ראש יוסף על חולין חלק א ז

כשירה קשיא דאף לכתחלה כשירה באין יודעין ומצינו למימר דרבא מוקי למתני' באמת כמ"ש ועיין. ולפ"ז היה מקום ליישב הא שכתבו התו' ב' ע"ב ד"ה אילימא שהקשינו שם דהא רבא דייק דחולין לא בעי כונה יע"ש אלא דזה ליתא חדא דתו' במתני' ד"ה שמא יקלקלו הקשו לרש"י דמסיפא שמעינן לה כו' אלא אחש"ו יע"ש ולפמ"ש אף לרבא באמת מצינו לומר וכולן קאי נמי אמה דמרבינן מהכל ועוד דמה פריך לקמן אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' ופירשו התו' דפריך דרישא הוה ליה לוקי במומר ומאי קושיא והא מש"ה אוקי בכותי לתרוצי וכולן ויש ליישב זאת דאה"נ מה דמשני לדבריו דאביי קאמר ועיין מ"ש לקמן בתו' בד"ה מאי טעמא יעוי"ש: קשיא לי בשמעתין אמאי לא אוקמיה רבא למתני באוקמתא רויחא טפי וה"ק הכל שוחטין ואפילו כותי בישראל יוצא ונכנס בד"א שאין אנו יודעין אי רגיל להתעלף אי לא דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הם וכדמסיק לקמן לעלופי לא חיישינן וכמו שאבאר שם אבל אי יודעין שרגיל להתעלף לא ישחוט ואם שחט חותך כזית ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ואי ליתא קמן באחרים רואין סגי. ואפרש דברי דהב"י בסי' א' כתב דמי שיודעין שרגיל להתעלף מותר לאכול משחיטתו דאי נתעלף היה אוסרה ולא. היה מאכילה לנו יע"ש ולפי זה ודאי בכותי דאיהו אלפני עור לא חייש והלכך ברגיל להתעלף אף ביוצא ונכנס אסור אם לא על ידי חותך כזית בשר ואי ליתא קמן אסור דכל קלקול שבא לו שלא מדעת לא מרתת ולא נתפס עליו כגנב ומנא אמינא לה ממה שכתב הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין בחמש שיטות עלה דכותי וז"ל דאם שחט בהמה שלו מותר לאכול הימנו אף שלא יאכל הכותי ממנו דלא חיישינן שמא אירע לו קלקול דכל שרוצה לשחוט שחיטה הגונה כראוי הוא שוחט ולא יארע לו קלקול דאלת"ה ביוצא ונכנס אמאי שרי דלמא אירע לו קלקול שלא מדעת וכל שלא מדעת לא נתפס עליו כגנב יע"ש היטב וה"ה ודאי במי שרגיל להתעלף ודאי דחיישינן דלמא שהה ולאו אדעתי' גם לא מירתת כיון שלא פשע וצריך אחרי' רואין אותו בליתא קמן. ומיהו הא יש ליישב באין יודעין שהוא מוחזק אפשר לא ישחוט לכתחלה אלא ע"ס שיאמר אח"כ ולא שייך הכל דמשמע בלא שום תיקון כמ"ש הרא"ש לשיטת הגאונים לקמן והבאתיו לעיל יע"ש אלא דאמאי לא אוקמי' הכל שוחטין ביודעין שהוא מוחזק ושחיטתן כשירה באין יודעין אי אמרינן טעמא דלעלופי לא חיישינן דאם נתעלף היה אומר וזה א שייך בכותי ועיין ב"י בסי' א' שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וזה פי' לעלופי לא חיישינן ועיין ע"ב כולהו כרבינא במ"ש שם: ע"ש רב אשי אמר ה"ק הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר כו' ובודק סכין וניתן לו כו' עכ"ל ובכותי לא הזכיר בדיקת סכין התו' כתבו בד"ה בודק סכין דבכותי אין צריך בדיקת סכין אבל הר"ן בחמש שיטות והריטב"א בחדושיו כתבו דאפשר דגם בכותי בעינן בדיקת סכין ולא הוצרך להשמיענו דבר זה דמלתא דפשיטא הוא

(ע"ב) גמרא בודק סכינו אחריו וכו' וכולן ששחטו אהיי עכ"ל מ"ש בודק סכינו אחריו ר"ל ודאי דלכתחלה בעינן בדיקת סכין קודם וגם לאחר שחיטה כמו בשוחט כשר דצריך בדיקת הסכין תחלה וסוף כמבואר ביו"ד סימן י"ח וכן כתב בחדושי הרשב"א כאן דאי איתא לסכין צריך לבדוק ג"כ אחר שחיט' אלא שמ"ש בודק סכינו ונותן לו וש"ד דאף אי שכח אח"כ ולא בדק לאו איסורא קעביד דמוקמינן לסכין אחזקתה ובכל שוחט הדין כן אלא אי לא בדק בתחל' סומך דיעבד על בדיק' של סוף אי נמצ' סכינו יפה מות' והא דאמ' ואם לאו ר"ל שנאבד הסכין אסור לאכול משחיט' דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והך סכין לית ליה חזקה דהא לא בדק מקודם אבל הריטב"א ז"ל בחדושיו כתב דבכל שוחט א"צ לבדוק הסכין אחר שחיטה וה"ה במומר אי בדק לכתחילה ומייתי ראייה מירושלמי דר' זירא זריק לה לאחר שחיטה להסכין יעוין שם היטב ועיין מ"ש לקמן דף יו"ד:

ודע שראיתי להרשב"א בחדושיו עלה הא דמסיק לעלופי לא חיישינן שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דלכתחל' מוסרין לו לשחוט וא"צ (לשואלו) אח"כ אם הוא מוחזק מדאמר לעלופי לא חיישינן וכן כתב אח"כ בד"ה ומיהו היכא דאיתא קמן עלה דכללא דנקטינן מהך שמעתא דעילוף גבן אין מצוי כלל ומוסרין לכתחל' לשחוט א"כ יש להקשות אמאי לא אוקמוה הכי הכל שוחטין במומר לתיאבון בבודק סכין ונותן לו כדרבא בד"א אם אין יודעין שהוא מוחזק דסתם אדם אין מצוי בו עילוף ואם יודעין שרגיל להתעלף אין מוסרין לו לשחוט ואם שחט ואמר ברי כשר כמ"ש רמ"א בהג"ה בי"ד סימן א' ואי ליתא לפנינו צריך אחרים רואין עיין בתב"ש שכתב דווקא באומר ברי הא לא"ה פסול דלא כש"ך שכתב דיעבד כשר יע"ש. אלא זה טעות דהא במומר לא מהימן באומר ברי לי דהא אי מתרמי ליה לדידי' שנתעלף אוכל ממנה כו' דלא חייש אלפני עור כה"ג באונס. אלא אי קשיא והא קשיא למ"ש הרא"ש דמתוך דברי רב אלפס משמע דדין א' למומחה ומוחזק היכא דאיתא קמן צריך לשואלו אם נתעלף והביאו הב"י בי"ד סימן א' יע"ש ולפ"ז הא דשוחט לכתחלה באין יודעין שהוא מוחזק ע"ס שישאלנו אח"כ דאי מישתלי לאו איסורא קעביד ולפי זה במומר לתיאבון ודאי אין נותנין לו לכתחלה ע"ס שישאלנו אח"כ דברי דידיה כמאן דליתא דמי דאי נמי נתעלף אכיל מיני' ואין מוסרין לכתחלה באין יודעין שהוא. מוחזק וא"כ לוקמי מתני' בהכי הכל שוחטין במומר ביודעין שהוא מוחזק ובאין יודעין לא ישחוט ודיעבד כשר, ואם יודעין שרגיל להתעלף צריך אחרים רואין אותן הא לא"ה פסול דבר' דילי' כמאן דלית' דמי ויש ליישב זאת דמשמע לי' דכולן ששחטו קאי אהכל שוחטין דרישא או אשחיטתן כשירה ולא אמה דלא הוזכר כלל במתני' לא ברישא ולא בסיפא ולקמן גבי לעלופי לא חיישינן אבאר:

וברש"י בד"ה חוץ מחש"ו כו' ודוקא מומר לתיאבון כו' הא אוכל נבילות להכעיס לא דמועד לנבל בידים עכ"ל הא באחרים רואין אותו משמע דכשר דבר זביחה הוא וכן דעת הרשב"א ז"ל דלא כמ"ש הרא"ש ז"ל שדינו כנכרי ואף אחרי' לא מהני ועיין בי"ד סימן ב' ולקמן בשמעתי' דרבא אבאר שם בעז"ה מזה באורך:

ובתו' בד"ה בודק סכין כו' ואין להקשות אמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין כו' ואח"כ יבדוק הסכין עכ"ל ואף דבשוחט כשר נמי הדין דצריך בדיקת סכין לכתחלה דהתם איכא טעמא חשש ברכה לבטלה או דאסור לנבל בידים ובמומר לא שייך זה ולכך הוקשה להם ותירצו דחיישינן שמא ישכח אח"כ לבדוק ואיסורא קאכיל דלא היה לסכין חזקת כשרות מעולם וכמ"ש לעיל ועיין י"ד סימן ב':

בא"ד ויש לומר דחיישינן דלמא מישתלי ואכיל כמו שפי' ר"ת אאין מוסרין חולין לכתחלה לחש"ו עכ"ל אם נאמר דמ"ש ר"ת והביאו קו' דבריו במתני' ד"ה שמא יקלקלו דלמא אתי למיכל משחיטה זו עצמה וכמ"ש התב"ש בסימן א' וכמ"ש בפי' התוספת יע"ש א"ש דחיישינן דלמא משתלי ואכל בלא בדיקת סכין כמו התם דאסור ליתן להם להשליך לכלבים דחיישינן דלמא אתי למיכל משחיטה זו ובי"ד בסימן א' בש"ך אבאר מזה בעז"ה:

גמרא רבינא אמר הכי קתני הכל מומחין שוחטין ואף שאין מוחזקין בד"א כו'. מתני' אתי לאשמעינן דמומחין אף שאין מוחזקין שאין אנו יודעין אם הוא מוחזק אבל בדגלי לן שהוא רגיל להתעלף לכתחלה וכמו שאבאר לקמן בסמוך והאי בד"א אינו תנאי אלא פרושי קמפרש דהאי מומחין היינו שיודעין שיודע הלכו' שחיטה ומ"ש רש"י מומחין ויודעין ה"ש צ"ל בשי"ן שיודעין ה"ש ובמוחזקין פירש"י שלא נתעלף או שיודעין לאמן ידיהם וע"ש ובקצת נוסחאות ליתא הוי"ו אלא מומחין יודעין הלכות שחיטה ועיין ביורה דעה:

אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי דליתיה קמן דליבדקיה עכ"ל הנה לדעת הרא"ש והטור בסימן א' וכן דעת הרשב"א, בחדושיו והרבה פוסקים בידע דלא גמיר שוחט לכתחלה באחרי' רואין אותו דלאו מועד הוא. לקלקל כמו חש"ו הא דנקיט וכולן ששחטו משום חש"ו נקיט לה אבל גדול אף דודאי לאו גמיר שוחט לכתחל' ועיין מ"ש לעיל בהא דפריך לאביי הא אמרת שחיט לכתחלה אשמעינן תנא דמתני' במה דנקיט וכולן דאי ליתא לפנינו צריך אחרים ולא סמכינן דיעבד ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין דאי לאו וכולן ה"א לכתחלה ביודעין ודיעבד באין יודעין א"צ לשואלו או עכ"פ בליתא לפנינו וא' קשיא א"כ לכתחלה אמאי לא יתנו ע"ס שישאלנו אח"כ דאיכא מאן דלא ידע מהאי קושיא או שנאמר כדעת ר"י בעל התו' בד"ה רוב או דעת בעל העיטור שמביא הטור סי' אז ומש"ה תני וכולן ששחטו ואחרי' רואין ועיין בתו' בד"ה. דליתיה קמן ומה שאכתוב שם בעזה"י:

לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וז"ל ההלכה הזאת נתקשה בה בגמרא כו' ותי' הקושיות האלה כפי מה שנתאמת בגמרא הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה וזה שהשוחט צריך שידע כו' וע"ש כל זה צריך להיות מומחה במלאכת השחיטה ולכשידע הדברים המפסידים את השחיטה ויהיה מומחה שוחט לכתחלה כו' אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן כו' וכ"ז אם לא נמצא השוחט אבל אם מצאנו אותו על שאלתו אנו סומכין לא על אחרים שראו עכ"ל דבריו צריכין ביאור ונ"ל דהכי פירושו דהוא ז"ל פסק כתרי לישנא דרבינא לחומר' וצריך לכתחלה לידע אם הוא מומחה ר"ל אם יודע הלכות שחיטה ומוחזק ששחט פעמים רבות לפנינו ולא נתעלף הא לאו הכא שאין אנו יודעין אין נותנין לו ע"ס שיבדקנו אחר כך בין לענין מומחה ובין לענין מוחזק ודין אחד להם והכל שוחטין אם יודע ה"ש ומוחזק ששחט פעמים רבות כי הר"מ ז"ל קורא למומחה