ראש יוסף על חולין חלק א סד

הוכחה דמאומות אף מצדיקי לא נקבל סברא חיצונה. אלא הוה סבר דסברא חיצונה דמאומות מצדיקי נקבל ופריך שפיר מנלן מכם דבאמת אף מרשיעי דלמא אף מצדיקי לא וזה שכתבו מכל מקום ר"ל אף באמת מוכח דסברא חיצונה דאף מצדיקי לא נקבל מכל מקום ס"ד דמקשה דסברא חיצונה דמצדיקי נקבל ופריך שפיר כמו שכתבתי:

וראיתי להר"מ ז"ל בפרק הנזכר שכתב וז"ל ואין מקבלין אלא עולה בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דהאי קרא ויקרא כ"ב בבעלי מומין משתעי דאין מקבלין מן הכותים ולמה לא הביא דרשא דר"ע שוב ראיתי בלחם משנה שנתעורר בזה ותירץ עפ"י מ"ש התוס' במנחות ע"ג ע"ב ד"ה איש איש שהביאו דרשא דת"כ דמיד בן נכר קאי אקרבנות צבור דאין מקבלין ממנו וכ"ש קרבן עצמו יע"ש ור"ל אף תמימין יע"ש היטב ודאי שהתוס' סיימו במנחות ומיהו השתא דכתיב איש איש מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין יע"ש ולא ידענא כוונתם דהשתא נמי דכתיב איש איש לרבות בין לר' יוסי ובין לר"ע אימא דקרא אתא רק לתמימים וה"ה קרא דמיד בן נכר כו' כי משחתם בהם ר"ל בעכו"ם כמו דאי לא הוה כתיב איש איש ה"ה השתא ואפשר לר"ע כתבו כן דסוגי' דתמורה דף ז' כר"ע אתיא דמאיש איש לא מרבינן אלא עולה דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה ולא איצטרך ומיד בן נכר למעט קרבנות צבור אלא למעט בעלי מומין אתא וצ"ע בכוונתם. ולפ"ז יש ליישב קושית התוספות דכאן דלעולם באמת סברא חיצונה דנכרי שוה לישראל בזה דמצדיקי נקבל ולא מרשיעי ואפ"ה איצטרך מכם דאי מאיש איש ה"א דמצדיקי לחוד נקבל ואי דלמה לי מכם י"ל דל"ת ומיד בן נכר מיעוטא הוא כדרשא דת"כ ולכך כתיב איש איש והשתא כולהו תלתא קראי צריכי וכדכתיבנא גם קושיא השני' שהקשו דאיך יתכן מאומות כלל לא דא"כ מעוך כו' ומיד בן נכר כו' י"ל כדרשא דתורת כהנים דקאי על תמימים דאין מקבלין מן הנכרים וכמ"ש התוספות במנחות שם:

שוב עיינתי בתמורה דף ז' ע"א וראיתי שהתוס' שם בד"ה ומיד בן נכר שהוקשה להם למה לי איש איש תיפוק ליה ומיד בן נכר הא תמימים יקריבו וי"ל דצריך לדרשא דר' יוסי ור"ע או דנזירות לא או דאין מקבלין אלא עולה כר"ע וזה עולה כמ"ש לעיל באמת למה לי איש איש תיפוק מכם י"ל למעט שאר קרבנות אתא דמכם ה"א כל הקרבנות מקבלין מיני' ויש לעיין במ"ש לעיל דמ"מ מוכח דסברא חיצונה כו':

ובד"ה תקרובת ע"א ודלא כר"י בן בתירה משמע לרבנן לא מקשינן תקרובת למת עכ"ל ר"ל ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ובמשא דמטמא מדרבנן הוא ולא מן התורה וטומאת אוהל אפי' מדרבנן אין לה וכן פסק הר"מ ז"ל בפ"ו ה"ז מהלכות שא"ה דאין מטמא אלא במשא ולא באוהל ואיהו לשיטתיה שפסק דטומאת ת"ע במשא לא הוה אלא מדרבנן ועיין בכ"מ שם וכן פסק בהדיא בפ"ב מהלכות אלו שטומאת ת"ע לא הוה אלא מדרבנן וכאן בפ"ו הלכה א' כתב דטומאת ת"ע במשא מדבריהם ומיניה שטומאת אוהל אף מדרבנן לא ועיין מ"ש בתוס' לקמן גבי ר"י בן בתירא:

בא"ד ומאי קושיא דלמא כר"א ומתני' לא ר"י בן בתירא הוא עכ"ל ויש להקשות דלמא ר"ח בר אבא נמי סבירא ליה דיוקא דר"א דנכרי הא דמין לע"ז כו' וא"כ ע"כ מתני' דלא כר"א דהא במין לע"ז וע"כ דלא כחכמים אלא כר"י בן בתירא ואפ"ה נכרי נבילה אין איסור הנאה לא וע"כ דלא כר"א ומיהו אי לאו דיוקא נבילה אין לא הוה מוכח מידי דלא כר"א דאימא אף דנכרי אסור בהנאה ולכך אמר נבילה אין כו' ולזה יש לנו לומר דאימא דמתני' כר"א והא דדייקינן הא דמין לע"ז לא נידוק מיניה כלל דאי לא תני רבותא טפי אף דמין אין אסור בהנאה י"ל דאין זה רבותא כיון דמתני' ר"א היא דסתם מחשבת כותי לע"ז ואפ"ה איסור הנאה לא וע"כ דלא כר"י בן בתירא וא"כ מה לי נכרי או מין ואדרבה זה רבותא דאף שחיטת נכרי אסורה מיהא ומ"ש עוד דמצינו לומר דמתני' דלא כר"א אי מתני' ר"י בן בתירא היא ור' אמי נמי למאי דמוקי מתני' כר"י בן בתירא כו' דייק ליה הא דמין לעבודה זרה ולא אם נאמר דמתני' ר"א ולא כר"י בן בתירא כו':

בא"ד ומיהו אי לאו מיתורא מלשון זבחי מתים א"א לדקדק דלמא כר"י בן בתירא עכ"ל ר"ל דאי לאו דקתני התם בשר היוצא אסור לא הוה מוקמינן מתני' כר"י בן בתירא אלא רבנן והא דתנן זבחי מתים אין קושי' כיון דאסור בהנאה שייך למיתני כן דאלת"ה מאי פריך פסולה אין זבחי מחים לא והיינו דמותר בהנאה אימא דאסור בהנאה ולא מצי למתני זבחי מתים דהוה מטמא באוהל כמת ומתני' רבנן וברייתא ר"י בן בתירא אלא דזבחי מתים שייך שפיר לענין שיהא אסור כמת בהנאה ופריך שפיר דא"נ מתני' רבנן היא אמאי לא תני זבחי מתים דאסור בהנאה כמת דרבנן מודים לר"י בן בתירא דאסור בהנאה כמ"ש לעיל ומהרש"א ז"ל הקשה דמכאן נמי הוה מצי להוכיח דרבנן מודים לענין הנאה דאל"כ אימא מתני' רבנן ומש"ה לא תנן זבחי מתים דמותר בהנאה יע"ש והא דאשמעינן השוחט לשם הרים לאשמעינן דאפ"ה שחיטתו אסורה באכילה מיהא וכן צריך לומר למ"ש התוס' כאן דלא מוקי מתני כרבנן אלא דיש לראות אימא ולרבנן גם איסור אכילה נמי לא הוה אסור מה"ת כיון דלא איתקש למת וא"כ ע"כ מתני' דהתם ע"כ דלא כרבנן דאי רבנן אמאי שחיטתו אסורה באכילה אלא דז"א דבאכילה ודאי אסור מקרא דפ' האזינו אשר חלב זבחימו כו' ועיין בע"ז דף ל"ת ע"ב יע"ש:

בא"ד ואע"ג דלרבנן ליכא טומאת אוהל מ"מ טומאה בעלמא מדרבנן כו' אבל לר"י הוה דאורייתא עכ"ל לא ידענא כוונתם מה הוא אי לומר דלרבנן דסברי היקשא דת"ע למת לא הוה אלא לענין הנאה ולא לאוהל וה"ה טומאת מגע ומשא נמי לא ומ"מ מדרבנן אית להו טומאת משא והביאו ראי' מע"ז נ"ב ע"ב דאמר טומאה דרבנן בטלה והיינו לרבנן דלר"י בן בתירא מ"ה הוא קשה אמאי לא הביאו מכאן דאמר א"ד ויש לך אחרת שהיא כזו ודלא כר"י בן בתירא אלמא לרבנן אית להו עכ"פ טומאת משא מדרבנן דאמר שהיא כזו כנבילה ולמה הביאו ממרחק ואי לומר דרבנן טומאת אוהל נמי אית להו מדרבנן זה לא ניתן להאמר דהא כי מוקי מתני' כרבנן ע"כ ת"ע אף מדרבנן לית להו טומאת אוהל כו' גם מהראי' שהביאו לא מוכח כלל גם מהא דאמר שם דף מ"ח ואם עבר טמא א"א דליכא ת"ע ור"י ואמאי לא מוקי כרבנן ומדרבנן מטמא באהל אלא ע"כ לרבנן אף מדרבנן לית להו טומאת אוהל א"כ אמאי לא הביאו ראיה משמעתין דאמר ויש לך אחרת שמטמאה במשא ודלא כר"י והיינו מדרבנן וי"ל מהכא לא מצי למידק דה"ק ויש לך אחרת רוצה לומר ששחט נכרי בפי' לשם ע"ז או דמין ובמין נכרי קמיירי דמטמא במשא מטעם שחיטת נכרי ולא באוהל דאין ת"ע מטמא באוהל דלא אתקש למת לענין זה אלא דמ"מ הוה מצי למימר ויש לך אחרת שאין כזו ששחט מין ישראל לע"ז דאף במשא לא מטמא וכרבנן אלא דמ"מ הביאו שפיר ראיה מע"ז דהתם מפורש בהדיא משא"כ כאן לא מפורש כן כה"ד ולכך הביאו משם ולא מכאן:

ודע דהתוספות סבורים כאן דאף טומאת אהל בת"ע הוה מן התורה לר"י בן בתירא מהיקשא דויאכלו זבחי מתים ולרבנן טומאת אהל אף מדרבנן לית להו ומשא ומגע מדרבנן אית להו כדמוכח בע"ז נ"ב ע"ב טומאה דרבנן יע"ש והיינו בשחט ישראל לע"ז דאי גוי הוה מ"ה משום. נבילה אבל ראיתי להר"מ בפ"ו מהל' שא"ה הלכה ז' שכתב דת"ע מטמאה כנבילה והיינו ממתני' דכאן וכא"ד ויש לך אחרת שהיא כזו דאי מע"ז נ"ב ע"ב אין ראיה דלמא טומאת מגע לבד אית לה ועוד יש לדחות, כמו שאבאר לקמן וכתב הכ"מ דרבינו פוסק כלישנא בתרא דטעמא דטומאת ע"ז דרבנן וספיקו להקל ואי לר"י בן בתירא הוה מן התורה איך יאמר בה דספק להקל אלא ש"מ דגם לר"י בן בתירא לא הוה כ"א מדרבנן ומש"ה אמר דספיקו להקל דאין מטמא באוהל וראיתי בשבת פרק אמר ר"ע דף פ"ג טומאת ע"ז דרבנן ופירש"י דכל הני הקישים דברי קבלה הן וה"נ היקשא ויאכלו זבחי מתים דברי קבלה הן (תהלים ק"ו) ות"ע דאסור באכילה ובהנאה ויין נסך נפקא ליה מלא ידבק בידך להמעיין בר"מ בפי"א מהל' מ"א ובפ"ו מהל' עכו"ם וחוקותיהם וע"ש וכיון שכן ודאי לכ"ע ת"ע טומאתה מדרבנן בשחט ישראל לע"ז אלא דר"י מחמיר לענין אוהל ג"כ ורבנן לא מחמרי ופסק הר"מ כרבנן דרבים נינהו אף דבהל' עכו"ם פרק שביעי הלכה ט"ו כתב בשר היוצא מן ע"ז אסור בהנאה כתב הלח"מ שם דלרבנן נמי אסור והא דמוקי כר"י בן בתירא משום דזבחי מתים מיותר הוא כמ"ש התוספות כאן ומש"ה הא דתנן בפ' כל הצלמים דף מ"ח ואם ישב טמא השמיט הר"מ דין זה דפסק כרבנן דת"ע אין מטמא באוהל וממה שכתב בפ"ז הלכה ט"ו אתה רואה ג"כ דפסק דלא כר"א דאמר שסתם מחשבת כותי לע"ז ממה שכתב בשר הנכנס מותר ובכ"מ הראה מקום למתני' ל"ב ע"ב ובשר היוצא אסור ומה שנרשם בדפוס חדש בע"ז ל"ב ע"ב ובשר הנכנס מותר מתני' דלא כר"א נרשם מיימוני פי"א מהל' עכו"ם ה"ד והוא טעות כי שם לא נמצא דבר אבל בפ' שביעי הלכה ט"ו כתב דשרי דלא כר"א ומזה תשובה למ"ש תב"ש סי' ב' ס"ק א' וכתבנו ג"כ לעיל:

עוד ראיתי להר"מ בפ"ו מהל' שא"ה הלכה ז' שכתב ת"ע מטמא כנבילה שהרי הכתו' קראו זבחי מתים לא ידענא כונתו אם אי אסמכתא דמת באוהל נמי לטמא מדרבנן כר"י בן בחירה ורבנן לא דרשי כלל לענין טומאה הך היקשא כמ"ש התוס' כאן וטומאת מגע ומשא הם עצמם החמירו מדרבנן א"כ לאיזה צורך הביא היקשא דמת וצ"ע:

ובד"ה בין בראש הספינה וא"א לומר כן כו' עכ"ל הוא ברייתא