ראש יוסף על חולין חלק א עב

לא הוה אלא קנס וה"ה לר' יהודא קניס שוגג אטו מזיד ור"י הסנדלר ג"כ קניס שוגג אטו מזיד ובמזיד נמי הוה דרבנן למ"ד מעשה שבת דרבנן וכדפריך ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי יע"ש ובזה א"ש מאי פריך ורמי דר"י אדר"י ומאי קושיא דלמא כי קנים ר"י היכא דבמזיד אסור מן התורה קניס בשוגג משא"כ במטמא ומדמע ומנסך דמזיד לא הוה אלא דרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד אלא דסוגיא דגיטין לשיטתי' דסוברת לר"מ קניס שוגג אטו מזיד ואף קנסא לקנסא עבדי רבנן דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק לכ"ע ומעשה שבת סוברת לכ"ע הוה דרבנן גם לר"י הסנדלר וקניס שוגג אטו מזיד וה"ה ר"י קניס שוגג אטו מזיד קנסא לקנסא ופריך שפיר. ולפ"ז למאי דמוקי בכתובות וב"ק בטובח ע"י, אחר ורבנן דפטרי כר"י הסנדלר היינו משום דהוה מן התורה ומנא לך הא וע"כ דסברה דאי מטעם קנס לא הוה למיקנסי' קנסא לקנסא בשוגג וא"כ מ"ט דר' יהודא דסובר בשוגג אסור עד מ"ש דבמזיד אסור מן התורה מכי קודש הוא ואה"נ דאחרים בשוגג בו ביום מותר דבמזיד גופא לא הוה אלא מטעם קנס' ולפי' פסק הלבוש לחומר' כב' סוגי' דב"ק וכתובות דמוקי בטובח ע"י אחר וכר"י הסנדלר ומנא לך הא דלמא מדרב' אלא דא"כ לא הוה קניס שוגג אטו מזיד ולר"י ע"כ במזיד מקרא דכי קודש ואה"נ דאחרים בו ביום ואפ"ה פסק ג"כ לחומרא דלאחרים אסור ב"ב דלמא כסוגי' דגיטין דלר"י. אסור בשוגג מטעם קנס ואף במזיד גופא נמי מטעם קנס וכסוגי' דחולין כאן דמוקי למתני' שבת דומיא די"ה כר"י ואף לאחרים אסור בו ביום ופסק בתרווייהו לחומרא דמן התורה אסור ומידי ספיקא לא נפקא ונ"מ לספק תערובת דהוה ס' איסור תורה ופסק ג"כ דלאחרים אסור עד מ"ש וכסוגיא דשמעתין וגיטין. ומה שהקשינו דאי מקרא דקודש אין לחלק בין לו ולאחרים י"ל או מדכתיב מחלליה דריש ר"י דוקא הוא המחלל ולא אחרים או דכתיב קודש ריבויא וכתיב הא מיעוטא ואין מעשיה קודש מוקי לו ומיעוטא לאחרי' הן דלפי מ"ש הלבוש ספוקי מספקא לי' דלמא כסוגיא דכתובות ודב"ק דמוקי בטובח ע"י אחר ור"י הסנדלר או כסוגיא דגיטין וכמ"ש בסמוך א"כ תקשה אמאי כתב מהרש"א ז"ל דסברת רש"י הוא דאי מטעם קנס לא שייך למיקנס לאחרים ומש"ה כתב רש"י דסוגיא דשמעתין סברה דטעמא דר"י הוא שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ מה יאמר בהא דפליגי רב אחא ורבינא ח"א דרבנן אף לר"י הסנדלר א"כ מ"ט דר"י הסנדלר דאף לאחרים אסור עולמית דלא שייך למיקנס אחרים דאי שייך א"כ הדרא קושין לדוכתי' אימא דטעמא דר' יהודא, מטעם קנס אלא דלא שייך למקנס אחרים א"כ מ"ט דר"י הסנדלר דהא ודאי משמע דפליגי רב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר פליגי דאי לדידי' כ"ע מודים דהוה מ"ה והם להלכה פליגי אי מ"ה או דרבנן א"כ מה פריך בב"ק וכתו' ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי ולמה לא הונח לו באוקמתא קמייתא דמוקי כר"י הסנדלר אלא דפליגי לר"י הסנדלר א"כ למ"ד דרבנן מ"ט דלאחרים אסור עולמית. אשר על כן נראה לי הא דפליגי רב אחא ורבינא אליבא דנפשייהו פליגי אי הוה דאורייתא או דרבנן והא דפריך בכתובות וב"ק ולמ"ד דרבנן מ"ט דפטרי הכי קשיא ליה כיון דבכ"מ דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא לקולא ומעשה שבת דרבנן וא"כ קשי' הלכתא אהלכתא דקיי"ל כחכמים דפליגי על ר"מ בברייתא דפטרי בטבח ע"י אחר מ"ט כיון דמ"ה הוה שחיטה ראוי' וכן הא דפריך ולמ"ד דרבנן מ"ט הכי פריך מסתבר טעמי' דר"י הסנדלר דמכי קודש לאסור מ"ה ומשני היא קודש ואין מעשיה קודש. ועדיין לא נתישבה דעתי בזה וליישב שיטת הלבוש ז"ל ועיין ברש"י כאן בשמעתין ד"ה במזיד לא יאכל עולמית בדר"י הסנדלר כתב לאו משום קנסא דאחרים לא עבדי איסורא אלא מקרא דכי קודש כו' וזה יורה כמו שכתוב בסמוך דרב אחא ורבינא אליבא דנפשייהו פליגי וזה סיוע למ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין בפירש"י אמנם מצאתי בס' אליה רבא שנדפס זה לא ימים כבירים דכתב בסי' שי"ח דרב אחא ורבינא אליבא דר"י הסנדלר פליגי יעוין שם היטב וכעת הדבר בספק אצלי וצ"ע:

וליישב שיטת הלבוש ז"ל נראה לי דע"כ לר"י מעשה שבת לדידי' דאסור עולמית מן התורה הוא מכי קודש הוא כו' ומיעוטא דהיא למעט דלאחרים שרי וכמ"ש לעיל שם דהנה בכתובות ל"ד ע"א אמרינן ולמ"ד דרבנן מ"ט ומשני היא קודש ואין מעשי' קודש והוקשה להם לתו' ז"ל שם בד"ה היא קודש דלא לכתוב לא קודש ולא היא דהוה אסורה מלא תאכל כל תועבה כדאמר בחולין קט"ו ובחולין פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י שילוח הקן ליתסר היכא דעבר ולקחה מתועבה ועיין בתו' שם ד"ה חורש בש"ו דלא מצי לשנויי ק"ו ממעשה שבת דאפשר שילוח הקן ניכר האיסור יותר ממעשה שבת יע"ש היטב ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י שאף לאחר שעבר ולקחה צריך לשלחה וכו' וכל זה לר"מ אבל לר' יהודא דאמר לקמן קמ"א ע"א הנוטל אם על הבנים לוקח ואינו משלח דשלח מעיקרא משמע ואם עבר ולקחה תו לא אמרה תורה דלישלח וא"כ לדילי' תקשה שילוח הקן ליתסר דלא מצי לתרוצי לא אמרה תורה שלח לתקלה דהיכן אמרה דעבר ולקחה אין חייב לשלח וכ"ת אה"נ לא מצינו בכל הש"ס שיאמר לר' יהודא שילוח הקן דאסור ולא הוה שותק מלגלות זאת אלא דלית ליה דרשא דלא תאכל כל תועבה דלא כ"ע גמירי לה ובר"י הסנדלר צריך לו' דלא סבירא ליה דרשא דלא תאכל כפי הנראה מתו' שם קט"ו ושם יש לדחות עיין בחדושינו לקמן גם הנך דדרשי מג"פ לא תבשל או מבשל מבושל לכאורה לא סביר' להו דרשא דלא תאכל וגם זה יש לדחות דלא תאכל הוה לאו שבכללות ולאו כזה אף חדא לא לקי שאין על דבר מסוים ולדר"מ בפ"ה מהל' בכורות משמע דלאו כ"ע סבירא הך דרשא דלא תאכל כל תועבה ואיהו אפשר לשיטתי' ומוכח מהני דדריש מג"פ לא תבשל ואין הכרע ומ"מ לר"י נראה דלא סובר דרשא דלא תאכל דאל"כ תקשי שילוח הקן ליתסר וכיון שכן תקשה קושית התו' דכתובו' לא לכתוב לא קודש ולא היא אלא ע"כ קודש לדידי' אסור לעולם מ"ה והיא למעוטי אחרי' דלמ"ש שרי ובו ביום או מקנסא או כדי דלא ליתהני ממלאכ' שבת כמ"ש לעיל ומש"ה פסק הלבוש כר"י כי כן פסקו כולן כר"י וכדאמרינן לקמן כי דריש בפירקא כו' ופסק דלו אסור מ"ה ולאחרים שרי מהיא קודש ואין מעשיה קודש למימעט אחרים. ומש"ה מוקי בטובח ע"י אחר כר"י הסנדלר ולא מוקי כר"י דלדידיה הוה שחיטה ראוי' לאחרים דאל"כ היא למה לי וכמ"ש לעיל בסמוך ומש"ה מוקי כר"י הסנדלר ועיין מ"ש בתו' ד"ה המבשל בשבת יע"ש ואי"ה במקום אחר אנופף ידי בזה באורך לבאר דברי הלבוש וכאן אין להאריך:

גמרא ונוקמא במזיד וכר"מ כבר כתבנו לעיל דסוגיא דהכא סברה במזיד לא יאכל היינו עד מ"ש דאל"כ היינו מזיד דר"י כמו שאפרש בתו' ד"ה המבשל וסוגי' דכתובות מה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש לא יאכל עולמית כתבנו לעיל שהוא עפ"י סוגי' דגיטין דקנסו שוגג אטו מזיד יע"ש. ומשני דומיא די"ה ל"ש שוגג ול"ש מזיד ואלו לר"מ שוגג יאכל בו ביום אף הוא:

ע"ש גמרא ומי מצית לאוקמי' בשוגג וכר"י והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני קשי' לי כיון דלא ידע המקשה מהא דשחיטתו כשירה משמע אף לו מדפריך ונוקמי בשוגג וכר"י הסנדלר א"כ מנא ליה להמקשה דהא דמוקמי' בשוגג וכר"י אימא בין בשוגג ובין במזיד ובו ביום אסור אף שוגג דומי' די"ה ושחיטתו כשירה בין שוגג ובין מזיד שוגג לעצמו למ"ש ומזיד לאחרים למ"ש וי"ל דה"ק ומי מצית לאוקמי בשוגג וכר"י דע"כ מתני' לא איירי אלא במזיד דקתני אעפ"י שמתחייב בנפשו משמע דמיירי במזיד ולא בשוגג וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' ונוקמי במזיד ור"מ ומשני מתני' ודאי שבת דומיא די"ה משמע ל"ש שוגג ול"ש מזיד ומה דקתני אעפ"י שמתחייב בנפשו אין לטעות ולומר דוקא מזיד דה"ק אף שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו ועשה עבירה גדולה אפ"ה שוגג כשירה וכמ"ש מהרי"ק בשורש ק"ס הביאו הבכור שור בחולין יע"ש ולא דאיירי דוקא מזיד אלא דוקא שוגג וכדמסיק שחיטתו כשירה ל"ש לו ול"ש לאחרים וה"ה דה"מ לשנויי דמתני' בין שוגג ובין מזיד מיירי דומיא די"ה ואעפ"י שמתחייב בנפשו רבותא היא לומר אף במזיד לא קנסינן ליה ושחיטתו כשירה לאחרים מיהת כפי סברת המקשה דפריך ונוקמיה כר' הסנדלר אלא דקושטא משני ליה דמתני' לא איירי במזיד כלל דשחיטתו כשיר' משמע ל"ש לו ול"ש לאחרים ומש"ה לא מוקי כר"י הסנדלר. ומה שהקשה ונוקמיה כר"י הסנדלר דאמר ל"ש שוגג ול"ש מזיד דלא אכיל ר"ל דנוקמי' שוגג ור"י הסנדלר דמזיד איך תני שחיטתו כשירה וא"כ הוא יתור לשון הוא דאמר ל"ש שוגג ול"ש מזיד. שוב ראיתי להרשב"א שכתב ואמאי לא אמר ונוקמי' בשוגג ור"י הסנדלר יע"ש. ועיין תו' ד"ה כי שרי ר"מ דמ"מ מתניתין לאו לגמרי דומיא די"ה דהיה לו חולה ולא הבריא מותר לבריא ג"כ ולא גזרינן נמי שירבה בשבילו היינו דתני לה בהדיא אעפ"י שמתחייב בנפשו היינו בהבריא וכן כתב הרשב"א ז"ל יע"ש:

ובתו' ד"ה המבשל כו' ובפ' כירה כו' עכ"ל התו' לא סבירא להו האי סברא דלא נימטי' הנאה מעבירה וכיון שכן ודאי ר"מ שרי אפי' בו ביום דאי משום קנס הא בהניזקין נ"ג ע"ב פריך ורמי דר"מ אדר"ח דלא קניס שוגג אטו מזיד. והא דמייתו ראיה מפ' כירה קצרו בכאן ובכתובות אף שהאריכו קצת יותר מ"מ קצרו כמובן. וראייתם מהא דאמרי' התם ל"ח ע"א שכח קדירת ע"ג כירה בשוגג מהו נפק דרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל