ראש יוסף על חולין חלק א סב

ביה וחי' השלישי דפן הוא לאו והיה כאילו כתוב ופן ואכלת מזבחו לדעתי הוא נכון ודוגמא לזה בפסחים מ"א ע"ב אל תאכלו כ"א צלי אש יע"ש ולקמן אבאר מזה ואין להקשות אמאי אינו אסור בהנאה לר"א דאמר כ"מ שנאמר אכילה הנאה נמי במשמע וי"ל כמ"ש התוספות בפסחים כ"א ע"ב אהא דיהא נהנה בחמץ בפסח בכרת ותירצו דלא ילפינן כי כל אוכל מלא יאכל יע"ש וה"ה דלא יליף ואכלת מן לא יאכל. והנה כן משמע פשט לשון הר"מ ז"ל דמשום נבילה הוא דלוקה והיינו כתי' השני או כתי' השלישי ונבילה לאו דווקא נקיט אלא לישנא דמתני' נקיט לומר נבילה אין איסור הנאה לא. ולא נצטרך לומר דדבריו שבכאן סותרים דבריו בהלכות שא"ה וחזר שם ממ"ש כאן כמו שאבאר לקמן בעזה"י. אבל התב"ש בסימן ב' ס"ק א' האריך וכתב דהאי ולוקה שכתב הר"מ ז"ל הוא משום ת"ע וסובר כר"א דסתם מחשבות עכו"ם לע"ז ונבילה לאו דווקא אלא לומר אסורה ויש ספק אי הוה נבילה יע"ש ואני תמה עליו מאוד איך יאמר דסובר סתם מחשבות כותי לע"ז הא כתב בפ"ד מהלכות מ"א הלכה י"ט קיבת הנבלה והטמאה מותר שהוא כשאר טנופת שבגוף לפיכך מותר להעמיד בה גבינה ומותר להעמיד בקיבת שחיטת עכו"ם עכ"ל והוא מגמרא פרק כל הבשר דף קט"ז הלכתא מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם ולר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ודאי אין מעמידין והכי איתא התם להדיא אמר ר' יוחנן מעמידין בקיבת נבילה ואין מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם כמאן כר"א דאמר סתם מחשבתו לעכו"ם ופירש"י ואף פרש אסור כדין ת"ע וא"כ הר"מ ז"ל דפסק דמעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם וודאי דפסק כחכמים דר"א ועוד דהא סתם מתני' הוא כאן כחכמים ועוד דבגמרא מסיק נבילה אין איסור הנאה לא אלמא מדקרי נבילה משמע דינו כנבילה ושריא בהנאה והר"מ נמי כתב הר"ז נבילה משמע דשרי בהנאה ומיהו יש לומר דנקיט לשון המשנה ודוחק. ומ"ש בפירוש המשניות שחיטת עכו"ם נבילה לפי שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז אינו ר"ל כר"א אלא דמין האדוק בע"ז סתם מחשבתו לע"ז ובגלל הדבר הזה הזהירה התורה אף עכו"ם שאין עובד ע"ז וכמו שיראה מדבריו בהלכות שא"ה פ"ב הלכה יו"ד יע"ש וכשיטת הש"ך ושאר אחרונים דאף עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו אסורה מן התורה ומ"ש וגדר גדול גדרו בדבר אבאר לקמן בסמוך ותדע שהרי כתב בפי' המשניות ולמה לא אסורה בהנאה כו' כמו שיראה הרואה שם וכן מה שהביא התב"ש ראיה ממה שכתב הר"מ בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה כ"ב ישראל ששחט לבהמת עכו"ם כשר שאין חוששין למחשבת הזובח לפיכך עכו"ם ששחט לישראל שחיטתו אסורה כמו שיתבאר עכ"ל ומדכתב לפיכך משמע דטעמא הוא דהולכין אחר מחשבת הזובח וסתם מחשבת כותי לע"ז וסובר ג"כ דקטן היודע בטיב ע"ז קמיירי ולמה לא ראה מ"ש הלחם משנה שם וז"ל כיון דעיקר בתר מחשבת הזובח מש"ה כי כתיב ואכלת מזבחו היינו בהמת ישראל ועכו"ם זובח ולא תימא דווקא בהמה שלו יע"ש ואם כן אין מכאן ראיה:

ובמה שכתב בהלכה י"ב וגדר גדול גדרו כו' ואיכא פלוגתא כי שיטת הכ"מ וב"י סימן ב' והב"ח וט"ז דבעכו"ם שאין עע"ז אין שחיטה אסורה מה"ת כ"א מדרבנן והש"ך וכנראה שהפר"ח הסכים עמו דגדר גדול קאי אכותי שגזרו שיהיה כעכו"ם מדרבנן אבל גר ותושב וכדומה מה"ת אסור וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות שא"ה הלכה יו"ד שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עע"ג ושחט העכו"ם בסכין יפה שחיטה כראוי א' גוי וא' כותי וא' גר תושב שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת ע"ז ותקרובותיה מד"ס ובגלל ע"ז נתרחקו הכותי' ונאסרה שחיטתן וא"ת והלא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי טריפה ששחטה מטהרת מידי נבילה ועיין בכ"מ שם ונראה לי' פי' דבריו דודאי מ"ש הר"מ וקרוב בעיני שאף זה מד"ס קאי אכל מה דלעיל אף עכו"ם שעובד ע"ז ולענין טומאה קאמר כיון דלא ידעינן אלא מקרא דואכלת מזבחו מנלן דהוה נבילה וכיון שכן אין מטמאה אלא מדרבנן, ומ"ש הכ"מ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מה"ש דשחיטת עכו"ם נבילה ולוקה על אכילתו מקרא דואכלת מזבחו ונדר גדול כו' לאו למימרא מדכתב וגדר גדול אלמא א עע"ז מדרבנן אסור ומ"ש כאן מד"ס קאי לגר חושב א"א לומר כן חדא למה ליה דכתב דת"ע מדרבנן והא בכאן אף באכילה מדרבנן ועוד הא כתב וא"ת הא אסור באכילה מן התורה שהרי טריפה ששחטה כו' אלא כוונת הכ"מ דלטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מה"ש דלוקה מקרא דואכלת מזבחו הרי דלא סובר דרשא דתוספתא וזבחת מי הוא בר זביחה ואסמכתא הוא ולוקה מפן דהוה מניעה כמ"ש הפר"ח אין לנו לומר שחיטת עכו"ם הוה נבילה בשלמא מן וזבחת משמע מי שאינו בר זביחה לאו שחיטה הוא והוה כמתה מאליה משא"כ מקרא דואכלת מזבחו איכא למימר דגזירת הכתוב הוא לענין אכילה ולא לענין טומאה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה ומה שסיים הכ"מ דגדר גדול כו' הוא נמי להוכיח דרבינו אינו סובר דרשות התוס' ואסמכתא הוא דאל"כ אף נכרי שאין עע"ז נמי אסור מן התורה מקרא דוזבחת וכיון שכן מש"ה נסתפק הר"מ ז"ל אי הוה נבילה ומטמאה מן התורה מדבריהם וסיים וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי ת"ע מד"ס וכ"ש שחיטת נכרי דלאו לעכו"ם דסתם מחשבת כותי לאו לע"ז כחכמים דפליגי על ר"א אלא דגזרו משום לתא דע"ז שיהא מטמא כמו ת"ע עצמו זהו מה שנ"ל בכוונתו ודע שהפר"ח בסימן ב' ס"ק א' כתב דממ"ש בפ"ד מה"ש דנבילה ולוקה עלי' וא"כ ע"כ ג"כ דמטמא מן התורה ואולי חזר בכאן וסבר דליכא כ"א איסורא מפן תכרות א"נ מואכלת מזבחו לקי כמ"ש בתירוץ השלישי ואף דלקי עליה משום נבילה מ"מ אפשר דאין מטמא אלא מד"ס עכ"ל ובתב"ש סימן ב' ס"ק א' כתב דתירוץ שני של פר"ח תמוה דהיכן מצינו סברא כזאת דלוקין משום נבילה ואין מטמא עכ"ל הבין שזה תירוץ אחד הוא בפר"ח ובאמת היה לו להקשות מגמרא ערוכה דקאמר לקמן ומטמאה פשיטא כיון דהוה נבילה ומאי קושיא והא מצינו לומר שנבילה ואין מטמאה במשא כמו שנסתפק הר"מ ז"ל ואני רואה בדברי פר"ח חסרון הניכר בדבריו שהרי כתב א"נ דלקי עלי' מואכלת כמ"ש בדרך השלישי כו' והגם דלקי משום נבילה כיון דלא כתיב בהדיא בקרא אין מטמא וקשה חדא כיון דלקי מפן דהוה מניעה לדעת הר"ב ז"ל לאו משום נבילה הוא אלא לאו בפ"ע הוא ועוד אי עיקר תירוצו כיון דלא כתיב בהדיא בקרא דהוה נבילה אפשר דלא מטמא מן התורה א"כ מאי אירי' לתי' השלישי אפילו לתי' א' וב' נמי הגם דלקי משום דאהדרי' לאיסורא קמא או כיון דאסר לו שחיטת נכרי הוה כמתה מאליה כיון דלא כתב בהדיא דהוה נבילה יש להסתפק אי מטמא מן התורה וע"כ נ"ל דצריך להיות א"נ כתירוץ השלישי שכתבתי לעיל דלקי מפן דהוה לאו ולא משום נבילה. ומ"ש הר"מ שחיטת נכרי נבילה שגירת לשון הוא א"צ לומר דשרי בהנאה כמו נבילה או מדרבנן הוה נבילה ומטמא ולקי עליה מפן תכרות ברית האמור בפ' כי תשא ולא משום נבילה א"נ צריך להיות כדבריו הגם דלקי עליה משום נבלה כיון דלא כתב בהדיא בקרא אלא כיון דאהדרי' לאיסורא קמא או כיון דאסר שחיטת נכרי הוה כמתה מאליה אפשר דלא מטמא במשא וכן צריך להיות לשיטת תב"ש דלקי משום ת"ע יעויין שם ומ"מ קושיא זו שהקשיתי על תירוץ השלישי דכיון דלא כתב בקרא כו' קשיא דא"כ מאי פריך בגמרא פשיטא:

כתב הש"ך ז"ל בסימן כ' ס"ק ב' דהכ"מ כתב בפ"ב מהלכות שא"ה ליישב התוספתא ונכנס בדחוקים עפ"י דברי הר"מ יע"ש משמע דלש"ך א"ש דאף עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו אסורה וזה בתוספתא וזבחת ולא שזבח העכו"ם ואף שאין עע"ז ומ"מ קשה דאי סובר הר"מ ז"ל דרשא דוזבחת היא דרשה גמורה א"כ ודאי דהוה נבילה מן התורה ואיך יאמר דאין מטמא מה"ת דמקרא דוזבחת מוכח בהדיא דמי שאין מאמין או מצווה על הזביחה לא בר זביחה הוא והוה וודאי נבילה ואיך נסתפק הר"מ בשא"ה אי טומאתה מה"ת או מד"ס עד שהסכים וקרוב בעיני שהוא מד"ס ואיך יהיה זאת כיון דכתב בפי' בקרא כו' ועוד א"כ למה לי לר"מ להביא קרא דואכלת מזבחו דלא מוכח מיניה אלא עכו"ם שעע"ז ולא נקיט דרשה פשוטה מוזבחת וגם משם שמעינן מלקות ומפן תכרות אית לן לומר דלא הוה אלא איסורא כמ"ש הפר"ח ואף אם נאמר דר"מ סובר דרשא דתוספתא ובעיניו הוכשר קרא דואכלת שהיא פשוטה יותר לדעתו ז"ל ובפ"א מהלכות חמץ ומצה כתב החמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל בצירי אף שפוסק כר"מ יע"ש אלא דלפי מ"ש התי"ט במתני' דמזבחו מיותר הוא דאפשר לכתוב ואכלת א"כ קשה באמת למה לי מזבחו כיון דמוזבחת נפקא לן שפיר מי שאינו מאמין דאינו בר זביחה וכבר היה אפשר ליישב דתרווייהו צריכי דמקרא פן תכרות לא שמעינן אלא עע"ז דכתיב וזבחו לאלהיהן ולכך כתיב וזבחת ומוזבחת לא שמעינן אלא עכו"ם שאינו מצווה על הזביחה אבל ישראל מומר עע"ז לא נפקא מוזבחת דאי דדינו כעכו"ם מה בכך מ"מ לא נפקא מדרשא דוזבחת דהוא מצווה על השחיטה אעפ"י שחטא ישראל הוא וכבר כתבנו לעיל גבי ר"א אכל משחיטת כותי בשם הש"ג דישראל מומר לכל התורה כשר באחרים רואין אותו והיינו דדרשינן מי שהוא מצווה לא מי שהוא מאמין כו' ולכך נפיק מקרא דפן תכרות כיון דבגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן ה"ה ישראל עע"ז וישראל שאין עע"ז אלא מומר לכל התורה חוץ מע"ז אה"נ דשחיטתו מדרבנן אסורה לא מן התורה וכמ"ש אבל הש"ך כתב מומר לשבת או לכל