ראש יוסף על חולין חלק ב קטו

בישל מים בקדירה של איסור תוך מעל"ע ואחר מעל"ע לבישול האיסור בשלו בו כת' דיש להקל מפני שאין האוסר בעין והיינו מפני שאין הנאסר יותר מן האוסר ובחדושינו לי"ד הארכתי בזה וא"כ ע"כ דיש משהו עכ"פ וא"כ בחמץ בפסח דהוה במשהו למ"ד חוזר וניער יש לאסור וכה"ג טובא ועיינתי ברשב"א בחדושיו כאן ומלשונו אין שום הכרע אי' יש כח להפליט אלא דבטל במיעוטו או דאין בו כא להפליט ואף משהו אין בו יע"ש היטב בזה:

עוד ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב לעיל מיניה ד"ה דגים וז"ל דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקליש איסורא ואפי' כריח' דבשרא לא אשיב עכ"ל מלשון זה יראה דיש לומר דהטעם יוצא לשלישי או יותר אלא דלא חשי' טעם כלל כה"ג ולית לן ביה וזה שאמר אפי' כריח' דבישרא לא הוה דלא הוה משהו דנהי טעם כעיקר מ"ה היינו טעם ראשון כמו גיעולי נכרים וכדומה אבל טעם שני לשלישי תו לא. חשיב טעם למיסר אחר כך ומ"מ קשה ממ"ש לעיל ודע דממ"ש אף דיהיב טעמא מצינו לומר דיהיבי טעמא היינו שטעם הבשר נרגש בדגים או אף דנרגש בכותח נמי דלא חשיב טעם נהי דהתורה גלתה טעם כעיקר בכלי מדין זהו שהתבשיל קיבל טעם מן הראשון שבקדירה אבל ביותר אין לחוש לטעמא כלל דאיקליש ואף אי נרגש הטעם שרי וכנראה מפשט לשון הריטב"א שכתבתי כאן וא"כ אף באיסורי משהו שרינן דלא חשיב כלל טעם כדכתיבנא והא דכתב נמי הריטב"א בד"ה גריר לבי פסקי דלא חשיב כלל חמץ בשלישי נמי מה"ט דאף שיוצא לשלישי לא חשיב טעמא כלל דאיקליש ולא הוא טעם. כעיקר ועיין בר"ן כאן ולקמן אכתוב בדבריו:

וראיתי להיש"ש בסי' ס"א שכתב והרא"ש כתב לקמן אסור לאוכלו בכותח (אצנון קאי) הוא בלא טעימה ואינו ר"ל דצנון אגב חורפי' יהא אסור בטעימה (היינו אף בטעם ומרגיש הבשר בצנון) ודגים אפילו בטעימה שרי, דמה בכך דדגים אין חריפין מאחר דיהבי טעמא ומורגש בתוכו למה לא יהא אסור כמו בצנון אלא ודאי קודם טעימה קאמר כן כתב הרא"ש להדיא דגבי דגים מותר בלא טעימת ישראל קודם נתינתן לכותח משום נ"ט בר נ"ט ובצנון עד דטעים ואין שחולק בין דגים לצנון אלא דגים א"צ טעימה וצנון צריך אבל כל שמורגש טעם הבשר אסור והנה הנראה מכוונת דבריו דנ"ט בר נ"ט דשרי לאן משום דאין כח לצאת מן השני לשלישי אי אף דיוצא לא הוה טעם חשוב כיון דאיקליש איסור' כולי האי אלא כך הוא עיקרן של דברים לדעתו ז"ל דמסתמ' אין בו ליתן טעם לג' וכבר נתבטל בשני ולכך א"צ לטועמו כדי נתינתו לכות' דמסתמא אין בו כדי ליתן טעם בכותח דצנון דהוה כממשו של איסור משום חורפיה צריך לטועמו וקודם אם יש טעם אסור ואם לאו מותר. ואיני יודע היאך יאמר זאת דנהי דנאמר כל שהוא היתרא מסתמא בטל בשני בס' כמו הכ' דגים שעלו דבקערה ראשון ובדגים ב' א"כ אף באיסורא נימא הכי ומ"ש איסורא מן היתרא ועוד דבשני ודאי יש בו טעם:

כמו שאבאר לקמן אי"ה ומה שהביאו ראי' מלשון הרא"ש יש ליישב ובי"ד סי' צ"ה אכתוב מזה באורך עוד ראיתי מ"ש שם מהרש"ל דבצנון אף אי טעים וליכא טעמא אסור לאוכלו בכותח דלכתחלה אסור דס"ס טעם משהו איכא לא ידענא להולמו כיון דליכא טעמא הרי נתבטל כדין יבש ביבש חד בתרי היכא דליבא טעמו ותן אין שייך אין מבטלין איסור לכתחלה דביטולו לאו בכותח הוה אלא בצנון ואין לומר דסובר דשני דברי' של היתר ן מבטלין זא"ז זה לא ניתן להאמר כלל דא"כ חמץ קודם הפסח דבטל בס' וכן הוא בי"ד בסי' צ"ט בסופו דהיתר בהיתר בטל הוא וראי' ממתני' פ"ב דכלאים צמר גמלים שטרפן כו' ועי' בפר"ח שם וכן מבואר מכל הפוסקים וא"כ ודאי דשרי בצנון כה"ג ולא הוה מבטל איסור לכתחלה ובפר"ח סימן צ"ה ס"ק ג' כת' מותר לאכלן בחל' פירוש אף שנרגש טעם בשר בדגים דאי ליכא טעמא פשיטא אלא דאיכא טעם כיון דהוי ב' טעמים של היתר הוקלש הטעם ואין בו כח לאסור עכ"ל הרי כמ"ש ולא הזכיר כלל מדברי מהרש"ל ביש"ש ומ"מ הא לא כתב דאין בו כח לכנוס בשלישי ויש לפרש דר"ל דאין בו כדאי לאסור דקליש איסורי' או דאין כח לצאת כלל וכבר כתבנו מה שיש לע' בזה וסיים שם באיסור בכמה טעמים דטעמא לא בטל ולקמן אבאר:

ודע דהר"ן ז"ל כתב וז"ל והוי יודע שלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דטעם שני של היתר הוא נקלש טעמו לא חשוב למיסר אבל באיסורא כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם עכ"ל מדבריו אתה רואה דכל היכא דכמה בעי יכול להתפשט הטעם עד אלף אלא דבאיסורא אסור בהיתרא שרי דאי דנימא דאין בו כח להתפשט יותר אם כן באיסורא נמי או דבטל מיהא בששים אלא דיכול להתפשט יותר ואפ"ה שרינן בהיתרא ולא באיסור וכן כתב איהו לקמן וזה לשונו ועוד מה דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברינן שהטעם עד השלישי מתפשט דא"כ באיסורא נמי נימא הכי דלמאן דלית ליה בשאר איסורין חנ"נ כו' הלכך דוקא כשטעם שני עמד בהיתר יע"ש היטב והנה יראה מדבריו בודאי דמתפשט יותר עד אלף אלא דבהיתרא שרינן ולא באיסורא ומ"ש למאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורין הוא לומר דאלו למ"ד חנ"נ א"ש דבאיסורא לא שייך לומר נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל בשם סמ"ק סי' רי"ד והביאו הב"י בסימן צ"ד וצ"ה יע"ש ולפי זה נחזי אנן בספק השני באיסורא אי הוה מ"ה או מדרבנן הנה למ"ש בשם סמ"ק ואו"ה כלל לצד והבאתיו לעיל דמש"ה לא אמרינן נ"ט בר נ"ט באיסורא דחנ"נ הוה דרבנן בשאר איסורין משום בב"ח כמ"ש הר"ן ספכ"ה והבאתי, ואם כן הולכין בספיקן להקל בשאר איסורין עד"מ קדירה שבישלו בה איסור וקנחה יפה ובישלו בה מים ואחר כך תחבו כף לתוכו ואח"כ תחבו הכף לקדירה כשירה ונשפך ואין אלו יודעין אם היה ששים שרי אף בא"מ כיון דחנ"נ הוה דרבנן אבל לטעם הר"ן ז"ל דהוה דאורייתא ולא דרבנן לא ידעתי מה אידון ביה דלכאורה אין מקום כלל לחלק בין היתרא לאיסורא למאן דלית לי' חנ"נ בשאר איסורין דאי מתפשט הטעם עד אלף אלא דהטעם קליש כזה לא אמרה תורה דליהוי טעם כעיקר מאי שנא היתרא מאיסורא וכי היתרא נביא הוא דאיקליש איסורא ולא באיסור' ולא ידעתי טעם נכון כלל לחלק בין היתרא לאיסורא אם לא נימא דמדרבנן הוא דגזרו כיון דהוה איסור שוב אינו יוצא מידי איסורו לעולם וכבר כתבנו מזה בחדושינו לי"ד סי' צ"ה יע"ש ולפי זה ה"ה למ"ד חנ"נ לא אמרינן הוה דרבנן אלא דמסתפינא לומר כן. והנה יש לומר דבב"ח מש"ה שרינן דמדלא אסרה תורה אלא דרך בישול ולא בכבוש וכדומה ש"מ דבעינן טעם ממש ומש"ה בטעם שני שהוא קליש אין בו כח ליתן טעם בבשר או בחלב משא"כ בשאר איסורין שוב ראיתי שזה ליתא דא"כ בחמץ בפסח או בכלי המקדש דחשבינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמ"ש התו' ד"ה הלכתא וכמו שאבאר לקמן בעזה"י א"כ אמאי בכה"ג הוה טעם קליש ולא בשאר איסורין דכאן לא גלתה התורה כלום. ועדיין יש לנו לומר דודאי טעם שני אין בו כח ליתן טעם בשלישי ולא זה הוא. טעם כעיקר האמור בכלי מדין דשם קבלה קדירה טעם מגוף האיסור ונותנת טעם חשוב לתבשיל משא"כ ליתן כח בשלישי אלא דמ"מ טעמא הוה דלא ליבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש מקרא דאחרי רבים להטות כיון דניכר ונרגש הטעם דחיך אוכל יטעם ובדבר הניכר לא שייך ביטול וכמ"ש הרשב"א בחדושיו בסוגי' בזרוע בשילה בשם הראב"ד ז"ל כה"ג יעוין שם ומש"ה כל היכא דאיכא טעמא באיסורא לא שייך ביטול ונהי שאין ההיתר נהפך לאיסור מ"מ התבשיל אסור שיש בו איסור משא"כ בשר בחלב וכדומה שאין כח בטעם שני ליתן לשלישי עד"מ קדירה שבישלו בה חלב ואח"כ דגים בטעם השני של דגים אין כח לכנוס ולאסור הבשר דלא הוה טעם חשוב ואף דנרגש הטעם חלב מ"מ כ"א בפ"ע היתר הוא ועל התערבם יחד אין כח בשני ליתן טעם בשלישי ומ"מ טעם זה אין מתיישב בחמץ בפסח ובקדשים וכדומה דלו יהיה טעם האלף כוון דבעצמו הוא האיסור לבסוף ולא בטל אסור ומה לי בהיתרא או באיסו' אלא משמע ודאי דהוה דרבנן באיסורא וכיון שכן יש לצדד ולהקל בספיקן כדכתיבנא דהוה ספק דרבנן ולהקל בכה"ג אף באיסורא ועי':

ומעתה מ"ש בספק השלישי אם הא דאסרינן באיסורא שרינן בהיתרא הוא בלא נרגש טעמא הא בנרגש טעמא אסור או לאו הנה מדברי הר"ן והפר"ח נראה אף דנרגש טעמא שרי בהיתרא אי הוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא קודם שבא לידי איסור דקליש טעמא ואין שם בשר בחלב ראוי לחול עליו וכדומה ואפשר דטעם כעיקר מכלי מדין ילפינן הוא כשקיבל טעם מראשון מ"מ אין תלמיד כמוני מכריע ואי"ה בי"ד בס' צ"ה אאריך בזה בעזה"י אבל החקיר' הד' יש לעיין בה טובא דודאי נראה דנ"ט בר נ"ט דשרי אלא שאין כח בשני לכנוס בשלישי או דקליש כולי האי אבל בטעם שני גופא ודאי חשיב ממש וא"כ יש לתמוה אמ"ש התוס' ד"ה הלכתא דמש"ה אמרינן דכל יום נעשה גיעול לחבירו מותר לבשל שלמים ולא הוה ממעט באכילה דהוה נ"ט בר נ"ט וכן בחתיכ' שומן בכלי חמץ הוה נ"ט בר נ"ט ומה בכך כיון דטעם השני אח"כ נאסר הוא ובטעם השני ודאי יש בו ממשות דאל"כ היאך תמצא איסור טעם כעיקר בכלי מדין דהוה טעם שני ואן לומר דווקא איסורא ולא היתרא דמ"ש ועוד אין לומר טעם כעיקר חידושא ואן לך בו אלא חידושו איסורא ולא היתרא חדא דמאי חידושא ועוד הא תנן קדירת שבישל בה בשר לא יבשל חלב ואם בישל בנ"ט אלמ' טעה שני בהיתר' נמי הוה ממש ואין