ראש יוסף על חולין חלק ב קו

בטלית פטורה ומשני חדא מכלל חברתה ר"ל דר"ז לא אמר הטיל אלא הך דתכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה אלא דקשיא מה מקשה התם מאי פטורה ליומא בלילה דפטורה אפילו כסות יום לשיטתם כאן והתם ובשלמא לפי מה שפירשו התם דמוי"ו דייקי א"ש משא"כ לי"ל דטלית פטורה משמע לגמרי בכל עת ומשני למוטלת כו' כמ"ש הת"ח:

ודע שמ"ש התוס' ואח"כ הסיר הראשונות אפשר לומר הא הסיר שנים פסול ראשונים ואפשר לרבותא כתבו כן הסיר הראשונים כשר בשנים דלא הוה תולמ"ה ובשניהם קיימים משמע דפסול לגמרי ועי' בב"י בא"ח סי' י' שכתב דמדברי רש"י שם בד"ה הטיל למוטלת דכ"ש דאי פסקינהו לבתראי דכשר בקמאי ובשניהם קיימים אפשר דכשר והנה מלשון רש"י ד"ה חדא זימנא הטיל למוטלת כשירה בפני בתראי וכ"ש בקמאי פשיטא דאין בה משום כלאים דכולהו ציצית איקרי הרי בהדיא דבקמאי ג"כ כשר ואפשר דגם הרא"ש מודה דכשר אלא דאי קיימי תרווייהו פוסלין וכונת ב"י ג"כ כן אבל המעיין ברש"י שמ"ש בסוף דבריו פשיטא שאין בה כלאים דכולהו ציצית איקרי' משמע אף בשניהם קיימים כשירין וכן לעיל בד"ה אלא מאי פטורה הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי שריא יראה ודאי דלא פסק שום א' מהציצית דכשירים וכלאים נמי אין בה אם האחרונה כלאים אף דאין בהן צורך דכי שריא רחמנא לגמרי שרי ולא מטעם דחייה ואח"כ כתב חדא זימנא כיון דהטיל למוטלת כשירה ממילא מוכח דאין כלאים דכ"א ראוין להיות ציצית ולפטור הבגד בכך ואף כשישנן לתרווייהו אין בה משום כלאים כן נראה לי לפרש דברי רש"י דהתם ודברי התוספות דכאן היה נראה לפרשם כך דר"ז חדא אמר תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה בהטיל למוטלת ושנים קיימין דבכ"ע התיר הכתוב וממילא ה"ה בלילה או לאשתו וכתבו דאין לומר כשפסק א' מהם ונקטי לרבותא ראשונות דא"כ מה אשמעינן דכלאים בציצית שריא כו' אלא דמ"מ לא הוה מוכח מידי דלמא דווקא בהטיל למוטלת דכ"א ראוין להיות ציצית כו' משא"כ בלילה או לאשתו דפטורה לגמרי כעת והבן זה:

עוד ראיתי למהרש"א ז"ל שכתב לפירש"י דהתם דחדא מכלל חברתא היינו תכלת אין בה משום כלאים מההיא דהטיל נלמוד אין הוכחה יע"ש לא ידענא למה דאימא גם לרש"י ההיא דתכלת אין בה משום כלאים פירושו כמו לתו' אפילו בלילה ולהציע תחתיו המקשה אסיפא פריך לה דאפילו בטלית פטורה דהיינו הטיל למוטלת למה לי ומשני סיפא חדא מכלל חברתה איתמר ואה"נ דרישא במלתייהו קיימי ור"ז לשניהם אמרה הטיל למוטלת כשירה ותכלת אין בה משום כלאים בלילה או להציע תחתיו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה וכנראה היה ראוי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ובמקום אחר נאריך בו בעזה"י ועיין באליה זוטא בא"ח סימן יו"ד:

גמרא אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה יש בכאן שיטות רבים ופירושים שונים ומהם מה שהורוני רבותי אותי בספריהם ומהם מה שחנן אותי ה' החונן לאדם דעה והנני מפרש אותם אחת אל אחת בפרט:

ראשונה צריכין אנו לברר שיטת רש"י שדבריו סתומים הם והנה הרא"ש כתב וז"ל ומתוך פירש"י משמע דלבשלו בקדירה אחר מליחה ומשום שיש ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם עכ"ל לכאורה משמע שמפרש דרש"י סובר כמ"ש התו' בתי' השני בד"ה כבדא כו' דבלא מליחה ודאי דאסור אלא דמיבעיא אי מהני מליחה כשאר בשר או דלא מהני שיש ריבוי דם והנה הוכחתו לא ידענא מהיכן הוא ואפשר ממ"ש רש"י לקמן היכי ניעבד קרעוה ש"ו וחיתוכא לתחת כת' רש"י דכשנתנו בתנור לצלות ולא פי' למליחה בעינן קריעה ש"ו וכו' וחיתוכא לתחת בשעת מליחה אלא משמע דאיבעיא במליחה ולא איפשטא מידי ומשמע דהוה ספיקא ולחומרא וגם ר' נחמן חלטו ליה עם בשר אחר כמו שאבאר ולא עבדי מליחה וחיתוכא לתחת משום דהם מסופקין כמו אביי כמ"ש התו' ד"ה כי הא וגם מדלא פשוט איבעיא מהא דרבא בר רב נחמן דאמר קרעה ש"מ לצלי איירי כו' ומכל הלין משמע דרש"י סובר דאיבעיא במליחה הוה אי מהני מליחה או לאו אבל לשון רא"ש מתוך פירש"י משמע כו' משמע דממה שפירש"י כבדא מה אתון ביה פי' כן ועוד מנלן לומר דרש"י מפרש לענין מליחה אי יוצא דמו משמע בלא מליחה פשיטא דאסור דלמא לרש"י דפשיטא דמליחה לא מעלה ולא מוריד בדבר כלל ומיבעיא אי דם הכבד היתר הוא בפירש ועוד דע"כ כן הוא לרש"י שהרי פי' בהא דאמר בכבדא דאיסורא דאיכא למימר דמא דהיתרא הוא שהרי כולה דם כו' וכ"ז שלא פי' לא איבעיא ליה וכי מיבעיא ליה כשפי' הרי בהדיא דמפרש איבעי' אי דמא דכבד יש איסור כשפירש או לאו וא"כ לפרש בשיטת רש"י בשני פנים או דרש"י כר"ת דבמליחה ודאי שרי ומיבעיא בלא מליחה אי דם הכבד מותר ואפשר דרש"י מיבעיא ליה אי מ"ה אסור או אף איסורא דרבנן לית ביה בכה"ג שאין ניכר דלא כר"ת שכתב מ"ה ודאי שרי כו' והא דלא פי' רש"י קרעוה ש"ו וחיתוכא לתחת לקדירה י"ל דרש"י כתב דאפילו בצלי צריך קש"ו ואה"נ דלקדירה שרי כה"ג דכל מה שפולט בצלי פולט במליחה ומיהו עובדא דחזא סמפונא מלא דמא בצלי הוה דאי בבישול והיכי אי לחוד א"צ כמתני' הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני, שפולטת ואינה בולעת וסובר רש"י אף דם שבסמפונ' אינה בולעת וכמו שאבאר אח"כ וסובר נמי לכתחלה שרינן לה כמו שאכתוב לקמן ואי עם בשר אחר אמאי אמר אמאי עבדיתו הכי דמשמע דלא אסר הבשר והתבשיל שנתבשל עמו והכבד מטע' חנ"נ ומיהו לרש"י הכבד אין בולע' אף שמנוני' ומ"מ היה לאסור התבשיל אלא ש"מ לצלי איירי ומשום דם שבסמפונות אמר דלא שפיר למיעבד הכין דלמא משתלי לקרוע אחר כך ונכון לקרוע קודם ומיהו בבישול לקדירה מהו חיתוכא לתחת דקאמר אלא בצלי וחיתוכא לתחת בשעת צלייתו וא"כ אין מכאן הכרע דאפשר דרש"י כר"ת סובר ולא עוד אלא אף זו ליכא למימר דרש"י סובר דאיבעיא הוה אי דם הכבד אוסר או לאו ואם תמצא לומר אוסר אי מהני מליחה ובכל זה היה אביי מסופק דמי הכריח ליה לפרש דכבדא דאיסורא דאין התבשיל אוסר אותה ולפרש דבר תימא שכולן אינן סוברין כן לומר דאיידי דטריד למפלט לא בלע שמנונית דלא אמרינן אלא בדם ואמאי לא פי' כמ"ש הריטב"א ז"ל בחדושיו וז"ל ותמיהא דאמאי נימא דאביי נאדי מהא דאינה נאסרת משום דם ולפרש דבר תמוה דאינה בולעת שמנונית והנכון לפרש כבד אוסרת כבד חברתה באיסורא אף שאין בולעת דם אפ"ה בולעת שמנונית ואינה נאסרת אם היא של היתר ולבדה נתבשלה דאין בולעת דם עכ"ל ונראה לי דרש"י ז"ל יפה פי' ואינה נאסרת משום שמנונית דאיסורא דאי כפי' הריטב"א ז"ל דאינה נאסרת מחמת דם של עצמה א"כ מוכח בפשיטות דם הכבד אסור כשפירש או מ"ה או מדרבנן עכ"פ דאל"ה למה לי טעמא דאינה בולעת תיפוק ליה דא"נ בולעת דם הכבד כולי' דם ושרי רחמנא ש"מ דאסור כשפירש והוצרך לטעמא שאינה בולעת ולכך הוצרך רש"י לפרש דנאדי אביי מהא פירושא ואינה נאסרת משום שמנונית דאיסורא ודם הכבד אפשר דשרי או לאו ועל הריטב"א אין קושיא דאיהו כת' להא פירושא דכתבו התוספות ועוד י"ל דבמליחה מיבעיא אי מוציא כל הדם או לאו יע"ש וא"כ צ"ל הא דפשיט לי' ממתני' דתרומת הכבד כו' דלמא מיירי בלא מליחה ומש"ה אוסרת אחרים כקושית התוספות וצריך לומר דאי בלא נמלחה פשיטא שאוסרת ומאי קמ"ל בשר בלא מליחה אסור וע"ז שפיר כתב הריטב"א ז"ל כיון דמוקי כבד אוסרת חברתה משום שמנונית ולאשמעינן דכבד אוסרת חברתה בשמנונית א"כ ואינה נאסרת לא נאדי מאוקמתא קמייתא דאם כבד של היתר נתבשלה בקדירה לבדה אינה נאסרת דלא בלעה דם של עצמה ולעולם בלא מליחה מיירי ואוסרת לאשמעינן דכבד חברתה נאסרת משום שמנונית משא"כ לרש"י דסובר דבעיין לאו אי נפיק ע"י מליחה אלא אי דם הכבד שרי או לאו ורצה למפשט ממתני' דתרומות דאוסרת ואינה נאסרת שמעינן דם הכבד שפירש אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ומש"ה הוצרך לפרש דמה דקא דחי לה בכבדא דאיסורא היינו ואינה נאסר' אם נתבשלה עם טריפה אינה נאסרת דאינה בולע' ודם הכבד אכתי דלמא מותר הוא לאחר שפירש דכולה דמה ושרי לן רחמנא ואי איתא דלרש"י יש לחלק בין מליחה דאפשר דיוצא ע"י מליחה וכ"ז בכלל איבעיא הוא כמ"ש לעיל הוה ליה לפרושי כפי' הריטב"א וכדכתיבנא אלא דרש"י דמפרש כר"ת דבמליחה פשיטא דשרי ובלא מליחה מיבעיא דאי דם הכבד שרי או דמליחה לא מעלה ולא מוריד ואי דם הכבד אסור וודאי אין תקנה במליחה ומיבעיא אי דם הכבד אסור ובין בנמלחה ובין דלא נמלחה מיבעיא וזה שיטת הר"ן ג"כ כמו שאבאר אח"כ בעזה"י:

הן אמת דאעפ"כ לא הוצרך רש"י לפרש דכבד אף שמנונית דאיסורא אינה בולעת וכבד אוסרת אחרות בכבדא דאיסור' ואינה נאסרת משום דם אם נתבשלה עם בשר שלא נמלח אינה בולעת דם ולעולם שמנונית בולעת אלא דדוחק לו לפרש כן דמתניתין דהתם מילי מילי קתני ובחדא גוונא מיירי וכבר ראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין שכ' דהרא"ה פי' (והוא פי' הריטב"א ג"כ בשמעתין) כבד אוסרת חברתה בשמנונית ואינה נאסרת בדם של עצמה כו' קאמר התם דדוחק לאוקמיה כן ולמפסקי' למתני' בסכינא חריפא יע"ש ואפשר דמש"ה פירש"י דאינה נאסרת מחמת שמנונית, ועוד אפרש דרש"י סבירא ליה דבשאר איסורין חנ"נ והנאסר יכול לילך יותר מן האוסר וא"כ אי אף מוקמינן לה בכבדא דאיסורא ואינה נאסרת משום דם אחר של בשר שלא נמלח אפ"ה מוכח דאין בולעת שמנונית