ראש יוסף על חולין חלק א סו

כמו שאמר דמשום הכי לא אוקמי' כר"י הסנדלר יע"ש מ"מ המקשה דלא ידע מזה דהא פריך ונוקמיה כר"י הסנדלר א"כ מה קא קשיא ליה ומי מצית לאוקמיה בשוגג כו' דלמא בין בשוגג ובין במזיד מיתוק' א"ו במזיד אין שחיטתו כשירה אבל ז"א דא"כ היאך מקשה ונוקמיה במזיד כר"מ וכמ"ש בסמוך אלא דהוה ניחא ליה בכך ה"ה לר' יהודא ג"כ ולקמן בסוגין אבאר שם ודע דמתני' מצינן לאוקמיה בעוד שהיה חצי קנה פגום דשחיטה וחילול שבת, באין כאחד אלא דדוחק לומר דמתני' מיירי בעוף וכה"ג ז' ומ"מ לדינא גם הר"מ יודה דבצנעא אין שחיטתו פסולה אלא פרהסיא דוקא כדתניא לעיל ולחלל שבתות פרהסיא ולא פליגי הפוסקים אלא בפ"א ובפרהסיא אי חשיב מומר או באותה שחיטה או נעשה מומר ועיין ש"ך סי' ב' וי"א:

כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין בחמש שיטות וראיה מאו"ב בשחט שני לע"ז כו' והוא כמו ראיות הרשב"א בחדושיו וכתב שיש דוחין ואומרים אף שחיטת מומר אסורה אין מטמא במשא דאינו כנכרי ממש דקדושיו קידושין והוה כשחוטה שאינה ראויה כיון דמטהר מידי נבילה עכ"ל כבר כתבנו לעיל גבי מומר דיש להקשות למאן דמפרש וזבחת מי שהוא מצווה על השחיטה ומכשיר מומר להכעיס לשחיטה והוא ג"כ דעת הרשב"א בחדושיו קשה דמומר לכל התורה נמי דקדושיו קידושין ואע"פ שחטא ישראל הוא והשלטי גבורים בפ"ק דחולין באמת כתב שאחרים רואין כשר במומר לע"ז ואולי מדרבנן שחיטתו פסולה אבל דעת הרבה פוסקים דמן התורה שחיטתו פסולה ולמ"ד מומר להכעיס לשחיטה פסול י"ל דה"ה מומר לע"ז נמי דאנן הכי קאמרינן כיון שכפר מסתמא הוא מומר לכל התורה להכעיס ועוד בע"ז מה שייך תאבון וכמ"ש הב"י י"ד סימן רס"ח:

והנה מכאן היה נראה סעד למ"ש הר"מ בפ"ו מהל' שא"ה הלכה ז' דטומאת ת"ע הוא מדרבנן וכתב הכ"מ אף דמוקי משניות טובא כר"י בן בתירא דמטמא באוהל כיון דהוה מדרבנן פסק להקל וכבר כתבנו לעיל דלשי' התוס' לר"י בן בתירא ת"ע הוא מן התורה ולא הוה למפסק וי"ל דהר"מ סובר כתוספות דלר"י בן בתירא טומאת ת"ע מ"ה ואפ"ה פסק כרבנן דלית להו היקשא ויאכלו זבחי מתים והיינו מדחזינן פלוגתא דר"י ור"ל באו"ב פ"א ע"ב בשוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז דחייב ר' יוחנן ואמאי הא לא הוה שחיטה כלל דת"ע מטמא במשא מן התורה לר"י בן בתירא והוה כנוחר ומעקר כמ"ש הר"ן דכל כמה דלא מהניא שחיטה לטהר מידי נבילה אפי' שחיטה שאינה ראויה לא מיקריא וגם רצה לומר דפוטר דחייבי מיתות שוגגין פטור ממלקות ותיפוק ליה דלא הוה שחיטה כלל דלהוציא מידי אמ"ה גם נחירה עושה פעולה זו אלא דהלכה כחכמי' דלענין טומאה לא הוקש ת"ע למת ונהי דמדרבנן מטמא מ"מ לוקה דמן התורה מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה ועיין בתב"ש סי' ב' דמ"ש הר"מ דלקי אשחיטת נכרי משום ת"ע הוא דסתם מחשבתו לע"ז יע"ש וא"כ כיון דהני תרי אמוראים סוברים כחכמים מסתמא הכין הלכתא כן נראה לי אלא שיש לעיין בזה דעד כאן לא אמרינן דכל היכא דאין מטהר מידי נבילה אף שחיטה שאינה ראויה לא מיקריא אלא במומר דדרשינן וזבחת מי שהוא מאמין וזה שאינו מאמין הוה כמתה מאלי' משא"כ ת"ע דהוה שחיטה מעליא אלא דגזירת הכתוב הוא דמטמא במשא ומגע אפשר דחשיב שחיטה שאינה ראויה עכ"פ ועיין לקמן מ"א גבי השוחט בשבת לע"ז:

ובד"ה ונסבין חברייא למימר ר"י הוא כו' ויש לומר כגון שעבר ומלחה ר"ל דע"כ ר"י הוא דאי רבנן מאי קמ"ל וכי לא ידעינן שאסור בלא מליחה אלא בעבר ומלחה ואפ"ה אסור וע"כ ר"י הוא אי מדנקיט שבת דומיא די"ה מה התם אף ומלחה וע"כ ר"י:

בא"ד ומתוך כך נראה דלצלי כו' ולא מיבעיא כשנצלה יפה ונפלט כל הדם דשרי עכ"ל עיקר ראי' דלצלי אין צריך מליחה מכבר שחתך עליה בשר דמאומצא אין ראייה דאימא שאני צלי דפי' ממקום למקום הוה כמו פי' לחוץ אלא מככר שחתך עליו בשר יש ראיה ופירשו הם דבצלי איירי ההיא דככר ולא נצלו כל צורכו אף שפי' ממקום למקום שרי א"נ בשר חי מיירי נמי יש להוכיח דשרי בפי' ממקום למקום ומ"ש עוד דלא מיבעי כשנצלה יפה ונפלט כל הדם דשרי הלשון קצת מגומגם דוודאי כשיצא כל הדם גם רש"י ור"מ ז"ל מודי' דא"צ עוד אלא דהם סוברים דע"י צלי אין יוצא כל הדם ומש"ה צריך צלי מליחה ועיין בריש כיצד צולין וברש"י שם ובר"מ פ"ו מהל' מ"א יע"ש ולדידי' ההיא דאומצא אפשר דעל ידי חליטה איירי ועיין בכ"מ שם. וכנראה דכאילו כתבו כן לא מבעיא כשנצלה יפה דאז יצא כל הדם ופליגי על מי שסובר דע"י צלי אין כל הדם נפלט לחוץ ובעי מליחה. ומיהו נראה וודאי דע"י צלי כל צורך יצא כל הדם דאל"כ איך שרי לבשולי אח"כ לדידהו דלא בעי מליחה לצלי ומ"מ צריך לתקן הלשון כמ"ש דכתבו דפשיטא דע"י צלי יוצא כל הדם ושרי ולא כאותן שסוברים שאין יוצא. ויש עוד לפרש דה"א אף שיצא כל הדם בנצלה כ"צ אפ"ה בעי מליחה תחלה כמו לקדירה דאל"כ מיד כשנתעורר הדם לצאת ופי' ממקום למקום א"כ נאסר למאן דסובר פי' ממקום למקום הוה כיצא לחוץ ומיד חנ"נ למאן דסובר בשאר איסורים חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור אף שיוצא אח"כ כל הדם ומיהו ע"י מליחה שרי דאף שמיד כשפי' ממקום למקום נ"נ י"ל כמ"ש הר"ן ס"פ כל הבשר דבשאר איסורין משום לתא דבב"ח ודוקא ע"י בישול לא ע"י מליחה ועיין ש"ך בסימן כ"ב ובשאר דוכתין משא"כ צליה דאסור בב"ח מן התורה כמ"ש הפר"ח בסי' פ"ז דמצינו דקרא הכתוב לצלי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח א"כ מיד שנתעורר הדם לצאת חנ"נ דפי' ממקום למקום ואוסר כל החתיכה ואף לאחר שיצא דאפשר לסוחטו אסור כו' אפ"ה כתבו דלא מיבעיא כשנצלה כ"צ ונפלט דשרי דאין הנאסר יותר, מן האוסר וכל שלא נשאר כלום מן האיסור לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור ועוד דמה שיש תקנה לצאת לא אמרינן חנ"נ כמו שאבאר וזה לשון המרדכי בפרק גיד הנשה דאיסור שיכול להפריד לא אמרינן ביה חתיכה נעשה נבילה בשם רא"ם דאל"כ אין בשר נכשר ביציאת דם מטעם ככ"פ והלא מיד נ"נ וכן בכלי מתכות לא אמרינן חנ"נ דיש תיקון ע"י הגעלה ולהפריד האיסור יע"ש ועיין בי"ד סי' צ"ח והנה דברי המרדכי יש לפרש בחתיכה שלא נמלחה ומונח אצל חתיכה שנמלחה ובולע דלא שייך איידי דטרוד ואפ"ה מותר אח"כ מטעם ככ"פ ואמאי לא אמרינן נ"נ וז"ש מיד בהכנס הדם בה יע"ש ובחדושינו פג"ה וכ"ה כתבנו דה"ה מטעם אין הנאסר והיא היא. וא"כ ה"ה במליחה יש להקשות כן אי דם שפי' ממקום למקום אסור איך מולחין בשר והלא מיד שפירש ממקום למקום נ"נ ואיך יצויר שבשר ניתר ע"י מליחה ואף שיצא אח"כ דאפשר לסוחטו אסור וכמו בשר המלוכלך בדמים שנתבשל אף שיש ס' נגד כל החתי' אסור מטעם פי' ממקום למקום וה"ה כאן יע"ש בי"ד סי' ס"ט דהחתיכה עצמה אסורה אלא מטעם דבמליחה לא גזרו דמשום לתא דבשר בחלב גזרו וזה דוקא ע"י בישול משא"כ צלי ה"א דאסור וליבעי מליחה קודם ולשהות שיעור שעה שיצא כל דם ולזה כתבו לא מיבעיא בנצלה כל צורך ונפלט דמו דשרי ע"י צלי' דלא אמרינן ביה חנ"נ מטעם שאין הנאסר יותר מן האוסר או שיכול להפריד האיסור ולא אמרינן חנ"נ אלא כשנשאר מעט מן האיסור עמו ונ"מ ג"כ דבעי' ס' נגד כל החתיכה ולא כשיצא כל האיסור אז אפשר לסוחטו יותר ואף בבשר בחלב יש מי שאומר כן ועיין י"ד סי' ק"ח וכבר כתבנו לקמן בג"ה באורך:

בא"ד דפליט האי ובלע האי היינו פריש לחוץ עכ"ל משמע אי אמרינן דם האברים שלא פירש לחוץ אלא ממקום למקום נמי אסור יש לפרש חדא נמי דפריש בתוך החתיכה ממקום למקום ואף שאין זה קושיא דתרי לא דבלע דם מעלמא ואין פולט אבל חתיכה א' ככ"פ כן מצי סבר רב אשי וי"ל דפריך שפיר דהא אגב דטריד למפלט לא בלע אלא כשמלח חדא חתיכה קודם גומרת פליטתה ובולעת אח"כ מחברתה ה"ה חדא מה שנמלח קודם אותו הצד פולט ואח"כ בולע מן דם וע"ש בפכ"ה ושם כתבנו עוד מזה:

ע"ש גמרא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין כו' עכ"ל יש בכאן ענין עמוק והלא כבר נודע דיני ברירה ארוכים מני ים והרבה מזה המין מפוזר במקומות רבים מהש"ס ואין אני מכניס עצמי בכאן לפרש דיני ברירה אלא לפרש הפשוט. הנה ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה הלוקח יין מבין הכותים לאשמעינן דכותים חשודים על התרומה ואינן כעמי הארץ כו' תראה שהוקשה לו דבר מה מש"ה הוצרך לומר דבא לאשמעינן דכותים אף על תרומה גדול' חשידי וגריעי מע"ה ואבאר כי הוקשה לו מאחר דמיירי בלוקח יין מבין הכותים בחול ואין לו כלים להפריש או בע"ש סמוך לחשיכה ואין לו שהות להפריש כמ"ש רש"י בד"ה אומר שני לוגין דלא כמ"ש הרב והר"ש במשנה פ"ז דדמאי משנה ד' דמיירי בלוקח ע"ש בין השמשות דספק הוא דמעשרין ולא ודאי ויין של כותים ודאי הוא יע"ש אלא בחול מיירי ואין לו כלים להפריש או בע"ש מבעוד יום מיירי ואין לו שהות דאי בין השמשות ואין לו שהות שיקדש היום תיפוק ליה דבין השמשות נמי אסור להפריש ודאי אלא דמאי כדתנן בבמה מדליקין ספק חשיכה אין מעשרין הודאי ומדכתב רש"י שאין לו שהות ע"כ מבע"י סמוך לבין, השמשות קמיירי והוקשה, לו אמאי תנן הלוקח יין מבין הכותי' אמאי לא תנא הלוקח טבל ודאי ואין לו כלים הך תקנתא דאומר ב' לוגין כו' ולכך פי' דכותים אשמעינן דהם חשודים אתרומה גדולה ואינן כע"ה ומה"ט הוה פירותיו ודאי טבלים שאין מפרישים כלל דלא חיישי אלפני עור כמו שכתב הרשב"א ושאר מפרשים ז"ל ועיין בדמאי פ"ז מ"ד בתי"ט בד"ה הלוקח יין מבין הכותים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בעזה"י ויש לנו דרך אחרת בזה דממ"ש רש"י דכותים חשודים