ראש יוסף על חולין חלק א פח

מפרקת ורוב בשר עמה אסור להושיט לב"נ זה לא ידענא מנין לו כיון דחשיבה מתה ומטמאה כנבילה א"כ אף בחתך בעודה מפרכסת שרי לב"נ דמתה ממש הוה ולדידי' נמי שרי תדע דהא לקמן בהעור ורוטב קכ"א ע"ב פליגי חזקיה ור' יוחנן בשוחט שנים בבהמה טמאה לחזקי' אינה לאברים וב"נ אין מוזהר עלי' ומותיב ליה דידי' אדידיה דאמר אינה מטמאת טומאת נבילות ברוב שנים ומשני יצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה פי' לענין אמ"ה לא הוה כחי' ולענין טומאת נבילות אין מטמא דכתיב כי ימות דוקא הרי לפעמי' לענין אמ"ה לא הוה כחי' ולענין טומאה הוה כחי' אבל אי מטמאה כ"ע מודים דלית בה משום אמ"ה ונשברה מפרקת ורוב בשר דמטמאה כמבואר בר"מ הל' שא"ה פ"ב יע"ש מכ"ש דלית בה אמ"ה. שוב מצאתי להתב"ש בסי' הנ"ל דדחה דברי תורת חיים אלא מ"ש הטור הא דזעירי הוא לומר דמתה ממש היא ומותר להושיט אמ"ה לב"נ כמ"ש אלא דדוחק הוא דא"כ לא הוה למסתם בחד גוונא עם מה שקודם כל שנפסלה בשחיטה הוה נבלה אלא לפרש דנשברה מפרקת ורוב בשר הוה נבילה ומטמאה והוא ז"ל לא סיים דמטמא אלא דהוה נבילה ע"כ נראה דנ"מ לענין או"ב ושאר נ"מ כמ"ש אחרונים בזה ועיין ב"ח וט"ז וש"ך מה שכתבו יע"ש:

בט"ז סימן כ"ז הביא תשובה אחת מאחיו ז"ל אי נשברה מפרקת ורוב בשר דאמר זעירי בלא פסיקת החוט או דוקא עם פסיקת החוט כו' יע"ש ומדברי אחיו ז"ל משמע אף בלא פסיקת החוט כיון דנשברה המפרקת ורוב בשר אף בלא פסיקת החוט הוה נבילה כפשטא דזעירי שלא הזכיר פסיקת החוט ומש"ה כתב שם הא דמביא הטור דזעירי היינו לומר דהוה נבילה וה"ה טריפה יע"ש ואי ס"ד עם החוט דווקא אין נ"מ במה דהביא הא דזעירי דחוט לחוד טריפה ועוד שכתב וכי בהמה שמתה יכולה לחיות אח"כ משמע נמי שמ"ש דלדידי' נשברה מפרקת ורוב בשר בלא פסיקת חוט הוה נבילה ואף שסיים הט"ז וז"ל מדברי אחי משמע דבשבירת המפרקת בלא החוט הוה טריפה לאו דוקא הוא אלא נבלה ג"כ אלא דלדידן אין נ"מ בין נבילה לטריפה כתב טריפה ולפי מ"ש לעיל דהטור כתב הא דזעירי לומר בעודה מפרכסת כו'. ודע דהטור כתב חתך בשר בעוד' מפרכס' כו' ולאחר שמתה מותר להאכיל לב"נ. ומותר להאכיל בני מעיים לעכו"ם עכ"ל מ"ש לאחר שמתה מותר להאכיל לגוי הוא גמ' ערוכה לקמן דף ל"ג מי איכא מידי לישראל שרי ולעכו"ם אסור אמנם מ"ש ומותר להאכיל בני מעיים הוא לכאורה ללא צורך דמהיכא תיתי לאסור אי מהא דריש לקיש שם מזמנין ישראל ואין מזמנין כותי על בני מעיים הא כיון דכתב חתך בשר בעודה מפרכסת שרי לגוי כ"ש בני מעיים דלא אסרינן מטעם כמאן דמנחא בדיקולא מה"ט גופא ועוד על כל פנים איפכא הוה ליה לכתוב דלהוי לא זו אף זו ולהפוסקים דפסקו דלא כר"ל כמ"ש הפר"ח בסימן כ"ז מטעם דפסקינן לעיל בסימן כ"ו ניקבה הריאה כו' יע"ש א"ש דהטור כתב דמותר להאכיל לנכרי בני מעיים אף קודם שתצא נפשה ועיין בתב"ש סימן כ"ז או דנ"מ שנפסלה בשחיט' דמי איכא מידי ליכא ואפ"ה שרי לב"נ מטעם דלית הלכתא כר"ל יע"ש אבל להתב"ש שכתב דוודאי אם נשחטו שני סימנין לכ"ע הוה כבישרא בדיקולא ואה"נ דאסור למכור בני מעיים מבהמה שנפסלה בשחיטה לבן נח יע"ש א"כ לאיזה צורך כתב דין בני מעיים דכ"ש הוא ובי"ד אבאר אי"ה:

ובפירש"י בד"ה תיהני להסכין לטהרו מידי נבילה ואי קשיא לותבי' ממתני' דקתני שחיטתו פסולה ואיכא למימר טריפה ולא נבילה עכ"ל ר"ל דוודאי פסולה משמע באמת נבילה אלא דמאי קמ"ל כו' לא הוה מצי למפרך דאיכא למטעי ולומר טריפה ומש"ה פריך ממתני' דזבחים ועיין מ"ש במשנה וכתב מהרש"א ז"ל מפי' רש"י יראה דאף אנן נמי תנינא משמע דקושיא הוא מאי קמ"ל ומש"ה כתב רש"י ז"ל לותבי' ממתני' מאי קמ"ל ר"ל מאי קמ"ל ובזה תי' מה שדחק הרשב"א ויתבאר לקמן אי"ה אמנם אף אנן נמי תנינא משמע דסייעתא הוא ובכתובות ט' ע"ב בסוגיא דפ"פ אמר אביי אף אנן נמי תנינא כתב מהר"ם שי"ף ז"ל דלא קשיא ליה מאי קמ"ל יע"ש אלמא דסייעתא משמע ולא קושיא היא וה"נ מצינו לומר כאן דודאי ממתני' דזבחים לאו קושיא היא דמצינו לומר דאתיא כר' יוסי דאמר בזבחים שחיטה מטהרת טריפה מטומאתה לא מליקה כמ"ש התוספות ד"ה תהני לה סכין לקמן כ"ח ע"א יע"ש והא דמשני לקמן הוא, דאמר כר"א הקפר משום דדוחק לאוקמיה סתם מתני' דלא כר"מ וא"כ ה"ה הכי נמי מש"ה לא פריך מאי קמ"ל תנינא דאיכא לאוקמי' כר' יוסי וסייעתא מיהא הוה דסתם מתני' ר"מ היא אלא דזה אינו דוודאי לפום סברא דהשתא דלא ידע מפני שהוא מחליד או דורס וודאי אף לר' יוסי קשיא אמאי מטמא בגדים אבית הבליע' דשחיטה מעליא הוה וע"כ לא אמרינן לקמן לר' יוסי לא פריך היינו למסקנא דשחיטה לא הוה מפני שהוא דורס או מחליד ונחירה לא מטהר לר' יוסי כמו מליקה דאין מהני ועיין במהרש"א שם דף כ"ח משא"כ בסוגיא דכאן דלא ידע מפני שהוא מחליד א"כ גם לר' יוסי אמאי מטמא בגדים אבית הבליעה אלא דאיכא למימר דמתני' דזבחים ר' יהודא היא דאית ליה התם בזבחים ס"ח ע"ב דאף שחיטה אינה מטהרת מידי נבילה בעוף ודוקא בבהמה יע"ש בזבחים. הן אמת שיש לראות בתוספות כ"ח שכתבו לר' יוסי לא שייך הך פירכא ואמאי לא הזכירו ר' יהוד' ג"כ שמוזכר מקודם שם במשנה וסובר בעוף אף שחיטה אין מטהר, טריפה מטומאתה ועיין בתוספות זבחים ס"ח ע"א בד"ה מלק בשמאל או בלילה שכתבו דמתני' איכא לאוקמי' כר' יהודה יע"ש ואפשר מש"ה כתבו ר"י דהלכתא כוותי' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אבות הטומא' בפ"ג הל' י"ב יע"ש ממה דנימא דאתיא כר' יהודא דלית הלכתא כוותי' והלכה כסתם משנה ומ"מ לא מצי למיפרך מאי קמ"ל דאיכא לאוקמי' כר' יהודה וכמ"ש וסייעתא איכא דסתם מתני' ר"מ ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כסתם משנה:

ע"ש גמרא אמר רבא אי קשיא לי הא קשי' לי וכי מתה עומד ומולק ופירש"י אי קשי' בהא דזעירי כו' חתיכת סימנים עכ"ל רש"י לשיטתי' דפי' אף אנן נמי תנינא קושיא היא שייך שפיר הלשון אי קשיא דקושיא ראשונה מיתרצא בהא דמפני שהוא מחליד או מפני שהוא דורס והא קשיא כו' וכי מתה עומד ומולק ומש"ה פירוש בהא דזעירי. והריטב"א בחדושיו והרשב"א הקשו דאינו מחוור שלא הקשה שום אדם על זעירי מקודם וכתב הריטב"א בשם הרשב"א ז"ל דאי קשי' אכולה תלמודא קאמר ולפי' מ"ש רש"י לשיטתי' דאף אנן נמי תנינא קושיא היא ומש"ה א"ש:

אמר ליה אביי ותקשי עולת העוף דבעי ב' סימנין וכי מתה עומד ומולק התם כדי לקיים מצות הבדלה ופירש"י ז"ל דהא עוף בחד סימן מיית וכתב מהרש"א היינו עם חתיכת מפרקת ורוב בשר דאל"כ תקשי בחטאת עוף דלקמן חותך סימן א' ואח"כ רוב בשר עכ"ל ר"ל בחטאת לא שייך תירוצא לקיים מצות הבדלה אלא בלא רוב בשר לא הוה כמתה אלא דלא ידענא מאי קא קשיא לי' וכן הריטב"א כתב דע"כ עם שבירת מפרקת ורוב בשר הוה כמתה והר"ן בחמש שיטות ג"כ כתב דעם רוב בשר הוה כמתה היינו משום קושיא אחריתא דבפ' העור ורוטב דף קכ"א אמרינן שחטו בה שנים או רוב שנים ומפרכסת הרי כחי' לכל דברי' אבל מברייתא דכיצד מולקין חטאת עוף לא ידענא מאי קשיא דע"כ הלכה למשה מסיני הוא דאחר שמלק הסימן בעינן רוב בשר או דממול עורף משמע לגמרי אף הבשר אלא דקודם הסימנין א"א דכי מתה עומד ומולק דאל"כ תקשי למה לי כלל חתיכת בשר אחר הסימן ועוד דאיסורא נמי ליהוי לשיטת רש"י ז"ל דלא יבדיל כתיב וכיון שאין צורך יותר הוה הבדלה ואין לומר דלא יבדיל קאי אסימן הב' מ"מ למה הוא חותך אח"כ אלא או דהלמ"מ הוא או דממול עורפו משמע כך כמ"ש לעיל וכיון שכן אין קושיא וכי מתה עומד ומולק דמצותו בכך וה"ה בעולה כדי קיום מצות הבדלה והא דקשיא ליה לאביי ולרבא וכי מתה עומד ומולק היינו דקשיא לי' דלא מסתבר שתהא מצות מליקה חלוקה מדין שחיטה לגמרי ששם החיות יוצא ע"י סימנין ובמליקה ע"י ד"א היינו שבירת המפרקת ולא מחטאת עוף לבד הוא דקשיא ליה לרבא אלא מעולה ג"כ נמי כדי לקיים מצות הבדלה מ"מ לא מסתבר שיצא החיות ע"י שבירת המפרקת ורוב בשר עמה ויהי' מליקה חלוק לגמרי מדין שחיטה וכמ"ש בסמוך מזה:

הר"מ ז"ל בה"ש פ"ג הי"ט כתב ניטל הירך וחלל שלה ניכר כו' וניקב הוושט ופסוקת הגרגרת נבילה מחיים והש"ך ז"ל בסי' ל"ג ס"ק ד' הבין מדבריו דהוה נבילה מחיי' ומטמא מיד ומש"ה הוקשה לו דבפ' השוחט אמרינן בדף ל"ב ע"ב כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים וע"ש ולא ידענא אמאי לא קשיא ליה מכאן דמכל שחיטות דעלמא הוה ליה למפרך דקיי"ל בעוף רובא בעינן אף בוושט ובבהמה רוב שנים וכי מתה עומד ושוחט דהוה נבילה מיד וכן פירש"י ז"ל להדיא כאן דכל הנשחטין טריפ' הוא דהוה ולפי הבנת הש"ך קשה. אבל לפי מה שהאריך התב"ש בסימן ל"ג וכתב לענין איסור הוה נבילה ולא לענין טומאה ויש חילוק בין זה לזה א"ש דמשאר שחיטות אין קושיא דלאו מתה ממש הוא אלא לענין איסור משא"כ לזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר הוה נבילה ומטמא מיד קשה ואף דזעירי לא אמר דמטמא מ"מ ידוע היה לו להמקשן דזעירי הכי סובר דמטמא ותדע שהרי הרב אומר כן הרשב"א בחדושיו וז"ל הא דזעירי לטמא מיד דאל"כ מה פריך והא נקובת הוושט הוה נבילה כר' ישבב והודה לו ר"ע והמעיין שם יראה דהוא כתב"ש דנבילה הוה לענין איסור ולא לענין טומאה ובחדושינו לי"ד אאריך בזה בעזה"י ולפי מה שהתבאר דזעירי דאמר