ראש יוסף על חולין חלק א צז

כמ"ש התוס' לקמן בדף כ"ט ע"א בד"ה אבל בחולין יע"ש ובקדשים וודאי ברוב מצומצם כשר כדמסיק בהעור ורוטב קכ"ג ע"ב עולת עוף ליגזר ומשני כהנים זריזין הם ועיין שם בתוספות ד"ה עולת העוף ובפ"ק כ"א א' אמרינן כיצד מולקין חטאת עוף כו' ובעולה רוב שנים והיינו רוב מצומצם כחוט כ"ש יותר ממחצה ועיין פר"ח סי' כ"א ס"ק ג' יע"ש:

גמרא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזל. משום דמסיק לקמן רישא בחולין פריך הכי דאי בקדשים וודאי לא סגי עד שישחוט וורידין עיין בר"מ פ"ד, מהלכות מעה"ק יע"ש:

איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו שא"כ ללישנא קמא קאי השוחט אאחד בעוף נמי דלכתחלה צריך שישחוט ב' סימנין בעוף וכ"ש דקאי ארובו שא"כ אלא דמסתבר ליה דקאי אמה דסמיך ליה אא' בעוף לשון דיעבד ולל"ב לא קאי כ"א ארובו שא"כ דלכתחלה א"צ יותר מכל סימן ועיין בתב"ש סימן כ"א מ"ש שם. ולענין דינא הרי"ף ז"ל והר"מ כתבו דבעוף צריך ב' לכתחלה כתי' א' וגרסינן בדבריו אבל לכתחלה מיבעי למשחט לכולי סימנין אבל הרא"ש גורס בדבריו כולי סי' דבשל סופרים הלך אחר המיקל יע"ש:

ובפירש"י בד"ה אאחד בעוף דלכתחלה אצרכי' רבנן תרווייהו משום הרחקה עכ"ל משמע דמ"ה לכתחלה סגי בסימן א' ומיהו ברוב סי' א' אפשר דלא סגי ובעינן לכתחל' כל הסי' אף מ"ה לבר קפרא דיליף מהטיל הכתוב בין בהמה לדגים לחייבו בסי' א' אלא דיעבד סגי ברוב דהוה ככולו, ולפ"ז א"ש הא דאמרינן לעיל כ"א ע"ב אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן א' ופירש"י דמצות שחיטה לכתחלה בסי' א' וסי' ב' אף מצוה לכתחלה ליכא והקשו בתוספות שם דהא אמרינן כאן השוחט דיעבד אא' בעוף ור"ל אף אי רש"י פוסק כל"ב מ"מ קשה לל"ק מרשב"ש ור' ישמעאל ורבנן דכולהו סבירא להו חטאת העוף בסי' א' ולא יותר ממ"נ אי הקפידה תורה שלא יבדיל מה שהכשיר בשחי' דיעבד א"כ לא יבדיל אלא רוב סימן א' ואי מה דבעי לכתחלה הא לתירוץ ראשון בעינן כל השנים ולא יבדיל נימא הראש מגוף וכדעת הר"מ ז"ל שם באמת ולפי מ"ש כאן י"ל דמ"ה מצוה לכתחלה בכל הסי' וסי' ב' מדרבנן הוא דעבדי הרחקה ולא מ"ה ומש"ה יותר מסימן א' הוה הבדלה כמו שכתב:

ועם זה יתישב הא דכתב הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' מעה"ק ה"ו כיצד מולקין חטאת העוף חותך הסי' או רוב א' ואינו מבדיל הראש מן הגוף וכבר תמה הלח"מ שם דבגמרא אמרינן בהדיא ואינו מבדיל בסי' א' ולפי מ"ש א"ש דהר"מ לשיטתיה דפסק בפ"א מהל' שחיטה ה"א דבעוף מן התורה בעינן כל השנים בכ"מ שם דיליף מקרא דכי יצוד ציד חיה או עוף מה חי' לכתחלה ב' סימנין ולבר קפרא יליף מהטיל הכתוב בין בהמה לדגים לכתחלה בסימן א' יע"ש ולפי זה הא דכתיב לא יבדיל ע"כ עור הראש מגוף דהא מן התורה בעינן כל השנים לכתחלה והא דאמרינן ואינו מבדיל בסי' א' הם סברי כברייתא דבר קפרא הטיל הכתוב בין בהמה לדגים וכמו שהביא שם רש"י כ"א ע"ב ומש"ה ואינו מבדיל בסי' א' דאף מצוה לכתחלה ליכא ומש"ה הוה הבדל' יותר מסי' א' וכפי מ"ש כאן אין הכרע אי רש"י פוסק כל"ק או כל"ב ועי' ביש"ש בסי' א' דכתב דרש"י פוסק כלישנא בתרא יע"ש ולפי מ"ש אין הכרע:

ובתוס' בד"ה ר' יהודא אומר עד שישחוט את הוורידין וכר"י קי"ל מדא' הזהרי כו' ונרא' דוקא לכתחלה ולא דיעבד עכ"ל רצונם לומר מדאמר הזהרי משמע זריזות לכתחלה:

בא"ד אבל אם צלאו דיעבד שרי כדמוכח בגמרא דאמר רישא בחולין כו' דלמא לכתחלה מודו דבעינן וורידים עכ"ל לכאורה יאמר בזה לפום ה"א דרישא בקדשים שפיר אית לן לומר. דרבנן מודים דבעינן לכתחלה חתי' וורידין דלדם הוא צריך אבל באמת דרישא בחולין ע"כ דלרבנן אף לכתחלה א"צ חתיכת וורידין בשעת שחיטה כמ"ש רשב"א בחדושי מהא דאמרו לר"י לקמן דף כ"ח ע"ב מה לי בשעת שחיטה או לא ואין זה דיוק דהתוספות סבירא להו דלדברי ר"י אמרו דפוסל דיעבד בצלאו שלם אם לא ניקבו בשעת שחיטה אלא אח"כ ואין הכי נמי דלרבנן בעינן אף באמת לכתחל' חתיכ' וורידין כו' ודע דממ"ש התוספות אם צלאו שלם שרי משמע ודאי דאם לא צלאו עדיין הוה לכתחלה וצריך לנתחו אבר אבר וכן יראה דהוה כלכתחלה אלא דא"כ הקושיא במקומה עומדת אימא רישא בקדשים ורבנן סברי לכתחלה צריך חתיכת וורידין בשעת מליקה משום דלדם הוא צריך ואם לא חתכן בשעת מליקה ודאי דרשאי לצלות אף לכתחלה שלם דלית להו טעמא דר"י דאין דם שבוורידין יוצא ע"י צלי ולר"י צריך שינתחנו א"א ולזה פליג ר"י ואמר עד שישחוט את הוורידין בשעת שחיטה ואם לא אסור לצלות שלם ומה בכך דר' יהודא מתיר דיעבד בצלאו שלם אפ"ה שייך פלוגתייהו לכתחלה אי לא חתך בשעת מליקה וצ"ע:

עוד אבאר לך שדעת הרשב"א ור"ן הפך דעת התוספות דר"י אף דיעבד אוסר אם צלאו שלם וכן דעת הרא"ש ז"ל בשמעתין וכמו שאבאר לקמן והא דלא תקשי א"כ מה מוכח לקמן דרישא בחולין אימא בקדשים ורבנן דיעבד פליגי עלי' דר"י כבר כתב הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין לתרץ זה וי"ל דאי רישא בקדשי' ובחולין ל"צ חתיכת וורידין א"כ ודאי לכתחלה בעי ר"י חתיכת וורידין דלדם הוא צריך ואמאי פליגי רבנן עלי' עכ"ל וירצה בזה כמ"ש הרשב"א לקמן בחדושיו דף כ"ט ע"א דפריך הי בחולין והי בקדשים דמה נ"מ וי"ל דנ"מ לענין וורידין דאי רישא בחולין שפיר ואי רישא בקדשים בחולין לא צריך לר"י חתיכת וורידין עכ"ל ולפ"ז שפיר אמר אי רישא בחולין ור"ל בקדשי' לא צריך חתיכת וורידין וע"כ ר"י לכתחלה הוא דצריך דלדם הוא צריך וא"כ אמאי פליגי רבנן עלי' ואה"נ דרישא מצי מיירי בקדשים לפי זה אלא דאנן הכי קאמרינן מסתברא רישא בחולין היינו דר"י אף בחולין בעינן חתיכת וורידין ומיהו למ"ד המולק מיבעי ליה הוה כפשטיה:

עוד כתב הר"ן בפ' השוחט דמסתברא דר"י אף דיעבד אוסר דהא מתני' דיעבד קתני וכן לקמן שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ר"י אומר עד שישחוט וושט ושני וורידין אלמא ר"י אפסולה קאי ועוד דלכתחלה בעינן שני סימנין עכ"ל הנה מ"ש דמתני' דיעבד הוא לתי' דהשוחט אא' בעוף קאי אלא דלא ידענא דמ"מ אימא דיעבד שרי ר"י אם צלאו שלם ור"י ה"ק אף דיעבד אינו רשאי לצלותו שלם אם לא חתך וורידין עד שינתח א"א והרשב"א בחדושיו לקמן גבי ר"י אומר עד שישחוט וושט כתב ג"כ דר"י ע"כ אפסולה מדאמר וושט וב' וורידין גם כן ק"ל כמ"ש כאן:

ובד"ה חצי א' בעוף ומרישא נמי שמיע לי דוקא רוב בעינן עכ"ל הנה לכאורה אין קושיא כלל דמרישא לא הוה שמעינן דה"א מחצה נמי סגי דהוא רוב במחשבת הלב ועיין י"ד סי' כ"א בב"י ותדע דהכין הוא דהא לקמן דף כ"ח ע"ב דהיה ס"ד מחצה כרוב ופריך מחצי א' דפסול ולא פריך מרישא דרובו דוקא בעי' אלא דה"א מחצה רוב קרי ליה דהוא במחשבת הלב וכן פירש"י שם להדיא בד"ה רחמנא למשה והא דאמר שנצטוה על רוב א' מחצה נמי רוב קרי ליה כו' יע"ש וא"כ ע"כ בהכרח צריך למיתני חצי א' פסול ולשי' הפוסקים דבעינן רובא דמינכר בחולין עיין בפר"ח סי' כ"א א"כ צריך למיתני חצי לומר דוקא חצי הא כ"ש יותר ממחצה כחוט השערא כשר בקדשי' דכהנים זריזין הם כדמסיק בהעור ורוטב קכ"ג ע"ב וכבר כתבנו לעיל מזה קצת במשנה יע"ש ואי לא הוה תנן חצי א' ה"א דרובו דסיפא ממש כרובו דרישא רובא דמינכר כמ"ש מהרש"א כהאי גוונא לקמן כ"ט ע"א יע"ש בהא דפריך מחצי א' בעוף יע"ש וא"פ דהתוס' סוברים דגם בחולין כשר כחוט השערה יותר ולקמן בהא דמחצה כרוב אבאר:

ובד"ה שנים בבהמה כו' ואי משום וורידין אף ר"י מודה כו' עכ"ל יש להקשות דהו"מ לדחויי לפי שיטתם א"כ במאי פליגי ר"י ורבנן ואפשר דלרבנן לכתחלה לנקבן בשעת שחיטה ואם לא עשה כן שרי לצלאו כך ולר"י אם צלאו דיעבד הא לכתחלה צריך א"א וכבר כתבנו לעיל מה שיש להקשות אימא רישא בקדשים:

במ' וקרא להאי אתא דלא לישווי' גיסטרא ופירש"י ז"ל בלשון שני שיחתוך סימנים ותו לא כתב המרדכי בפ' השוחט שראבי' דקדק מפירש"י שאסור לחתוך המפרקת לשנים ועיין בי"ד סי' ש"ד ומש"ה לא קשיא קושית התו' ד"ה ותו דמהיכא תיתי שיצטרך לחתוך המפרקת ולפירש"י אין קושיא דבא הכתוב לומר שאסור לחתוך המפרקת וטעמא דהא מלתא כתב הרשב"א בתה"א דף כ"ג משום שמבליע דם באברים כדאמר בכ"ה דף קי"ג והט"ז בסי' כ"ה הקשה דלדעת רשב"א לקמן באומצא דוקא לאכול חי הוא דאסור ואילו לאכול צלי או בע"י מליחה שרי ואילו מקרא היה לנו לאסור בכל גווני יע"ש ור"ל וכיון דכתיב וזבחת לומר שאסור יותר לחתוך הוה ליה כפסול. בשחיטה ומנלן דטעמא דקרא משום דם היא אימא דגזירת הכתוב ובכל ענין אסור ולא ידענא אמאי לא. קשיא לי' לט"ז דאף אי נימא ע"י מליחה וצלי נמי אסור מ"מ תיקשי מאי איריא משו' דם. תיפוק לי' דכלא נשחט וכדכתיבנא ונ"מ אי בישלו דדם שבישלו לא הוה אלא מדרבנן ואילו משום גזירת הכתוב אסור מ"ה ועוד לטמא משום נבילה ואי משום הא לא קשיא להרשב"א דאית לו לומר טעמא דקרא ולא גזירת הכתוב:

וראיתי בספר מקום שמואל בחדושיו לי"ד סימן כ"ד שכתב דהרשב"א אקדשים קאי דוזבחת בקדשים כתיב ומשום דלדם הוא צריך וכן כתב בתשובה כו' ומה"ט כתב הב"י בסימן הנ"ל דמדברי הרשב"א מוכח דטעמא משום דם הוא עכ"ל וכדומה לי שלא הביא דברי הט"ז דהקשה מנלן דטעמא משום דם אימא משום דפסול בשחיטה הוא אם חתך המפרקת גם מה שכתב מב"י אין צורך להשיב עליו ובי"ד סימן כ"ד אכתוב הן אמת שיש לראות הא דאיבעיא