ראש יוסף על חולין חלק א עז

צור וקנה ואי דמה לו לשנות כל הפסולים יחד י"ל דנקיט דומיא דמגל יד שאין מבטל ליה עם נעוץ במחובר אף צור וקנה כן ומש"ה א"ש ברייתא דבכל שוחטין בין תלוש ומחובר וברייתא דמוכני קשיא ומיהו אי רבי סובר אף בטלו ש"ד מצינו לומר דברייתא דמוכני בבטלו ואף סכין בבטלו ואשמעינן אף דליכא למיחש שיאמרו מחובר מעיקרו הוא אפ"ה לכתחלה לא ישחוט אטו מחובר מעיקרו ומתני' נמי בטלו מיירי וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש כו' מיירי בלא בטלו ושרי לכתחלה דכולי האי לא מחמרינן ועיין מהרש"א ז"ל במה שכתב בהא דר"פ בעופא דקליל יע"ש היטב ואין להאריך כאן ובי"ד אבאר עוד ועיין ב"ח בק"א:

הכל שוחטין הכל בשחיטה אפילו עוף עכ"ל כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו קשיא והא בהדיא תנן בריש השוחט אחד בעוף ותי' דאי מהתם ה"א דרבנן קמ"ל הכא דדינו כבהמה עכ"ל ר"ל דפלוגתא דתנאי היא אי יש שחיטה לעוף מ"ה ומדרבנן ודאי צריך שחיטה וכן כתב רש"י להדיא דף כ"א וכ"ז יע"ש מש"ה תני הכל בשחיטה דהוה מן התורה כמו בבהמה:

בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' דהא תני לה רישא הכל לאתויי כל הני שראוין לשחוט כותי ומומר וטמא בחולין ובקצת נוסחאות יש ט"ס ונכרי וצ"ל ומומר והנה מה שלא הביא תרי לישני דרבינא מומחין אף שאין מוחזקין או מוחזקין אף שאין מומחין גם בריש פרק' במשנ' לא הביא הא דרבינ' ושם כתבנו דמשום דלית הלכת' כרבינא יע"ש משא"כ כאן דודאי הכל מצי לרבות מומחין או מוחזקין דרוב מצוין מומחין הן ושוחטין לכתחיל' לעיל לא מצי לאוקמי' הכי דקשי' ושחי' כשיר' משא"כ כאן ואדרב' כיון דלא מרבינן לה מהכל דרישא אית לן לרבויי מסיפא הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין ולעולם שוחטין מוחזקין שאין מומחין או להיפך ואם נאמר דרש"י סובר דמומחין שאין מוחזקין או להיפך אין שוחטין לכתחלה כדעת בה"ע וכפי הב"י בסי' א' והא דנאדו מאוקמתא דרבינא משום וכולן א"ש דלעולם שוחטין משמע ליה ז"ל לכתחלה ואם נאמר כשיטת הגאונים דלכתחלה ע"ס שישאלנו אם הוא לפנינו נמי א"ש דלעולם שוחטין משמע בלא שום תיקון וכאן צריך לשואלו אבל מלשון רש"י ג' ע"ב שכתב רוב מצויין מומחין הלכך לא בעי למיבדקי' משמע או כפי' ר"י בעל התו' שהיא דעה שלישית דשוחטין וא"צ לשואלו או כבה"ע ועיין מהרש"א ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל. והנה מ"ש דהא תני לעיל הכל לאתויי כל הני שראוין לשחוט משמע דמצינו לומר דלעולם שוחטין קאי אאדם דכל אדם ראוי לשחוט ואף דמשמע דקאי אזמן הא לפום סברא דהשתא מוקי הכל שוחטין הכל בשחיטה ולא חש לדקדק ביה אמנם מ"מ קשה מ"ש דכל הני שראוין לשחוט איתרבי מהכל דריש פירקן לא ידענא דא"כ איך באמת מתרץ רבא חדא לאתויי כותי וחדא מומר הרי דלא מרבינן מחד הכל כולן. ויש לומר דה"ק דמהכל דרישא איתרבי כל הני ר"ל למאן דמוקי בכותי ולא בישראל מומר וטמא בחולין דלא סבירא ליה דרבא במומר וחולין עט"ק לאו כקודש דמי וכן למאן דמוקי במומר סובר כותים גרי אריות הן ורבא הוא דמסיק לקמן חדא כותי וחדא מומר כשמעתיה דרבא לשיטתיה לעיל ומש"ה כתב רש"י כן ולאו כל הני כאחד אלא כמו שכתבנו:

ובד"ה נאסר להן בשר תאוה כו' ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת עכ"ל הנה מפירוש רש"י יראה דהא דכתיב ואל פתח א"מ לא הביאו קאי בין לקדשים ששוחט בחוץ או חולין שלא הקדישן וחייב כרת ועיין ברמב"ן פ' אחרי מות שהביא ברייתא השנוי' בויקרא רבה כדברי רש"י ז"ל וע' ברשב"א שהביא דברי הרמב"ן וג"כ הביא ברייתא דשמות רבה משמע ג"כ כרש"י ולפי זה הא דכתיב בשחוטי חוץ חוקת עולם לדורותיכם לא קשיא למה לי מה"ת שלא יהא נוהג לדורות י"ל לר"י דהכל היו בכלל ואל פתח א"מ לא הביאו ואף חולין וכיון שאח"כ הותר להם בשר תאוה ה"א ה"ה קדשים בחוץ דהותר כולו קמ"ל קרא דקדשים קיימי באיסור הראשון ולר"ע צ"ל דס"ד כיון דאיתרחקי ממשכן אח"כ הותר לשחוט בבמה לכך כתיב חוקת עולם לאסור בזמן דאיכא מקדש וכבר הי' אפשר לומר דמש"ה כתיב חוקת עולם לר' ישמעאל דס"ד במדבר הוא דנוהג דין זה דמלקות ואף דבהאי פרשה לא כתיב מלקות אפשר דר"י יליף מלאמור לאו אמור וא"כ ס"ד במדבר הוא דאיכא מלקות דליכא התראת ספק דא"נ ישאל על הקדישו והדרי' לחולין נמי חייב מלקות על חולין לשיטת רש"י ז"ל דמ"ש מכרת משא"כ שהותר להם בשר תאוה ה"א דהתראת ספק הוא אי יש שאלה בחולין ולכך כתיב חוקת עולם לפי מ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש שהקשו בנזיר שמא ישאל על נזירתו ותירץ דמוקמינן אחזקה כמו שהוא עתה וה"נ דכותי'. ודע דבפ' ראה כ' אזהר' דהעלא' בקדשים חוץ אפ"ה דשחיטה אין נוהג בבית עולמים מה"ט שכתבנו ועוד אף אי הוה כתיב שם כשחיטה לא קשי' דבשעת מעשה אמר להם שיהא נוהג לדורות בתוס' ד"ה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה כו' וקשה הא האי קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה עכ"ל ר"ל דאי מקרא דואל פתח א"מ שנאסר להם בשר תאוה ולא מיתסר אלא מה שראוי להקריב ולא בעלי מומין וכ"ש חיה צבי ואיל ועוד דבהאי פרשה כתיב בהדיא אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה ואל פתח א"מ לא הביאו ועיין בחדושי רשב"א כאן:

גמ' לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה לפירש"י בתחלה נאסר בשר תאוה מההוא קרא דפא"מ ואף לשחוט היה אסור וחייב כרת א"כ מאחר דאמר לעולם שוחטין פשיטא דאוכלין ג"כ ומה הוקשה לו שוחטין ואוכלין מיבעי' משא"כ לתו' דלא נאסר כלל לשחוט אלא לאכול אסור פריך שפיר דעיקר הוה ליה לאשמעינן דאוכלין וי"ל מכל מקום פריך שפיר גם לשיטת רש"י דמ"מ הוה לאשמעינן תרווייהו לעולם שוחטין ואוכלין ומשני לי' כו'

(דף יז ע"א) גמרא במאי קמפלגי והוקשה להם לתוספות דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל בהא דמוקי מתני' כר"ע א"נ ר"י סובר כר"ע מוקי כר"ע דאמר הכי בהדיא ולר"י לא שמעינן דאמר כן בהדיא וכהנה רבות בש"ס עיין פסחים בפכ"ש יע"ש כן:

ע"ש גמרא אברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לא"י עיין ברא"ש שפי' מה נ"מ יע"ש והנה בהא דאמר כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי אין להקשות אמאי לא מיבעיא בנטל בשר נחירה של עכו"ם בשבע שנים שכבשו והותיר אח"כ אי שרי אי לאו וכן לתי' ראשון דאמר לאחר שכבשו משמע של ישראל נמי אישתרי א"כ אמאי לא מיבעי' ליה אליבא דכ"ע אם הותיר אח"כ אי שרי לאחר שכבשו ואף לר"י דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל מ"מ איכ' למיבעי אלא דז"א כיון שכבר נצטוו על השחיט' והתורה התירה בשבע שכבשו ודאי לאחר מכאן מה שנשאר אסור דלא התירה אלא בשעת מלחמה משא"כ אברי בשר נחירה שבשעה שנחרו היה היתר גמור ואח"כ נצטוו על השחיטה מיבעיא ליה אי הותר אח"כ או לא. ומדאמר ואי בעית אימא שבע שכבשו כי אישתרי כו' תראה דלאו ודאי הוא דלא אישתרי של ישראל דלא מסתבר לומר דפליגי בהא תי' ראשון עם שני אלא דספיקי מספק' ליה דלמא כי אשתרי ולתי' ראשון לא ניחא ליה דמיבעיא באת"ל ולכך תי' דלאחר שכבשו מיבעיא ליה תי' שני סובר דמיבעי' באת"ל כלל כותים אישתרי ולא ישראל מיבעיא ליה אברי בשר נחירה מהו ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה כי אישתרי שלל של כותים:

לשון הר"מ ז"ל בהלכות מלכים פ"ח ה"א חלוצי צבא כשיכנסו לגבול עכו"ם ולא ימצאו מה לאכול מותרים לאכול נבילות וטריפות וכתב הכ"מ היינו בלא שכיח קמיה היתרא יע"ש. והנה יש להקשות ב' קושיות קושיא א' דלדידיה לא מקשה הגמרא מידי אילימא בשבע שכבשו השתא שלל של כותים אישתרי הא לא אישתרי אלא היכא דלא שכיח היתרא ואילו מבשר נחירה מיבעיא ליה אי היתר גמור הוא כיון שנשאר ממה שנחרו בהיתר. וקושיא שני' אמאי לא ביאר הר"מ ז"ל דחלוצי צבא לא אישתרי אלא שלל של כותים דידהו לא אישתרי כאיבעית אימא ולזה יש לומר דהא דמשני כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי היינו דלא הותר להם לנחור משלהם ומש"ה לא ביאר הר"מ ז"ל זה כיון דכתב דלא הותר להם אלא היכא דאין להם היתר בודאי אסור לנחור כיון דאפשר בהיתרא לשחוט ובזה נמי מתורץ קושיא ראשונה דהיינו הא דמשני כי אישתרי כלל של כותים דידהו לא אישתרי והיינו טעמא כיון דאפשר להם בהיתר לשחוט. אלא דאכתי מאי מיבעיא לי' אברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לארץ מהו כיון דכבר היה בידם קודם שבאו לארץ פשיטא דמותר אי לית להו היתרא למיכל בשבע שכבשו. ואפשר דה"נ משני דידהו לא אישתרי ואסור להם לנחור ומש"ה מיבעיא ליה באברי בשר נחירה אי שרי אף ביש להם בשר כשר כיון שהיה להם משע' שמותר לנחור:

ובתוספות ד"ה כי אישתרי שלל של כותים כו' אלא במה שנחרו במדבר עכ"ל משום דיש גירסא כי אישתרי שלל כותים דידהו לא אישתרי א"ד ל"ש משמ' דאיבעי' הו' אי אישתר' שלל של יש' א"כ לא הוה למיבעי אב' בשר נחירה שהכניסו עמהן אלא בשר דידהו בז' שכבשו ונטרפו או נחרו אי מותר ומ"ש התוס' דלמא שלל של כותים אשתרי ולא דידהו ולכך אסור להם לנחור כו' לא ידענא מאי האי שכתבו דלמא שלל כותים דמשמע באת"ל מיבעי' ליה את"ל דידהו לא אישתרי איברי בשר נחירה שהכניסו עמהן לארץ אי שרי בשבע שכבשו או לאו כו' ואמאי לא פירשו דפשיטא ליה לתלמודא דידהו לא אישתרי ודוחק לומר דמלת דלמא קאי דמש"ה מיבעיא ליה כו' ועיין מ"ש בגמרא. ומ"ש התוספות דאסור להם לנחור יראה לכאורה כדברי הר"מ ז"ל דלנחור אסור כיון דאפשר בהיתר ע"י שחיטה משא"כ בנטרפה להם איזה דבר שרי בז' שכבשו אף דידהו