ראש יוסף על חולין חלק ב קיד

בסכין בשר מותר לאכול דיעבד שחתך וכדכתיבנא ובי"ד אבאר עוד בזה:

כתב הר"ן וקשיא לי מאי קמ"ל פשיטא, היכא דטעים ישראל ואמר דלית ביה טעם בשר דשרי י"ל דה"ק דליכא קפילא ושאר גוי אין מהימן וישראל מהימן עכ"ל ר"ל דסובר דוקא קפילא דלא משקר הא עכו"ם אחר אינו נאמן וישראל נאמן ועיין בפג"ה גבי טעימת קפילא שכן הוא סברת הר"ן ז"ל אבל ליש מי שסובר קפילא לאו דוקא אלא עכו"ם מסל"ת בעינן או למי שסובר דוקא קפילא שהוא מבחין ומרגיש הטעם ביותר ועיין ביש"ש סימן ו' בש"ד סי' צ"ב וצ"ח קשה קושית הר"ן ז"ל דמאי קמ"ל פשיטא היכא דאפשר למטעמי' טעמינן והיכא דליכא עכו"ם ה"ה בישראל בעינן קפילא דוקא ומה חילוק יש בין צנון לקערה שמלח בה בשר דבתרוייהו ניתר ע"י קפילא ומיהו למאן דבעי מסל"ת אפשר דה"ק צנון מותר בישראל ובקערה שמלח בשר אסור אי ליכא עכו"ם מסל"ת דהתם איסור הוה ובעינן עכו"ם דוקא:

שוב ראיתי דאשמעינן טובא דל"ת דם שבישלו דרבנן ובאיסור דרבנן שרי טעימה כמו שכתב הרב בצמח צדק סימן מ"ז בדבר שהוא איסור דרבנן שרי לטעום מללחך בלשונו ומש"ה התיר לאומן המבשל בורית לטועמיה דהוה דרבנן דהוה נ"ט לפגם עם אפר יע"ש וכבר נתבאר זאת אצלינו בי"ד וע"ש בסימן ס"ב בטעימת הכבד יע"ש ודם שמלחו הוה דרבנן ואפ"ה אם אין שם עכו"ם אסור לישראל למיטעם דהכי בעינן טעם גמור לאכול קצת ממנו או כמ"ש הפר"ח בסימן מ"ב דצריך למיטעם הרבה חיישינן שמא יאכל יע"ש ומ"מ אשמעינן היכא דליכא עכו"ם אסור לישראל למיטעם ואין לתבשיל תקנה ועיין בתב"ש סימן מ"ב:

ובתוס' ד"ה מליח אינו כרותח והא דאמרינן דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו דגים דרפי. קרמייהו עכ"ל וה"ה דה"מ לומר דבאוכלין נוח לבלוע יותר ע"י רתיחת מליחה ולא בכלים אלא דמשמע להו דפליג אדשמואל ואמר אף באוכלין מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל והקשה להם מברייתא איך פליג ע"ז דגים כו' ותירצו:

ובד"ה האי היתרא בלע כו' לא ר"ל דהוה נ"ט בר נ"ט עכ"ל מהר"מ מלובלין ז"ל פי' דאביי אמר היתרא בלע ולא רצה לומר נ"ט בר נ"ט דאביי לטעמיה וכו' ומש"ה הוצרך לטעמא דהיתרא בלע יע"ש מ"ש ולא ניחא להו באמת לפרש דברי אביי האי היתרא בלע והוה נ"ט בר נ"ט דא"כ לא שייך והאי איסורא בלע דא"נ היתרא בלע דבקערה הוה טעם ראשון ועיין מה שאכתו' לקמן בתו' ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה דעת התו' בזה יע"ש:

גמרא אתמר דגים שעלו בקערה כו' מפני שראיתי ספיקות רבות ועצומות בזה הסוגיא אמרתי אפרש שיחתי וירוח לי והנה יש בכאן לחקור חקירות רבות ואבארם בעזר העוזר ב"ה:

החקירה האחת היא במה שיש לחקור בהא דאמרינן נ"ט בר נ"ט קליש איסוריה ואין בו כח לאסור אם הוא דווקא בדברים המתבטלים בששים וכדומה הוא דאמרינן הכי אבל בדבר דנאסר במשהו לא שייך זה א"ד דאפילו משהו לא חשוב רצונו לומר בחמץ בפסח דיש דעה דמתבטל קודם הפסח וחוזר וניער בתוך הפסח כמבואר בא"ח תמ"ב ותמ"ז באורך וא"כ בנ"ט בר נ"ט עד"מ שבישלו בשר בקדירה של חמץ ב"י קודם הפסח ומאותו בשר בולע בשר אחר ע"י רוטב דהוה וודאי טעם שלישי להיתר או בשר ראשון גופא הוה טעם שני להיתר קודם הפסח מי נימא משיגיע הפסח חוזר וניער דבמשהו מיהא איכא או דלמא דאף משהו אין בו דנ"ט בר נ"ט אין בו ממש דטעם כעיקר דאסר רחמנא זה הבא מן הממש דווקא ולא כה"ג דהוה נ"ט בר נ"ט דאף משהו אין בו ושרי בתוך הפסח כמבואר:

עוד יש לי לחקור בנ"ט בר נ"ט דשייך בהיתר דווקא ולא באיסור וזה מוסכם מרוב רבוותא כמו שאבאר אח"כ אי"ה ובי"ד סי' צ"ה אבאר עוד מזה וא"כ יש לראות אי מ"ה אסור באיסורא אף בג' טעמים או מדרבנן הוא דאסור ונ"מ טובא כפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן להקל א"כ אי מ"ה ספיקו אסור ומדרבנן מותר עוד יש לחקור הא דאמרינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא מותר אם הוא אף שנרגש הטעם אח"כ שרי דהוה טעם קליש או דלמא כשאין נרגש טעמא הוא דשרי דמסתמא אין כח בטעם שני ליתן לשלישי אבל אי נרגש הטעם אה"נ דאסור דטעמא לא בטל א"ד כי אסרה טעם כעיקר בטעם חשוב כמו בכלי מזמן דהוה טעם ראשון אבל טעם קליש לא אסרה תורה ושרי כמו דגים שעלו בקערה של בשר דשרי בכותח מי נימא דווקא בסתמא הוא דשרי דאין בו טעם אבל אי נרגש הטע' בכותח אסור או דאפ"ה שרי כמ"ש דלא אסרה תורה טעם בזה דקליש הוא או דהם ז"ל חקרו והבינו דא"א לבוא כלל לידי נתינת טעם בטעם שלישי ואין במציאות כלל אי נותן טעם או לא ויש לחקור עוד חקירה אחת וגדולה היא אלי והוא דאם נאמר דהא דשרינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא היא כהאי גוונא דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח דטעם שני אין בו כח ליתן טעם לכותח כ"ש לקמן אי"ה אבל היכא דטעם שני גופא נאסר אח"כ אף שהיה היתר מקודם זמן איסורו מה בכך דהוה נ"ט בר נ"ט כמו חמץ בפסח שהתיכו שומן, בכלי חמץ קודם הפסח דהוה בשמן טעם שני ועדיין קודם הפסח שרי אי נאסר כשבא הפסח כיון דהשתא טעם ב' נאסר או כיון דקודם הפסח שרי תו לא גזרו עליו כיון דטעם כעיקר מדרבנן ואפילו אי הוה מן התורה אפשר דשרי כר"נ או דליתא דע"כ לא שרינן אלא היכא שהטעם שני אין כח ליתן טעם בכותח אבל בטעם שני שנאסר אח"כ אימא דאסור או לא שנא:

כל אלה חברו יחדיו והיו לספיקות עצומות לאיש פחות ערך כמוני ואני בסבך העיון לא ידעתי היאך לנטות ומה אידין ביה:

והנה בהתרת הספיקות האלו אומר אני דמ"ש נ"ט בר נ"ט דהיתרא מותר יש להוכיח דאפילו משהו לא חשיב מדכתב הריטב"א ז"ל בחדושיו כאן בהא דגריר לבי פסקי דכוותיה לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו מותרים תוך הפסח דהוה נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל ואף דחמץ בפסח במשהו לית לן בה דכל כה"ג לא חשיב כלל טעם בשלישי וכבר נתבטל גם בשני קודם הפסח דקיי"ל קודם זמנו בששים וכן עמא דבר עכ"ל העתקתיו מפני שיש צורך בה לעניננו דמשמע מדבריו דנ"ט בר נ"ט אין בו כח ליכנס בשלישי אף משהו מדכתב דלא חשיב איסור כלל וכן מדכתב ואף דחמץ בשלישי לא חשי' משהו כלל הרי יראה דאפילו משהו לא הוי ומה שכתב דבכה"ג לא חשיב דאיכא בשלישי חמץ יראה לי דה"ק מפני שכתב דגים שנתבשלו בכלי חמץ וסובר דע"י בישול במים חשי' טעם שלישי בדגים מן הכלי למים וממים לדגים ואין בו כח לכנו' בשלישי דסובר דזה הוה טעם שלישי כמ"ש מקודם בשם הרמב"ן ז"ל דאם הודחה קערה חולבת עם בשר דשרי מה"ט דמן הקערה למים ומים לקערה שניה ואף שיש לחלק כמו שאבאר לקמן אי"ה מ"מ סובר הריטב"א דבבישול הוה כה"ג טעם שלישי כמ"ש בש"ד ובשאר פוסקים ובתוס' כאן ד"ה הלכתא דגים יע"ש ומ"ש וכבר נתבטל גם בשני רצה לומר אף אם מלחו דגים בכלי חמץ קודם הפסח כמ"ש מקודם בין לבישול ובין למליחה ובמליחה ליכא אלא טעם שני מן הקער' לדגים מ"מ הרי כבר נתבטל בדגים קודם הפסח דסובר אין חוזר וניער בתוך הפסח אלא שיש להסתפק בדבריו אם ר"ל דיש ס' בדגים נגד חמץ שבקערה דמשערינן באומד יפה כסברת הראב"ד שהביאו הב"י בסי' צ"ד וצ"ח או היכא דהיתרא בלע או דמשתמשין חמץ דבר מועט בקדירות ועיין בפסחים דף ל"א ע"א בתו' שם ד"ה קדירה יע"ש או דרצה לומר דבשני נתבטל היינו דמן הקערה לדגים היה טעם שני להיתר ועדיין קודם הפסח ואף לאחר הפסח ובתוך הפסח איסור הוא מ"מ ה"ה בנתבטל קודם הפסח דנהי דטעם שני משהו אית ביה דשלישי אף משהו אין בו אבל שני משהו אית ביה מ"מ נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור בתוך הפסח וכה"ג בקדירה שבישלו אתמול שלמים מבשל היום אף שממעט באכילתן שרי משום דמצי למיכל עד למחר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא מקדירה לשלמים של היום ועדיין היתר ושוב נתבטל ותו אין בו כח וכמ"ש התו' ד"ה והלכתא דטעם שני הוא והיתר הוא קודם שיבוא לידי איסור ועיין מ"ש בתוס' שם ובספק ה"ד אי טעם שני נאסר אח"כ אי הוה אסור:

ודע שראיתי להב"י בסי' צ' דטעם דבאסורא לא הוה נ"ט בר נ"ט משום דחנ"נ בשאר איסורי והוה כולו איסור ועיין בש"ד סי' נ"ה ונ"ו ופ"ה וכן ראיתי לאו"ה כלל ל"ד דבאיסור לא אמרינן נ"ט בר נ"ט דחתיכה נ"נ ואף שיש כמה טעמים אוסר יע"ש היטב וא"כ ע"כ מוכח מדבריהם דנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי דנתבטל ומשהו מיהא אית ביה לעולם דאל"ה אלא שאין כח כלל לצאת מן השני לשלישי או דטעם כזה לא הוה טעם כלל וכמו שאבאר לקמן וכמאן דליתא דמי א"כ אמאי באיסורא לא מהני נ"ט בר נ"ט דהא אין הנאסר יותר מן האוסר וכ"מ שאין האוסר יכול לילך אין הנאסר יכול לאסור וכ"ת דסבירא להו להסמ"ק ואו"ה דהנאסר אוסר יותר מן האוסר ליתא שהרי בהדיא כת' או"ה כלל ל"ד וכ"ד בשם, סה"ת וסמ"ג דהמלח אין אוסר הבשר בשעת מליחה דאין הנאסר אסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם וכן הוא פסק כן שם להלכה וא"כ איך פסק בכלל ל"ד דבאיסורא לא הוה נ"ט בר נ"ט דחנ"נ אלא ש"מ דנהי דטעמא ליכא מ"מ משהו איכא אלא דבטל בששים ומ"ה באיסורא אף שיש כמה טעמים לא מהני דהאוסר בעצמו יכול לילך שם משהו עכ"פ וכיון שכן חנ"נ ואוסר דזה הכלל כל שהאוסר יכול לילך בעצמו משהו צריך שיעור גדול נגד כל החתיכה דנ"נ כמבואר בדוכתי טובא וגם הסמ"ק גופא סובר כן כמה פעמים דאין הנאסר יותר מאיסור דלא כסברת הר"ן ספ"כה ובסי' ק"ג הביא הב"י דבס' שמ"ק טלה דאם