ראש יוסף על חולין חלק ב קט

להכי מלחי לה תפשוט דע"י מליחה יוצא כל הדם ור"ה ור"נ דחלטי לי' ברותחין בלא מליחה הוה עבדי הכי ואה"נ דמליחה לחוד מהני והא דלא מלחו ליה שמא לא היה מלח מצוי להם או שלא היו רוצים לטרוח דאל"ה אמאי לא קרעוה ש"ו ומלחיה וחיתוכא לתחת אלא ודאי דלא רצו לטרוח או להורות הלכ' למעשה דחליטה מהני לכבדא והא דאמר אי מלח אסור פשוט הוא לשיטה זו דם שפי' אסור ורבה בר שבא ור"נ פליגי בכבדא גופא אי נאסרת אי לאו כו' כתנאי ובלא מליחה כלל איירי ורבה בר רב הונא דאיקלע לבי רבה בר רב נחמן ואמר אמאי עבדיתו כי אלא קרעו ש"ו וחתוכא לתחת היינו במליחה דמספקא ליה נמי בהך איבעיא דאביי אי כו' ומש"ה הצריך קריעה ש"ו אלא דקשיא אמאי ל אסרי להו הכבדא ומשמע לכתחלה אמר להו אמאי עבדיתו הכי ואפשר לומר דהאי כבדא נתבשל לחודיה בלא שום תבשיל אחר וסובר כת"ק דמתני' דתרומות דאינה בולעת אלא דמ"מ אמר אמאי עבדיתו הכי דלכתחלה ודאי ראוי למלוח הכבד דלא אתי למטעי בשאר בשר וכדר"א דהוה שלקי לי' במליחה לחודי' לשיטה זו והיינו דגזרינן אטו שאר בשר כמ"ש הרשב"א בחדושיו ומש"ה חזא דהוה בלועה סמפונא דמא ואמר לכתחלה אין לעשות כן ולסמוך שאינה בולעת אלא ש"ו כו' כיון דצריך מליחה עבדינן כדינה או דסובר דגזרינן אטו דמבשל הכבד עם שאר בשר ואיהו נהי מספקא ליה בהך איבעיא דאביי ומש"ה אסר לעשות כן וע' מ"ש בתוספות ד"ה כבדא לשיטת ר"ת דנוהגין העולם כו' ולשיטה זו נמי לא נפשטה האי בעין וצריך בכבדא ש"ו וחיתוכא אפי' בדיעבד ואי לא"ה נאסר התבשיל המתבשל עמה והכבד אינה נאסרת כסתם מתני' דתרומו' דאינה בולעת ולמיסר חברתה לא אפשטה איבעיין:

השיטה הרביעית היא שיטת הרי"ף והר"מ ז"ל דהא דאמר רבה בר רב הונא קרעוה ש"ו וחיתוכא כו' לר"י בן נורי אמר כן אבל לרבנן פליגי עליה דר"י ב"נ במ"ש הר"מ במס' תרומה וע"ש ומש"ה הר"מ ז"ל פוסק כת"ק דר"י בן נורי שם ואוסר לקדירה אף לבדה ובקריעה ש"ו כן הוא שיטתם לפי' הר"ן ז"ל ולשיטה זו צ"ל דמליחה וקריעה צריך מיהא להתירה לכבד עצמה דאל"ה אף שטורד' לפלוט אפ"ה הא בלעי מה שפלט' ריבוי דם אבל ע"י מליח' וקריע' לא וזה דוחק גדול דודאי כבד פולטת ואינה בולעת משמע אין בולעת ואין סברא לחלקו אבל עיינתי בר"ן עצמו כתב וז"ל דקרעוה כו' לר"י מפני ב"נ דם שבסמפונות וזה נכון לר"י ב"נ כבד אינה נאסרת אבל מ"מ צריך תחלה מליחה מפני דם שבסמפונות דלמא משתלי ואכל בלא קריעה אח"כ ומש"ה אמר אמאי עבדיתו הכי ומש"ה א"ש חזא דבלועה דמא כו' וע' ב"י שכ' בדרך אחר:

עוד זאת ראיתי לבאר לך מ"ש הר"מ בפי' המשניות פ"י מי"א דברי ר"י ב"נ בדיעבד יע"ש ומשמע לכתחלה אפי' לחודי' אסור לעשות כן וא"כ קשיא לר"א דשלקי ליה ואכיל כמאן עביד וצ"ל דר' ספרא לא דק במילתי' וזעירא דאמר אנא שלקי ליה לר"א אפשר בחליטה וע' ב"י סי' ע"ב ור' ספרא דלא דק במילתי' יע"ש:

ודע שהר"ן כתב במ"ש הר"מ ז"ל הכבד אינה נאסרת כו' בירקות של תרומה דא"ש דליכא שמנונית יע"ש ר"ל דכבד בולע שמנונית אלא דמיירי הם בירקות של תרומה דליכא שמנונית והנה לדעתו ז"ל דחנ"נ בשאר איסורין והנאסר יותר מן האוסר אכתי איך שרינן הכבד שפולטת דם של עצמה ועם שמנונית ונ"נ שמנונית ובולעת הכבד ויש ליישב והבן. ומעתה אתחיל בפירוש הלכה הזאת ואפרש לפי פשוטה:

בפירש"י בד"ה כבדא מה אתון ביה מפני שפולט דם ר"ל דאפשר ע"י מליחה פולט דם וכפירוש הרא"ש מדלא פי' צדדא דהיתרא וכבר הארכנו בזה לעיל בישוב הדבר יע"ש:

ובד"ה כי מיבעיא לי למיסר חברתה אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמה עכ"ל הנך רואה דמיבעיא ליה אי דם הכבד אוסר בפי' או דכולא דמא ושרי רחמנא דכנוס הוה ומש"ה אמרה ילתא לר"נ אסר לן דמא שרי כבדא ושמא אף לאחר שפי' שרי או לאו וע' בב"י סי' וע"ג שכתב בשם א"ח דכבד אוסרת אחרים ביותר מס' והב"י תמה עליו וכן סתמו כל הפוסקים כל האיסורין בששים וכבר הארכנו לעיל ליישב פי' הרא"ש ברש"י ז"ל בשמעתין יע"ש:

ובד"ה דתנן כבד כו', כלומר מדפשיט לך בדידה דשריא כו' דאין לומר דשרי ע"י שיש ס' במים ומש"ה שלקי ליה לר"א דמה שיוצא מתבטל ומה שנשאר בתוכו הוה דם האברים שלא פירש ומיהו בשאר בשר קיי"ל דאסור' החתיכה דפי' ממקום למקו' בי"ד פי' ס"ה יע"ש ובכבד לא גזרו כה"ג דהוה דרבנן כמ"ש התוספות לר"ת ולעולם ביצא לחוץ אסור ור"א שלקי במים היה ס' ולא היה מבטל איסור לכתחלה דכבד כשהיא ח"י כולה היתר ומה שמבטל אח"כ אין דעתו לבטל הדם וממילא מתבטל ושרי וכ"ש למאן דס"ל דמדרבנן מבטלין איסור לכחחלה וע' בי"ד סימן צ"ט אלא דא"כ אמאי לא מיבעיא ליה באין במים ס' למיסר נפשה דחוזרת ובולעת אלא מפשט פשיטא להיתרא ממתני' דתרומות א"כ תנן נמי למיסר חברתה:

ובתוס' ד"ה כבדא מה אתון ביה שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלי עכ"ל ר"ל דלעולם מבשלין אחר צליה אף עם בשר אחר דלחודיה אף קודם צלי שרי כמתני' דתרומה או דנוהגין כן שלא לאסור הקדירה ומליחה ודאי פועל כמו צלי דמה"ט הוציא בה"ג דבריו דשיעור מליחה כשיעור צליה וא"כ ודאי ראיה ממעשים בכל יום דפשיטא להו דאיבעיא בלא מליחה דאי במליחה ולא נפשוט איבעין א"כ היאך צולין בכל יום אלא ש"מ בלא מליחה מיבעיא ליה אלא דקשיא לי דלמא ע"י מליחה מיבעיא ליה והעולם נוהגין היתר משום הא דרבה בר ר"ה דאמר אמאי עבדיתו הכי אלא קרעוה ש"ו כו' דהיינו ע"י מליחה ולהתירו בקדירה ונפשוט איבעין וע"ז סמכו העולם לבשל אחר צלי או אחר מליחה איבעיא אפשר ע"י מליחה אי יוצא כל דמו ולבסוף פשיט מהא דרבה בר רב הונא דהא ודאי דלעולם נהגו לבשלו אחר צליה היינו בקריעה ש"ו דאל"ה היאך מייתי ראיה מצלי' למליחה דפועל יותר דלא בעינן ש"ו ולמליחה בעינן ש"ו אלא ודאי גם בצלי' בעינן ש"ו וה"ה במליחה דסגי בכך מדרבה בר רב הונא ואף אי רבה בר רב הונא בצלי מ"מ מליחה שוה לר"ת ונראה דר"ל דל"ת דרבה בר"ה הוא בצלי כפירש"י שם אבל במליחה הוא בעיא דלא אפשטה דא"כ היאך סומכין העולם ומבשלו אחר צלי אלא ש"מ דה"ה לקדירה אחר מליחה שרי ומסתמא אביי נמי בלא מליחה מיבעיא אבל ע"י מליחה שרי דאל"כ אמאי לא פשיט ליה מרבה בר רב הונא דשרי א"ו בלא מליחה מיבעיא ליה:

ודע דראיה שהביא בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צליה יש לעיין בה דהא ודאי בצלי אין נפלט כל הדם לחוץ אלא דם האברים שלא פי' מותר ותו לא יצא לחוץ אף ע"י בישול דנתקשה בתוכו וא"כ אין ראיה למליחה אבל עיינתי בתוס' דפסחים ריש כיצד צולין ובשאר דוכתין ולק"מ דודאי צלי שנצלה כל צורכו פולט כל דמו לחוץ אלא דבלא נצלה כ"צ כתבו התם ד"ה מולייתא דאפ"ה הוה דם אברים שלא פי' ומותר ואה"נ דבלא נצלה כל צורכו אסור לבשל אח"כ דהיינו כחצי צלייתו וע' בי"ד סימן ס"ט וע"ו וע' ביש"ש בפירקין סימן ע"ב יע"ש וע' באו"ש מהרש"ל סימן ה' שכתב עד שיזוב כל דמו יע"ש ובי"ד אאריך בזה בעזה"י מה שיש לעיין:

בא"ד ומיהו ק"ק כו' בלא נמלחה עכ"ל והרשב"א תי' דבלא נמלחה פשיטא יע"ש וע' בר"ן מ"ש בזה ומה דמשני בכבדא דאיסורא אין להקשות פשיטא לפי שיטה זו די"ל כפירוש הרא"ה והביאו הריטב"א ור"ן ושאר פוסקים בכבד אוסרת חברתה דנהי שאין בולעת דם בולעת שמנונית ואינה נאסרת מדם של עצמה ובלא נמלחה דטרודה למפלט ואין בולעת וכבר הארכנו בפרטי דברים אלו לעיל יע"ש:

בא"ד א"נ כל, שלשתן נמלחו יחד אלא דלא קרעוה ש"ו עכ"ל בזה נמי מיתרצא הא דרבה בר שבא דלא אכיל דלא היה ש"ו ור"ן כר"י ב"נ דלעצמה אינה אוסרת שאינה בולעת ורבה בר רב שבא פסק דשלוקה אוסרת וצריך ש"ו ומליחה ומש"ה לא אכל שראה שלא הוה ש"ו וחתוכא לתחת וע' מ"ש לעיל באורך בזה:

ובד"ה דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת כו' שלא הביא לו המשנה כמו שהביאו לבסוף עכ"ל כבר כתבנו דאפשר דאביי מיבעיא ליה אי שרינן לכתחלה לחודיה או דוקא דיעבד כמ"ש הר"מ ז"ל באמת על מתני' דתרומות דר"י בן נורי לא א"מ אלא דיעבד משא"כ השתא דאמר דלר"א שלקי לכתחלה ואכל ולאסור אחרות הא תנן שם במתני' דאוסרת משום דם ודחי לה כו' ועמ"ש לקמן הא דאמר קרעוה ש"ו כו' ולפי שיטת הועוד יש לומר שכתבו בד"ה כבדא והוא שיטת הרשב"א ז"ל בחדושיו אין לומר דמתחלה היה סבור דקושייתו בנמלחה ולמיסר חברתה ולא היה יכול להביא ממתני' דלמא בלא מליחה משא"כ השתא דשלקי לר"א ובמליחה וע"כ להתיר הקדירה דאי היא גופא בלא מליחה נמי דפולטת ואינה בולעת וא"כ שפיר אמר למיסר חברתה לא תיבעי לך דבלא נמלחה אוסרת ובנמלחה שרי מדר"א אף לאחרות דא"כ מאי משני ליה כו'. ודע דעל קושית הרשב"א שהקשה ותיפוק ליה מדר"א דשלקי במליחה דיוצא כל דמו ע"י מליחה וכדפרישנא לעיל יש לומר דאביי סתמא קמיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה והבין רב ספרא דשאל לו על כבד עצמה ובלא מליחה והיה מסופק הלכה כמי אי בשלוקה בולעת או לאו והשיב לו מדר"א דבשלוקה אינה נאסרת לבדה ואמר אביי אנא למיסר חברתה מיבעיא לי וע"כ ע"י מליחה דבלא מליחה אין סברא להתיר לפי שיטה דם הכבד שפירש הוה מ"ה אלא בנמלחה מיבעיא ליה אי יוצא כל הדם והשיב ממתני' דע"כ בנמלחה או