ראש יוסף על חולין חלק ב קי

דדרך לבשל בשר שמולחין א"ו דא"כ פשיטא ומשני בכבדא דאיסורא ואשמעינן דאוסרת כבד חברתה דאף דאינה בולעת דם אפ"ה בולעת שמנונית ואינה נאסרת בדם של עצמה או דם אחר שפולטת ואינה בולעת בלא מליחה כו' ובזה מסולק קושית מהרש"ל ביש"ש בפירקין סימן נ"ד שהקשה לשיטת הרשב"א הא נמי פשיטא בכבדא דאיסורא וע"ש ולפי מ"ש לק"מ וכדכתיבנא: ודע דהאי לישנא דאמר אביי כי מבעיא לי למיסר חברתה לאו דוקא הוא וכפירש"י בשר אחר המתבשל עמה דלחברתה ממש אין אוסרת דפולטת ואינה בולעת ואפשר ליישב קצת למיסר חברתה נמי מיבעי ליה הרצון דאי מתני' דתרומה משום דמא ואוסרת היינו בשר אחר ובמתני' לא הוזכר חברתה אשמעינן אף במליחה לא נפיק כל הדם דמרובה בדמים הוא וה"ה כבדא דאיסורא אין אוסרת חברתה דה"ה שמנונית אין בולעת או דלמא התם בכבדא דאיסורא ואשמעינן ע"כ דכבד חברתה נמי אוסרת דשמנוני' בולעת שפיר וזה שאמר למיסר חברתה נמי מיבעיא לי וכדכתיבנא ובי"ד ע"ג אבאר: בא"ד והשיב לו למיסר נפשה לא מיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דר"י ב"נ וכסתם מתני' תרומות עכ"ל היינו דסתמא תנן ואינה נאסרת משמע אף בשלוקה אינה בולעת. ומה שכתבו עוד למה לא פשוט לך מאותה משנה עצמה דאפילו בבישול אוסרת חברתה היינו דסתמא תנן ובעינן שיהיה אוסרת ואינה נאסרת אלא דלא ידענא דמהיכא תיתי לומר הא דאוסרת אחרים הוא דוקא בשליקה ולא בבישול דודאי בישול מפליט כ"כ לאסור אחרות שוב עיינתי בר"ן וראיתי שכתב אהא דאמרינן בכבדא דאיסורא דקיי"ל נהי שהרותחין חולטין מ"מ שמנונית פולטין וה"נ איכא למימר ע"י שלוקה אוסרת ולא כבישול דרותחין חלטי ליה להכי תירצו דאין חילוק דסתמא תנן והיינו טעמא דרותתין חולטין לכבד שמעלין רתיחות מכל צד לא כן דרך בישול שאין חולטין ומצמיתין דם בכבד כו'

(דף קיא ע"א) גמרא ודלמא פי קנה חוץ לקדירה הוה וה"ה דה"מ למפרך אהא דלעיל דר"א שלקי ליה ואכיל דלמא פי קנה חוץ לקדירה הוה ומש"ה שרינן ומדלא פריך הכי ש"מ דהעיד דשלקי ליה ולא היה חוץ לקדירה ומ"ש א"נ חלטו ליה צ"ל דנטלו סמפונת וע' ברשב"א וריטב"א מ"ש בזה:

ובתו' ד"ה כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא כו' מדהוו צריכי למחלט כו' היינו לשיטת ר"ת לעיל דבמליחה ודאי שרי אלא בלא מליחה מיבעיא אי דם הכבד שאין נראה בעין גזרו כו' הוקשה להם שפיר דאי שרי למה חלטי כלל משא"כ לשיטת הרשב"א וכן כתבו התוס' לעיל בתירוצם שנית דבלא מליחה אסור ובמליחה מיבעיא י"ל דחלטו שלא היו רוצין לטרוח או שלא היה להם מלח ולכך היו חולטין בחלא או ברותחין ומ"ש עוד דחלטי כדי לבשל עם בשר אחר אבל בפ"ע אינה נאסרת כסתם מתני' דתרומות דסברי התוס' דהכין הלכתא דאינה נאסרת או משום דרב נחמן פירשו כן דאיהו ודאי סובר כן מהא דאמר גאמו לשבא ומזה נמי דלמא דחלט ליה שלא לאסור הכלים ורוטב אלא משום דרב נחמן לא היה נזהר בזה מהא גופא דרבה בר שבא דאיקלע לגביה ולא חלוטה היה הכבדא כמ"ש התוס' ד"ה רבה בר שבא ומיהו לפי מ"ש הר"מ ז"ל על מתני' דתרומות דר"י ב"נ לא התיר אלא דיעבד איכא למימר מש"ה חלטי ליה להתיר לכתחלה ואה"נ דהא דקריבו ליה קניא בקופא בחלטו ליה דאל"כ היאך התירו לכתחלה לעשות כן וה"מ לומר וליטעמיך וגם ר"א דשלקי ואכיל דחלטי ליה ברותחין או בחלא לפי האמת דר"י ב"נ לא התיר אלא בדיעבד ורב ספרא הוא דלא דק במילתיה דר' זריקה כמו דלא דק המילתיה דקניא בקופיא וכה"ג כתב הב"י בסימן ע"ב והא דרבה בר שבא לא אכיל היינו אף בחליטה וסבר דאינו מועיל וכתנאי לאו אהך עובדא דרבה בר שבא ור"נ אלא אלעיל דשלקי לר"א אמר תנאי פליגי בשלוקה אי אוסרת עצמה דיעבד או לאו ור"א כבר פירשנו דע"י חליטה ע"י רותחין או חלא היה ומש"ה הוה שלקי ליה אף לכתחלה וע' בתו' ד"ה רבה בר שבא יע"ש וע' לקמן:

ובד"ה רבה בר שבא כו' צ"ל שלא היה חלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר מזה לא היו חוששין עכ"ל והבאתיו לעיל דאין לומר דהוה מבטל איסור לכתחלה דלא הוה מבטל איסור דכבד שריא חי דהוה דם אברים שלא פי' ושרי ומה שיוצא נתבטל ממילא ומה שרבה בר שבא לא אכל דנהי דהרוטב והקדירה מותרין מ"מ כבדא גופא אסורה דפי' ממקום למקום ואסור כמ"ש בסימן ס"ט סעיף י"א בהג"ה יע"ש דאף דיש ס' אסור החתיכה שלא נמלח יע"ש וה"נ כן ורב נחמן סובר דמותר דא"כ לא א"ש כתנאי ועוד שהתו' הוכיחו בכיצד צולין לכ"ע דם שפי' ממקום למקום לאו כלום וע"ש דף ע"ד ועיין ביש"ש סי' ע"א ובי"ד צ"ח אבאר בזה:

גמ' קרעוה ש"ו כבר כתבנו מזה לעיל מ"ש לעיין בזה ורש"י פי' לצלי איירי וע' בי"ד בב"י:

ובתוס' ד"ה וחתוכא לתחת לבשלו בקדירה אחר מליחה או צלייתו עכ"ל לפיר"ת דאיבעיין הוה בלא מליחה או בלא ש"ו ולא נפשטה איבעיא וגם לרבה בר רב הונא הוה מספקא ליה ומש"ה אמר אמאי עבדיתו הכי אלא צריך ש"ו וחתוכא לתחת וחזא סמפונא דבליעא דמא מעשה הכי הוה וחששא הוא משום כל הכבד ומש"ה אמר טחלא שרי, במליחה בלא קריעה כלל ולעוד י"ל שכתבו לעיל דאיבעיא הוה על ידי מליחה היינו נמי אי מהניא בלא קריעה או לאו ואין בין פיר"ת לועוד י"ל אלא לר"ת בלא מליחה כלל נמי מספקא ליה ודם הכבד הוה דרבנן ולוי"ל דם הכבד אפשר דהוה דאורייתא ובלא נמלחה אסור מידי דהוה אבשר דעלמא אלא דמיבעיא בנמלחה בלא ש"ו ומ"ש או לאחר צלייתו ר"ל דצלי פועל כמו מליחה ומש"ה כשרוצה לבשל אח"כ צריך ש"ו בשעה שצולין אותו בתנור כו' ומ"ש ואי משום דם שבסמפונות כו' היינו דצריך קריעה קודם צליה דלמא מישתלי ואכלי לאחר צליתן בלא קריעה כתבו דא"כ מה אמר אבל טחלא לא פשיטא דאין צריך קריעה כלל כיון דלית ביה סמפונת אלא ודאי כדאמרן:

בא"ד ובה"ג כת' האי מאן דמטוי כבדא כו' ככ"פ עכ"ל לא ידענא אמאי לא דכבד טרודה לפלוט ואינה בולעת ואולי חדא מינייהו נקיט ואין לומר דלאחר שגמרה כלה פליטת דמו דא"כ בישול נמי אלא ודאי כמ"ש וע' בר"ן שכתב ג"כ ככ"פ והוא סובר כסתם משנה דאינה נאסרת בבישול ונראה דה"ה צלי אלא חדא מינייהו נקיט בזה:

ובד"ה כבדא עילויה בישרא לר"ת לא ניחא כולי האי כו' ואע"פ שדבר לעיל שטרודה לפלוט לעולם עכ"ל ר"ל לאינך פירושי' דמספקא ליה אי בכבד מהני מליחה או דריבוי דם שיש בה ומסיק נמי דרבה בר רב הונא חלטי ליה מה"ט דלא מהני מליחה א"ש דאמר עלה אתמר כבדא עילוי בישרא אסור ושייך לכאן משום דישנה ריבוי דם אף דבשרא ע"ג בשרא שרי בכבדא אסור משא"כ לר"ת דאדרבה כבד קל משאר בשר ולא מיבעיא אי שריא בלא מליחה א"כ איך שייך לכאן כבדא עילוי בשרא ואי דמייתי מתני' דתרומת הכבד אינה נאסרת היינו משום ריבוי דם שיש בה ואינה בולעת מ"מ עיקר הסוגיא אינו מדבר כלל בענין זה אלא מספקא ליה לאקולי בכבדא יותר משאר בשר. ודע שמ"ש התו' כאן דאי משום דקתני שפולטת ואינה בולעת כו' משמע דטרוד' לפלוט דם בשפע ולכאורה היה נראה דטרודה למפלט פליטת צירה מרובה בלא דם וכמדומה שראיתי כתוב באיזה ספר כן ולא מצאתיו כעת. ולפי מ"ש התו' היה נראה להיפך דבנמלחה קצת פולטת דם ואין טרודה לפלוט עוד בשפע ומה שנשאר בתוכה פולטת ובולעת ובלא נמלחה כלל עדיף טפי דטרודה לפלוט בשפע ואינה בולעת. וא"כ לר"ת דאיבעיא דאביי בנמלחה ג"כ אלא דלא קרעוה ש"ו א"כ מנלן למפשט ממתני' דלמא למיסר נפשה בלא נמלחה שרי ובנמלחה קצת ולא ש"ו נשאר קצת דם ואינה טרוד' זה נאסרת וצ"ל דאין לחלק בכך ס"ל לתלמודא וצ"ע כעת בזה:

ובד"ה דמא משרק שריק דאסור לכתחלה כו' עכ"ל התו' בקושייתם לא אסקי אדעתיה הא דיש לחלק בין שיש ריבוי דם בכבד לשאר בשר כו' אף דלענין משרק שריק כתבו לעיל דיש לחלק בין כבדא לבשר מ"מ לענין ככ"פ לא אסקי אדעתייהו לחלק בכך דאין לומר דסמכו עצמם בקושייתם אמ"ש אחר כך דלב שרי מטעם ככ"פ אף דאית ביה דם הרבה כו' דלב נמי אין מותר לכתחלה מהאי טעמא אלא דיעבד דתנן הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו והיינו צליה כפי מה דבעי לומר דטעמא ככ"פ יע"ש ומשום הכי הכא נמי דיעבד אין קושיא אלא לכתחלה כולי עלמא אסור אלא כמ"ש ומיהו הא דמייתי אח"כ ראי' מלב צ"ל דרוצין לתרץ אף למאן דאסור הכי כבדא עילוי בישרא אף דיעבד דמצי סבר ככ"פ ואפ"ה לא קשיא מלב דמתייבש בתוכו וע' מהר"מ מלובלין וע' בתוספות פסחים ע"ד א' ד"ה כבולעו כך פולטו שכתבו שם בע"א דהכא לא שייך ככ"פ אלא משרק ר"ל דבמולייתא הוא דצריך להאי טעמא שבשר הפנימי לא נמלח ופולט ובודאי בשר החיצון בולע דרך הילוכו של דם והוצרך לומר ככ"פ משא"כ הכא אמר טעמא ברירא יותר דלא בלע כלל דמשרק שריק כו' ולדינא אין נ"מ בין לטעמא ככ"פ ובין למשרק שריק אינה מותר לכתחלה דשאני כבד שיש ריבוי דם כמ"ש התוספות כאן וכתבו עוד התם אף למאן דאוסר כבדא עילוי בישרא (ר"ל אף, דיעבד) לא קשה ממתניתן דפסחי' שהכבד היה תוך הפסח דמדרבנן הוא ובפסח לא גזרו עכ"ל מתחלה כתבו דהא דכבדא לא שרי לכתחלה ובפסח שרי לכתחלה דאי להחמיר בפסח ואח"כ כתבו אף למאן דאוסר כאן דיעבד אפ"ה בפסח לא גזרו והא מדרבנן י"ל דם שבישל והוה דרבנן וכיון דכתיב בפסח על קרבו לא גזרו בי' ומיהו גוף הפסח מלחו או לצלי א"צ מליחה לדעתה