ראש יוסף על חולין חלק א צו

מהלכות אישות ה"כ הרבה להקשות על דברי תוס' אלו דאיך בא הדבר לכלל ספק אם ר' יהודא בכל התורה כולה סובר דבעינן שירבה השחור להחשיבו גדול א"כ מה יענו ביום שידובר בם סוגית הגמרא דכאן דחכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה אלמא לענין חליצה אף קודם שירבה הוה גדולה ולפי דבריו ה"פ בתוס' צ"ע אי ר"י דוקא למיאון אמר או לא ואי לכל התורה אמר הדרא קושיא לדוכתי' אמאי אמר ולמיאונין לאפוקי מדרב יהודא אימא בבדיקות דר' יהודא איירי ר"נ משמיה דשמואל וכמו שהוקשה להם זה ואי דומיא דאינך קתני הא באינך נמי סובר ר"י עד שירבה ואימא דבודקין אי רבה השחור כו' יע"ש ומה שתמה מסוגין דכאן יש לנו לומר דהתוס' מסופקין שמא לר' יהודא מה"ת לאחר י"ג שנים בזכר וי"ב בנקיבה חשיבו גדולים לאחר הבאת ב' שערות אלא מדרבנן הוא דיש לספק שמא לא הוה גדולה עד שירבה וק"ו הוא אם לקולא בקדושי קטנה אמר ר' יהודה דממאנת עד שירבה דכי גדלה סובר ר"י דהוה דרבנן ומש"ה לא החמירו מכ"ש להחמיר היכא דבעינן גדולה דצריך עד שירבה מדרבנן וכן לחליצה ולקדושין כו' ולגירושין צריך עד שירבה ואי לא אם קידשה אחר צריכה גם משני גט מדרבנן אם קידשה השני לאחר שירבה וצ"ע דהדרא קושין לדוכתין אמאי לא אמר כר"י נמי אתיא ובבדיקות דר"י איירי עד שירבה ודומיא דאינך דהתם נמי מדרבנן בעינן עד שירבה השחור על הלבן ואי דקשיא סוגיא דשמעתין דאמר רב יהודא משמיה דרב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה והיינו ר' יהודא דאמר עד מתי הבת ממאנת עד שירבה השחור על הלבן אלמא להחמיר בחליצה לא בעינן מדרבנן עד שירבה דאל"כ לא משכחת מיאון במקום חליצה י"ל דה"ק יש מיאון במקום חליצ' מן התורה והתוס' לשיטתיי' ביבמות ק"ה ב' דלר"מ קטנה מן התור' לא הוה חליצ' ועיין בחדושי רשב"א שם אלא דמנא ליה לרב יהודא לאוקמי' מתני' דלא כהלכתא אימא דמתני' כר' יהודא אתיא ואין מיאון במקום חליצה מדרבנן קאמר דלהחמיר בעינן עד שירבה:

אבל יש לומר דודאי ר' יהודא סובר מדרבנן לא הוה גדולה אלא עד שירבה השחור על הלבן וכ"ש הוא אם להקל אמרו כך במיאון דחשיבא מדרבנן קטנה עד שירבה כ"ש להחמיר ומיהו כי אמרה ר"י היכא דנפיק מיניה איסור תורה כמו גירושין וקדושין כמו שאפרש לקמן אבל חליצה אפשר דכ"ע סוברים חליצת קטנה דפסולה לא הוה אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' יבמות ק"ה ב' דבסדר ירושלמי גריס במשנה במצות חליצה ואם חלץ חליצת' כשיר' דהיקשא אשה לאיש לא הוה אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ ר"י מש"ה לא גזר בהבאת ב' שערות דא"נ יאמרו קטנה חולצת לא הוה אלא איסורא דרבנן והוה גזירה לגזירה ומש"ה גם ר"י מודה דלאחר הבאת ב' שערות חולצת מיד דהוה גזירה לגזירה ועיין ברשב"א שם ביבמות ובגירושין אם קידשה אביה אינה מתגרשת עד שירבה שלא יאמרו דקטנה שאין לה יד מתגרשת וכפי' רש"י בגיטין דף ס"ד וקדושין מ"א וא"כ גזרינן שלא יאמרו קטנה שאין לה יד מתגרשת וגבי קידושין ג"כ אם קידשה לאחר הבאת שערות ובא אחר וקידש' צריכה גט משני שלא יאמרו א"א יוצאה משני בלא גט דמדרבנן הוה קטנה בהבאת ב' שערות ושני קידשה לאחר שירבה ומ"ש התו' ב"ב ד"ה לאפוקי מדר' יהודא צ"ע אי אמר ר"י במיאון דווקא או בשאר מילי נמי הכי קאמרי דאי ר' יהודה בשאר מילי ג"כ אמר היכא דנפיק מיני' איסור תורה דלא חשיבא מדרבנן עד שירבה השחור על הלבן בגדולה מאי אמר ולחליצה לאפוקי מדר' יוסי דאמר קטנה חולצת ותיפוק ליה דאיצטריך לומר לחליצה דאי לא הוה אמר שמואל אלא בודקין לקדושין ולגירושין הוה אמינא דכר' יהודא סבירא ליה ובודקין לקדושין היינו בדיקות דר' יהודא דאי לא הוה עד שירבה לא הוה קדושין מדרבנן ואם קידש' שני צריכה הימנו גט אם קידשה לאחר שירבה וכן בגירושין בדידי' משכחת לי' ביבם שכנס יבמתו ורוצה אח"כ לפטור בגט דצריך עד שירבה דלא לפגע באיסור תורה שיאמרו יבמה יוצא לשוק בלא חליצה דביאת קטן לא מהני וגט ביבמה לא מהני וה"ה בעלמא דמעשה קטן אין כלום ובדידיה בודקין כפשטי' שאם קידשה אביה דיאמרו א"א קטנה יוצאה בלא גט דאין יד לקטנה וכמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל דבדידי' קשיא וכי מאחר דבודקין לקידושין לגירושין למה לי מה שא"כ בדידה ובדידיה משכחת ביבם וכמ"ש בסמוך ומש"ה אסר לחליצה והיינו ע"כ בודקין בהבאת ב' שערות דגם ר' יהודא מודה דלא גזרינן אטו קטנה דקטנה גופא שלא תחלוץ היא מדרבנן והיקשא דמקשינן אשה לאיש הוה אסמכתא בעלמא ומש"ה לא גזרינן דהוה גזירה לגזירה וכמ"ש לעיל וה"ה בדיקה דלמיאונין נמי מיירי בהבאת ב' שערות ומזה מוכח דלא סבירא ליה כר' יהודא וא"כ כל עיקרו של דינו דשמואל תלוי במה שאמר ולחליצה דאי לא הוה אמר ולחליצה ה"א כר' יהודא סבירא ליה ובודקין בבדיקות דר' יהודא עד שירבה השחור על ק כו' ומש"ה כתבו התוספות דצ"ע אי נימא דר"י דווקא למיאון אמרה למילתיה ולא בשאר דלא גזרינן להחמיר בשאר איסורין מדרבנן א"ד היכא דנפיק מיני' איסור תורה גזרינן שפיר ובכאן בשמעתין נמי אמר שפיר זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דחליצה כשירה משתביא ב', שערות ולא גזרינן להחמיר מדרבנן להמתין עד שירבה השחור על הלבן כיון דהא דאין קטנה חולצת לא הוה אלא מדרבנן והיקשא דאשה לאיש לא הוה אלא אסמכתא וכמה שכתבו התוס' ביבמות ק"ה ב' דבסדר ירושלמי גרסינן ואם חלצה חליצתה כשירה והבאתיו לעיל תו לא גזרינן גזירה לגזירה ואין צריך להמתין עד שירבה השחור על הלבן כה"ג היכא דלא נפיק חורבא מדרבנן לא גזרו וכדכתיבנא עוד ראיתי לתוס' ב"ב קנ"ו ע"א ד"ה ולחליצה לאפוקי מדר' יוסי שכתבו וא"ת דלמא באיש מיירי וי"ל דומיא בקדושין וגירושין בין לאיש ובין לאשה עכ"ל ויש לנו הרהורי דברים בזה מה בדיקה שייך בגירושין הא הקטנה מתגרשת כל שמגיע לעונת הפעוטות או כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ועיין בא"ע סי' קי"ט סעיף ו' וסימן קמ"א סעיף ו' בגיטין ע"א ובפ' חרש קי"ט ובגיטין ס"ד ובקדושין מ"ד יע"ש ועיין בר"מ הלכות גירושין פרק שני ופ' עשירי יעוין שם היטב ואי אין יודעת לשמור את גיטה אפילו גדולה כמה אינה מתגרשת שמשלחת וחוזרת כדמסיק בכמה דוכתי ומה בדיקה בהבאת שתי שערות שייך באשה בגירושין ועיין בחלקת מחוקק באבן העזר סי' קי"ט סעיף קטן י"א ובבית שמואל שם ס"ק ט' מה שהביאו בשם תשובת רש"ל ולא היה בידי כעת תשובת רש"ל לעיין בי' ואין עת האסף פה ואי"ה במקום אחר אנופף ידי בזה:

כיצד מבדילין אומר המבדיל בין קודש לקודש ר' דוסא אומר בין קודש חמור לקודש הקל. רצ"ל בי"ט אחר שבת שצריך להבדיל מפני שבקדושת שבת חמיר מקדושת יו"ט שאוכל נפש שרי בי"ט ובשבת אסור גם זה זדונו בכרת וסקילה וזה זדונו בלאו ולכך סובר ר' דוסא דאומר בין קודש חמור לקודש קל ואין הלכה כר' דוסא. ועיין ביש"ש סימן נ"ז טעם מה שמוסיפין בנוסח הבדלה כשחל י"ט במ"ש דהוה ז' הבדלות כדאמרינן והמוסיף אל יוסיף מז' הבדלות ופירוש את יום השביעי מששת ימי המעשה היינו חול המועד עיין שם שהשיב ר"ת להר"ר אפרים והביא המרדכי בפרק ע"פ יעוין שם:

סליק פרק ראשון הכל שוחטין בעזה"י:

לפרט והיה זה שלום לפרט:

השוחט פרק שני

השוחט א' בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו עכ"ל יש לראות אמאי לא נקיט הכי השוחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה שחיטתו כשירה וכ"ש סימן א' כולו וכל השנים בבהמה ולתירוץ ראשון ניחא דבא לומר אף סימן א' דווקא דיעבד ולא לכתחלה ואגב נקיט ב' בבהמה ולתירוץ שני דהשוחט ארובו שא"כ קאי קשה ודוחק לומר לר' יהודא תני כן דאף בשוחט סימן א' כו' אפ"ה צריך שישחט הוורידין דהא ר' יהודא אף בשוחט ב' סימנין צריך לשחוט את הוורידין כמו שאבאר לקמן בגמרא גבי ר' יהודה אומר עד שישחט וושט וב' וורידין. והיה נראה לומר דאשמעינן דרובא דסיפא אף בחוט השערה יותר מן מחצה כשר כדעת הרשב"א בחדושיו והר"ן פ' השוחט וכן הוא בש"ע סימן כ"א והיינו דקתני שנים בבהמה וסימן א' בעוף היינו שנים הדומין לשנים וסימן א' הדומה לסימן א' וזהו רוב גמור הנראה לעינים ובתר הכי תנן ורובו שא"כ אף בחוט השערה יותר וכה"ג אמרינן בפ"ק דף כ"א כיצד מולקין חטאת העוף כו' ובעולה שנים או רוב שנים ומסיק כראב"ש אתיא ומאי שנים שדומין לשנים ועיין בפר"ח סימן כ"א ס"ק ג' שפי' דר"ל דמש"ה תנן שנים שדומין לשנים לגלויי דרוב שנים היינו כ"ש יותר כחוט השערה וכמו שאבאר לקמן בגמרא בהא דמסיק שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים וא"כ ה"ה הכא נמי כן אלא דא"כ לא הוה פריך השוחט דיעבד אין שנים בבהמה עד כמה לישחט וליזל כיון דשנים דומין לשנים וא' דומה לא' מש"ה דיעבד אין וכדכתיבנא ע"ש חצי בעוף וא' וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. הנה לדעת הפוסקים שסוברים דבעי' רובא דמינכר וכמ"ש הפר"ח סימן כ"א ס"ק ג' יש להקשות מאי איריא חצי דפסול אפי' כ"ש יותר ממחצה נמי פסול מדרבנן ובוודאי מתני' תקנתא אתא לאשמעינן אף מדרבנן ולזה יש לומר דסיפא, איירי בקדשים כדמסיק לקמן רישא בחולין וסיפא בקדשים וה"ה חצי א' דהיינו סיפא