ראש יוסף על חולין חלק א סה

שם סוף הפרק דאף בספינה שוחט על דופני הספינה ודם שותת ויורד לים מן דופני ספינה ולא ישחוט להדיא לים ועיין ב"ח מה שחילק בזה ועיין ש"ך סי' י"א יע"ש ובפר"ח סי' הנ"ל: ובד"ה תקרובת ע"ז כו' ואע"ג דלרבנן לית להו טומאת אוהל מ"מ טומאה בעלמא מדרבנן אית להו בהעור ורוטב הרי אמרו ת"ע של אוכלין מטמא לר"י עכ"ל כבר כתבנו לעיל טומאת אוהל אף מדרבנן אין מטמא לרבנן דר"י דכן מוכח מהא דלא יעבור תחתי' ומוקי כר"י ולא כרבנן ומדרבנן וכן מוכח מראי' שהביא דאיסור לא בטל טומאה דרבנן בטלה לא מוכח אלא מגע ומשא אלא דקשי' מהא דפריך מהעור ורוטב הרי אמרו ת"ע של אוכלין מטמא באוהל טומאתה לאו דאורייתא אלא מדרבנן והיינו לרבנן וכמ"ש התוס' כאן והא לרבנן לית להו כלל טומאת אוהל אף מדרבנן וכדכתיבנא גם הר"מ בפ"ו ה"ז פסק כרבנן דמגע ומשא מדרבנן ואוהל כלל וכלל לא והיינו כרבנן ועיין בכ"מ שם וכפי הנראה דגי' התוס' בהעור ורוטב היא כך בדף קכ"ט הרי אמרו ת"ע מטמאין סתם ולא באוהל אלא ממה דמטמאין במגע ובמשא פריך ולהכי אמר של אוכלין ולא אמר בהמה דת"ע דבהמה הוא טומאה דמעיקרא ושל אוכלין היינו פירות שהיו מתחלה טהורין ואח"כ מטמאין אדם וכלים ע"כ טומאתה לאו דאו' דאי דאורייתא א"כ מצינו. אוכלין מטמאין טומאה חמורה אדם וכו' וגי' מטמאין באוהל הוא גירסת רש"י שם יע"ש בד"ה הרי אמרו דקרא אסמכתא בעלמא הוא והיינו קרא דויאכלו זבחי מתים דברי קבלה ואף לר"י בן בתירא הוה דרבנן וכמ"ש הכ"מ בפ"ו מהל' שא"ה דספיק' דרבנן ומש"ה פסק להקל וכמ"ש לעיל ותדע דלתו' מטמאין באוהל דאל"כ מה מספקא ליה אי דאורייתא דא"כ במה פליגי עם ר"י בן בתירא אלא דלא גרסינן אלא מטמאין ומסופק במגע ובמשא וכמ"ש ואין להאריך כאן בזה

(דף יד ע"א) מתני' השוחט בשבת ובי"ה אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשורה הנה לקמן מוקי מתני כר"י ובשוגג מיתוקמא ולא במזיד מדקתני שחיטתו כשירה משמע בין לו ובין לאחרי' ובמזיד אסור לר"י לו עולמית אלא בשוגג ואעפ"י שמתחייב. בנפשו ה"ק אילו היה מזיד היה מתחייב סקילה בשבת וכרת בי"ה והנה מה דתנן שחיטתו כשורה אפשר לאפוקי מר"י הסנדלר דאמר בשוגג יאכלו אחרים למ"ש ולא הוא ואשמעינן דלא כוותיה דשחיטתו כשירה משמע ל"ש לאחרים ול"ש לו וענין אומרו אע"פ שמתחייב בנפשו הא עיקר רבותא יש לומר דה"ק לא מיבעיא היכא דלא עביד איסורא במזיד כגון שהיה לו חולה שנחלה בשבת דשחט בהיתר דמותר לבריא במ"ש ומיהו בו ביום אסור לבריא משום מוקצה לר"י מחמת איסור דדיחוי הוא דקמדחי לה לקמן כמ"ש התוספות ד"ה אימור דשמעת ליה אלא אפילו שחט באיסור שלא היה חולה או חולה והבריא:

בשבת אילו היה מזיד מתחייב בנפשו אפ"ה שרי למ"ש דלא קניס ר"י שוגג אטו מזיד ועיין בתוספות לקמן ט"ו ד"ה כי שרי ר"מ יע"ש ועיין בדרישה סי' י"א ובתבואת שור סי' י"א ובכור שור מ"ש בזה יע"ש:

ובתוספות בד"ה השוחט בשבת אפילו במזיד בעי לאוקמיה כו' ועוד דכר"מ בעי לאוקמי' ור"מ סובר מומר לד"א הוה מומר לכל התורה כולה עכ"ל הוקשה להם ב' קושיות א' איך בעי לאוקמיה במזיד דפסול לכ"ע בשבת ועוד דלר"מ אף לד"א הוה מומר לכל התורה ומיהו מ"ש האי לישנא דלר"מ מומר לד"א הוה לכל התורה כולה לאו דוקא דבבכורות דף ל' ע"ב אמרינן דחשוד לד"א לר"מ הוה חשוד לכל התורה כולה ואין דינו כגוי אלא דאין לו נאמנות ועיין במהרי"ק שורש ק"ס הביאו. הבכור שור דמה קושי' דלמא באחר עע"ג וראה ששחט שפיר והב"ש תי' דהול"ל בהדיא ואחרים הרואין יע"ש והנה י"ל דמיירי בשחט במזיד בשבת לתאבון ולא להכעיס אלא שרוצה לאכול בשר ונהי דחשוד לכל התורה כולה היינו לתיאבון ולא שביק היתרא ואכיל איסורא ומיירי שבדקו לו סכין תחילה ומש"ה מותר ואף דלענין שבת אין חילוק בין תיאבון להכעיס כמ"ש הב"י בסי' רס"ח ביו"ד בד"ה א' האיש מ"מ קושי' שני' לר"מ לא הוה מקשה דלמא דבדקו לו סכין ובתי' ראשון יתישב גם קושי' שני' ובי"ד סי' ב' אבאר באורך דיני מומר לחלל שבתות בא"ד וי"ל דהתם בפרהסיא והכא צנעא ועוד י"ל בפ"א לא חשיב מומר עכ"ל הנה יש לפרש בב' פנים א' שבתי' ראשון כתבו דיש חילוק בין פרהסיא. לצנעא כמבואר בברייתא לעיל ומחלל שבתות בפרהסיא ובצנעא אף בהרבה פעמים לא הוה מומר ובצנעא הוא דהדין כן ובפרהסיא אף בפ"א הוה מומר ויהיה שב מלת מומר דתניא בברייתא לעיל חוץ מן האומר לנסך היין ולחלל שבתות האי.מומר קאי אע"ז דשם אין המומר לנסך היין ולחלל שבתות האי מומר דשם אין חילוק בין צנעא לפרהסיא אלא דבהרב' פעמים הוא דנעשה מומר דמלת מומר מורה על הרבה פעמים כמו שכתבו הפוסקים והכ"מ בפ"ד מה"ש יע"ש ובשבת אף בפ"א אם בפרהסיא נעשה מומר ובצנעא אף בהרבה פעמים אין נעשה מומר ולפ"ז יקשה עדיין קושי' שני' דלר"מ החשוד לד"א חשוד לכל התורה אף בצנעא דר"מ לא הזכיר פרהסיא ולכן תי' בשני דבפ"א לא חשיב מומר אף בפרהסיא אלא דוקא כמה פעמים ופרהסיא ומלת חוץ מן המומר שב ג"כ אל שבת דבע"ז הרבה פעמים בצנעא ובשבת הרבה פעמים ופרהסיא ונמצא תי' השני מיקל הוא דלתי' ראשון אף בפ"א ופרהסיא הוה מומר ולתי' שני דוקא הרבה פעמים ובפרהסיא דוקא. אלא דיש' לראות דא"כ מה ראיה הביאו מפ"ב מהא דשוחט לע"ז דהא ודאי יש חילוק בין שבת לע"ז דבע"ז בעינן הרבה פעמים דקתני חוץ מן המומר לנסך יין אבל שבת אפשר פ"א וגי' לעיל חוץ מן מומר לנסך יין ומחלל ולא לחלל דהא קודם שמגי' נמי ומחלל יע"ש ועוד דמהא דמוקמינן לקמן בישראל מומר ואפ"ה כתבו התוס' דמיירי בפ"א אלמא לשון מומר משמע להו גם בפ"א דלא כמ"ש הכ"מ יע"ש. ועוד יש לפרש בדברי תוס' שבתי' ראשון כתבו דהכא בצנעא והתם פרהסיא היינו בפ"א ומיניה דבהרבה פעמים אף בצנעא חשיב מומר ובתי' הב' כתבו דבפ"א אף בפרהסיא לא חשיב מומר ובעינן כמה פעמים ובפרהסיא ולפ"ז ג"כ תי' שני מיקל לגבי תי' ראשון. אבל ראיתי בי"ד סי' ב' בדרישה ס"ק י"ט משמע דתי' שני הוא המחמיר דבתי' ראשון אין חילוק אלא בין פרהסיא לצנעא דפרהסיא אף בפ"א חשוב מומר ובצנעא אף בהרבה פעמים אין נעשה מומר ובתי' השני כתבו דבצנעא בהרבה פעמים הוה מומר ופ"א לא הוה מומר אלא בפרהסיא דהא דתניא לחלל שבתות בפרהסיא אפ"א קאי והא ראי' מדכתב הדריש' שרבינו תפס שינויא קמא לעיקר יע"ש ומה שהביאו התוס' ראיה מהא דשוחט לזרוק דמה לע"ז וכן משנים אוחזים בסכין ה"ט י"ל דהכי מייתי ראיה כמו דמצינו בע"ז דיש חילוק בין פ"א להרבה פעמים הוא הדין שאפשר לחלק בשבת כך או שנאמר דמייתי ראיה מכ"ש אם שבת הקל מע"ז דדוקא בהרבה פעמים ולא בפ"א ואם נאמר דמ"ש ועוד י"ל בפ"א לא חשוב מומר היינו אף בפרהסיא ומצינו לומר דמתני' בפרהסיא מיירי ופ"א לא חשיב מומר א"כ מה ראיה מע"ז דהתם בצנעא ומש"ה בפ"א לא חשיב מומר אבל שבת דפרהסיא אף פ"א חשיב מומר אבל אי פירושו ועוד י"ל דפ"א לא חשיב מומר היינו בצנעא ולתרוצי ההיא דר"מ אתי דאמר חשוד לד"א הוה חשוד לכל התורה כולה דכתבו דפ"א לא הוה מומר ומיהו מתני' כדאוקי מעיקר' בצנעא דבפרהסיא בפ"א ובצנעא בהרבה פעמים הוה א"ש דמייתי ראיה מע"ז דפ"א בצנעא לא חשוב מומר וא"כ לא קשיא מדר"מ דבעינן כמה פעמים דוקא מכ"ש דע"ז החמורה ועיין בסי' ב' ובש"ך ובפר"ח ובסי' י"א יע"ש:

ודע שמה שהוכיחו התוס' דפ"א לא חשיב מומר מהא דשוחט לזרוק דמה לע"ז הנה הרשב"א בת"ה הארוך בית א' שער א' כתב דמיירי שחשב ישראל שהעכו"ם יזרוק דמה לע"ז דגברא לאו בר קטלא הוא יע"ש ואין ראי' דפ"א לא חשיב מומר. ובחדושיו הביא ראיה מפרק או"ב דאמר ר"י שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז ולא אתרו בי' משום או"ב חייב לרב' דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה והא שחיטת מומר הוא ונבילה הוה וחשיב כמו נחירה אלא דפ"א לא:

חשוב מומר עכ"ל (ר"ל דע"כ לא אמרו רבנן דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה אלא בשוחט טריפה וכדומה דמהני לטהר מידי נבילה אבל כאן דמטמא במשא הוה כמו נחירה ופטור אף לרבנן) ומיהו למ"ש בת"ה שעה א' דאין ראיה מדר"ל דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה וכמ"ש הב"ח סי' י"א דאם מומר וגמר שחיטה באין כא' גם הרשב"א מודה דמותר יע"ש א"כ אין ראיה ג"כ מאו"ב דמיירי בגמר זביחה הוא עובד דשחיטתו לא הוה נבילה אבל בתחלת או באמצע אה"נ דהוה שחיטת מומר ועיין ב"ח סי' ד' שכתב צ"ע מראיה מאו"ב ולא ידענא אמאי לא כמ"ש ואו"ב נמי לא מחייב אלא בגמר זביחה ובפרק או"ב אבאר זה ובי"ד אבאר יותר בעזה"י א"ס:

לשון הר"מ ז"ל בפירוש המשניות ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד כשירה שהרי לא חלל עד גמר שחיטה כו' יע"ש ועיין ב"ח סי' ב' וז' וי"א ושם אבאר ומ"ש הר"מ ז"ל דבמזיד שחיטתו פסולה עיין ב"י י"ד סימן י"א ויש לראות דא"כ מה אמר ונוקמיה במזיד ור"מ כיון דשחיטתו פסולה מזיד גם מ"ש ואמר אם היה שוגג כשירה היכן אמרו כן ואולי מהא דלקמן דאמר ומי מצית לאוקמי' בשוגג כר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני ה"ק כו' ולא מוקי לה בין בשוגג ובין במזיד ואי דבמזיד לא מצי לאוקמי' דשחיטתו כשירה משמע בין לו בין לאחרים