סי' תמ"ז דנהי דעת קצת פוסקים דבפסח וכדומה לא שייך נט"ל דבמשהו הוא ורצה לומר והוא שאין נותנין טעם בתבשיל מ"מ משהו מיהא איכא והוה כיבש ביבש דאסור בפסח דא"כ מה פריך דלמא טעמא דר"י מהכא דחזינן דצותה תורה להגעיל ולשבור במקדש ואמאי ימתין עד שנט"ל או למ"ד לינת לילה פוגמת אמאי הצריכה התור' שבירה והגעלה בחטאת כקושית הרא"ש דלא משכחת ליה כלל דחטאת נאכל ליום ולילה וא"כ אימת עבד להו אי מבשל בקדירה שבישל, היום לא נותר הוא ואי למחר הוה נט"ל דלינת לילה פוגמת אלא ש"מ דבדברים האסורין במשהו לא שייך נט"ל ואסורין מן התורה כמו שאבאר לקמן באורך אי"ה ומש"ה צותה התורה להגעיל דמין במינו הוא דמבשלין בו בשר חטאת ושלמים ולא שייך לומר סלק את מינו כמי שאינו לא מיבעי' בכלים שלא נתבשלו עם מים אלא בצלי קדר ושפוד ואסכלה וכדומה אלא אפילו כדרך בישול עם מים ממש אפ"ה אפשר דאין במים רובא נגד הבלוע בכלי ואין להאריך ועיין בפר"ח צ"ט שכתב בשם הרשב"א ור"מ בפט"ו מהל' מ"א ולא זכר דעת רש"י דכתב חידוש דאסור לבטל כו':

ודע דכל מה שכתבנו דאי אין מבטלין איסור לכתחלה א"ש דצותה התורה להגעיל ולשבור אף דמין במינו ברובא הוא אי אמרינן כה"ג הוה מבטל איסור כמ"ש בפר"ח בי"ד סי' קכ"ב ושאר אחרוני' וכן הוא בסי' צ"ט אבל לדעת הרשב"א ומביאו הטור בסימן קכ"ב דאיסור מועט שנבלע לתוך כלי ודרכו להשתמש בו בשפע שרי לבשל בתוכו ולא הוה מבטל איסור כיון שאין כוונתו לבטל איסו' יע"ש א"כ ודאי שרי לבשל מ"ה אף לאחר שנעשה נותר ולא מיקרי מבטל איסור כיון שאין דעתו אלא לבשל בכלי ולא להכשיר את הכלי או לבטל האיסור הנפלט ממנו כמה שכתבנו גם מההיא דנ"ט בר נ"ט דהיתר' אי אמרינן דבטל אלא דמשהו מיהא איכא יש לראות היאך מבטלין איסור לכתחלה אלא כיון שאין מתכוין לכך לא הוה מבטל איסור לכתחלה:

ועוד אני תמה על מ"ש התוספות כאן ד"ה הלכתא בזבחים צ"ו ד"ה ואם טש דמין במינו ברובא מ"ה בטיל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא דכפי הנראה בקדשים לא בטל מדינא מין במינו ברובא דכתי' בחטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש ואף במינו כמבואר בזבחים פד"ח ובר"מ פ"ח מהל' מעה"ק דשלמי' עם חטאת יאכל כחמור שבהן דהוה מין במינו בשר עם בשר וכדומה ודאי נראה דבר הנבלע באחר שיש באותו שנבלע בו רוב נגד הבלוע והחוש יעיד על זה ואפ"ה יאכל כחמור שבהן וכן לעיל צ"ח ב' בהא דאמר רבא לא, נצרכא אלא לטעם כעיקר יע"ש היטב וכיון שכן נראה ודאי דבקדשים לא בטל מין במינו ברובא וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל שם בפ"ח וא"כ איך אוקמי' אדאורייתא עוד אני תמה בההיא סוגיא דנזיר דאמרינן נזיר וחטאת לטעם כעיקר וחטאת מנזיר לא גמרינן דאפילו חרצן אסור לי' ומאי קאמר והא חטאת צריכה לומר אף אין במינו דאינו בטל דאלו בנזיר, טעם כעיקר בא"מ שאם שרת פתו ביין כו' ומש"ה דאיכא טעמא לא בטל משא"כ בחטאת דמין במינו הוא כדאיתא בזבחים צ"ז ב' חותך מקום פעפוט יעוין שם:

עוד ראיתי לבאר לך מ"ש הר"מ ז"ל שם בפ"ח דכ"ח צריך שבירה הוא בחט' ולא בשאר קדשים וסובר דמתניתין חומר בחטאת מק"ק בדף צ"ג ב' אשבירה נמי קאי ובצ"ה ב' אחל ק"ק וק"ק לענין מריקה ושטיפה ולא תנן לענין שבורה בכ"ח ועיין בלח"מ ותי"ט והקשה הבה"ז דא"כ איך אמרינן בכמה דוכתין דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם והא בשאר קדשים מהני הגעלה יע"ש גם בצאן קדשים לא תי' יפה כמו שאבאר לקמן אי"ה ואני בעניי לא ידעתי למה חרד שמואל כל החרדה הזאת הוא, רבינו הגדול בעל בה"ז דאמאי לא דר"מ לשיטתו דמריקה ושטיפה הוא עקב אכילה רצוני לומר הוא לאחר