ראש יוסף על חולין חלק א צג

תמים אמאי לא נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ואי דלמה לי תמים זכר בצאן נילף מוי"ו מבקר י"ל דאז לא הוה ידעינן בעופות דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש ע"כ כתבי' בצאן וי"ל דזה לא הוה היקשא אלא ככתוב בהדיא עכ"ל מ"ש דוי"ו מוסיף הוה ככתוב בהדי' י"ל הא בזבחים דף מ"ח ע"א ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומסיק דכ"ע היקשא עדיפא הרי דקרי לוי"ו היקשא והתוס' שם בד"ה דכ"ע היקשא עדיפא הקשו מגיטין פ' השולח דכ"ע ג"ש עדיפא והא ודאי דיש לחלק בין היקשא ובין וי"ו דככתוב בהדיא דמי אלא דלא הוה אלא היקשא כשאר היקשים ובעיקר קושייתו של הרא"ם ז"ל היה נראה דל"ל בבקר תמים זכר לא לכתוב אלא בצאן וילמוד עופות תחתון מעליון מוי"ו ובקר עליון מתחתון דהכי אמרי' בזבחים מ"ח ע"א דוי"ו היקשא הוא וילמוד ליון מתחתון ותחתון מעליון יע"ש וה"נ דכוותיה אלא למעט אתא דאין תמות וזכרות אלא שאני תמה עוד דרש"י בקדושין כ"ד ע"א תמות וזכרות בבהמה האי קרא קדריש דכתיב בכלל כל הקרבנות איש איש כו' אשר יקריבו כו' תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים יע"ש הרי בהדיא מקרא אחרינא קדריש מיתורא דלא לכתוב אלא תמים זכר לחודיה ול"ל בקר וכשב ועז אלא למעט דאין מום פוסל בעופות שוב מצאתי להקרבן אהרן פ' ויקרא שכתב דמהך קרא דכתיב פרשת אמור תמים זכר בבקר קדריש וא"כ קשיא מ"ש לעיל. ומ"ש רש"י מחוסר אבר אסור משום הקריבהו נא לפחתך והתו' הקשו עליו דבקדושין דריש מן העוף וכן הא בת"כ פ' ויקרא ואפשר מן העוף צריך לאיסור עשה דמסברא הקריבהו לא הוה אלא איסורא בעלמא והא דצריך ליה לומר משום הקריבהו ולא משום מן העוף דקשיא ליה קושית התו' ד"ה כי איצטריך דתפשוט דהוה ספיקא דאי ברי' מנלן נרבע ונעבד דפסול בעופות ולכך כתב דאפשר דברי' הוה ודרשא בת"כ מן התורים לאו אסמכתא אלא לומר דברי' הוא ודרשא דמן העוף דדריש בת"כ למעט מ"א הוה אסמכתא דמסברא אסור משום הקריבהו ואה"נ דלית ביה עשה אלא איסורא בעלמא ומן העוף לנרבע ונעבד אתא ובעיין לא נפשטה אי מן התורים הוה אסמכתא דאיצטריך קרא למעט ספיקא אלא לנרבע הוא דאתא ומן העוף דרשא גמורה למעט מ"א דהוה בעשה או דרשא דמן התורים למעט דהוה ברי' ומן העוף לנרבע ונעבד ומ"א משום הקריבהו ולית ביה אלא כו' ומחד קרא נפקי נרבע ונעבד כיון דסתמא כתיב ואם מן העוף ותרווייהו מוזכרים בהאי קרא בפ' ויקרא תורים ובני יונה כן נ"ל:

ודע דרש"י בזבחים פ"ח ע"ב ד"ה הואיל כתב ומיהו מ"א לא משום הקריבהו לפחתך וה"ה מום מגונה יע"ש משמע מדבריו דמום מגונה נמי פוסל בעופות מהאי דהקריבהו ועיין בפנים מאירות בח"א בחדושיו למסכת זבחים בד"ה בדוקין שבעין ובזה א"ש דמן העוף איצטריך למום גדול דלא אסור לבני נח ולא קשה קושית התוס' ד"ה תמות וזכרות למה לי מן העוף דמ"א לב"נ נמי אסור יע"ש אלא דלישנא דמן העוף למעט יבשה משמע דאיצטריך למ"א:

כתב הר"מ ז"ל בפט"ז הי"ב דנדר מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב בזה ובזה לא יצא דבעיין לא נפשטה ושמא ברי' הוא ועיין בפ"ג מהלכות איסורי מזבח תורים גדולים ובני יונה קטנים שנאמר מן התורים ומן בני יונה הביא תחלת הציהוב פסול מ"ש מן התורים לאו ממן קדריש אלא מדכתיב בכולהו מן בני יונה ותורים דומיא דבני יונה ותחלת הציהוב פוסל בהביא מאחד לבד ואשניהם הוה ספיקא דבעיין לא פשט ליה בתלמודא וכמ"ש לעיל וע"ש:

גמ' בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן האיל או מן הכבש והבי' פלגס מהו עכ"ל הנה לפי מה דפסק הר"מ ז"ל בפי"ו מהל' מעה"ק ה"א הנודר גדול והביא קטן לא יצא קטן והביא גדול יצא ועיין בכ"מ דפסק רבינו כת"ק במנחות ק"ז ולא כרבי א"כ מאי איריא דאמר מן הכבש ומן האיל דא"נ אמר מן הכבש לחוד איכא למיבעי אי פשיט ליה לבר פדא דלא הוה ברי' אלא בכבש ואיל מסופק ויצא דקטן והביא גדול יצא א"נ איל הוא א"ד בברי' נמי מסופק ולא יצא וכן הר"מ שם בפט"ז ה"ב כ' הנודר מן הכבשים או אילים והביא פלגס הר"ז ספק לא היה צריך לכתוב מזה או מזה אלא מכבשים לחוד נדר הוה ספק כמ"ש ספק ועל מ"ש הר"מ דהוה ספק כתב היש"ש בסימן מ"ה וז"ל והרמב"ם ג"כ בזה כ' לא יצא ידי נדרו מכח ספק דהא לא איבעיא אלא לב"פ וכ"פ שתי מדות איתותב בר פדא עכ"ל יש חסרון בדפוס וצ"ל ואין נראה דהא איבעיא לב"פ ואיתותב והלכה כר"י והיא קושית הכ"מ שם, ועיין בלח"מ דקשיא כו':

עוד ראיתי להרא"ש ז"ל במס' פרה שכתב וז"ל ואין עולה מזבחו לר' יוחנן אף נדר או כבש או איל ולבר פדא אם מחויב כבש לבד והביא פלגס לא יצא עכ"ל מ"ש לר"י לא יצא אם נדר או כבש או איל הכי אמרינן כאן דברי' הוא ומ"ש לבר פדא בנדר כבש לחוד היינו אי מסופק בכבש ואיל לחוד ואי מסופק ג"כ בברי' מתוקמא מתני' כמו לר"י. והנך רואה מה ששינה הרא"ש ז"ל לשונו שכתב לר"י אם נדר מן הכבש או איל ולב"פ אם מחויב איל או כבש לחוד ולא כתב ולב"פ אם נדר איל לחוד או כבש אלא דודאי בכבש יצא דקטן והביא גדול יצא אלא אם היה מחויב כבש כגון נזיר לאחר שנטמא מביא עולה וחטאת ואשם שהוא כבש ושאר כבשים הן אילים עיין בר"מ הלכות מעה"ק פ"א והלכות נזירות פ"ז הי"א יע"ש וא"כ לא יצא בפלגס דשמא איל הוא והוא מחויב כבש ואגב כתב ג"כ באיל מחויב כו'

(ע"ב) גמרא מי אמרינן איל וכבש מתנה אי בריה נמי מתנה עכ"ל הנה לכאורה יאמר דגם ב"פ סובר קרא דאו לאיל וא"כ איצטריך קרא למעט ספיקא דמספק נמי צריך להביא נסכי איל אלא דב"פ סובר דפלגס ספק כבש או בריה הוא ובאיל לא מסופק ואי לאו קרא דאו לאיל ה"א דלא מייתי כ"א ג' לוגין ממ"נ אי כבש הוא ואי ברי' א"צ כלום ויהא נדבה דאיל וכבש כתיב בפרשה ולא ברי' ואיצטריך או לאיל וא"כ תפשוט דבריה הוא לב"פ ג"כ ומסופק בו אלא דב"פ שתי מדות ל"א איתותב בר פדא מהאי קרא דאו לאיל איצטריך קרא לרבויי ספיקא והיינו דבר פדא באיל נמי מסופק דאי בכבש וברי' א"כ אמאי מייתי ומתנה כיון דריבתה התורה לנסכי איל ע"כ גזירת הכתוב דפלגס צריך נסכי איל אלא דאכתי קשיא דלמא ב"פ בכבש וברי' מסופק ולא באיל ואיצטריך קרא דאי לאו קרא לא היה מביא כ"א ג' לוגין ממ"נ אי כבש די ואי ברי' לא צריך כלל לכך גזרה התורה דפלגס כיון דיצא מכלל כבש צריך נסכי איל ואכתי מספיקא אמר רחמנא דלהביא נסכי איל שמא ברי' הוא ואי כבש לא צריך כ"א ג' לוגין ולל"ק צריך קרא למעט ספק דאי לאו קרא לא היה מביא כ"א ג' לוגין ומייתי ומתנ' דאמר בר פדא היינו לוג ד' שמא כבש הוא ולוג הד' הוא דהוה נדבה ותפשוט לבר פדא דבברי' נמי מסופק ליה ועיין שם במנחו' שרש"י פי' בע"א צריך למעט ספק:

כתב הלח"מ בפט"ז מהלכות מעה"ק שיש להקשות על הר"מ ז"ל במה דפסק שאם הביא פלגס הוה ספק ממ"ש בהלכה ו' בפרק ב' דמביא נסכי איל עם הפלגס ומתנ' עכ"ל והא ודאי קושי' היא כיון דלא הזכיר תנאי אלמא כר"י ס"ל מאו לאיל דברי' הוא וא"כ ודאי לא נפסק ולא מספיקא והנה אפשר לר"י נמי מסופק בכבש וברי' והתורה אמרה או לאיל דמביא נסכי איל והא דאמר לר"י לא תיבעי לך דבריו היינו גם בברי' מסופ' ליה אבל לבר פדא דלית ליה או לאיל מיבעי' ליה אי בכבש ואיל לחוד או בברי' נמי והר"מ ז"ל פוסק כר"י וא"צ תנאי ואפ"ה ספיקא הוה אלא דז"א דא"כ לייתי הלוג ד' ולתני כמ"ש לעיל דהא דרבתה התורה מספיקא הוא ולייתי הלוג הד' ולתני וכמה שכתוב בסמוך וצ"ע:

בעי ר' זירא האומ' הרי עלי לחמי תוד' כו' תיקו הר"מ ז"ל בהלכות מעה"ק כתב בענין לחמי תודה והשמיט בעיא זו משום דאנן פסקינן בא"ח הלכות פסח סימן תנ"ט דזה וזה האוכלו חייב כרת חמץ גמור הוא כר"מ משום דשנאו בלשון חכמים בפא"ע דף מ"ח ע"ב איכא ליכא למיבעי וכן כתב יש"ש בסי' מ"ה ואף במה שאמר ר"מ שיאור שהכסיפו פניו לוקה לא שנאו בלשון חכמים ובמשנה לא זכר כלל משאור דר"מ אי לוקה מ"מ כיון דנדחו דברי ר"י מהלכתא אית לן למפסק הלכתא בהא נמי כר"מ דלקי בהכסיפו פניו והוה חמץ נוקשה כמו שאמר בברייתא שיאור ישרף והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ יע"ש בפסחים דף מ"ג. אבל המעיין בפוסקים בהל' פסח יראה שהוא מחלוקת אי הלכה כמתני' דא"ע או כסתם מתני' דשאור ישרוף ואוכלו פטור בדף מ"ח דהיינו הכסיפו פניו עכ"פ פטור ואין לוקה וא"כ איכא למיבעי' לדידן אי ספק או בריה הוה ולר"י ג"כ דלא לקי על שאור דידי' פירש"י כאן משום ספק והוה התראה ספק לאו דווקא דא"נ התראת ספק שמיה התראה היינו בנודע אח"כ דעשה עבירה משא"כ כאן שמא מצה הוא. גם מנין דספיקא הוא ומש"ה לא לקי דלמא לית לי' כל חמץ נוקשה למלקות וכל זה יבואר באורך בעזה"י בחדושנו למס' פסחים בפרק אלו עוברין בס"ד:

והא דמסיק בתיקו דלא הוה אליבא דהלכתא כמ"ש יש"ש למידין מכאן דאף דלא הוה אליבא דהלכתא אסיק בתיקו וכן באיבעיא דלעיל בהביא פלגס למה דאיתותב בר פדא מסיק בתיקו

(דף כד ע"א) רש"י בד"ה דתניא הגורל קובע כו' שאם אמר זה לשם וזה לעזאזל אין השם קובע ואם הגורל שינה הולכין אחר הגורל עכ"ל יש להקשות אמאי לא פי' כפשוטו דאי לאו ועשהו חטאת ה"א בלא הגרלה נמי כשר בשם לחוד כמו בשאר קרבנות ולכך כתיב ועשהו חטאת דאין השם קובע וצריך דווקא להגריל כדמסיק יומא דף מ"א דהגרלה מעכב וביומא פי' רש"י ואין השם קובע