ראש יוסף על חולין חלק א סא

הרשב"א ושאר פוסקים ז"ל דנקיט לאו בני קריי' לאלמת ואיש למעט קטן שהגיע לעונת הפעוטות דמקחו מקח ויש לו דעת אפ"ה אין ראוי לחליצה ומדברי הרשב"א הללו אנו למדין דקטן שאמרו יש לו מעשה ואין לו מחשבה לאו בקטן שלא הגיע לכלל גדלות אלא כל שהוא כבן עשר דמקחו מקח יש לו דעת ג"כ ובחליצה לא משום דאיש כתיב:

וברש"י ד"ה קטן יש לו מחשבה כגון בשחיטת קדשים דבעינן כוונה כדיליף בשמעתא קמייתא דזבחים עכ"ל והיינו כמ"ש תוספות ד"ה קטן דאף דזבחים סתמן לשמן קיימי מ"מ גרע קטן דסובר חולין הוא כו' ומ"ש רש"י בשמעתא קמייתא דזבחים היינו דשם מביא הא דלשם ששה דברים יע"ש ומיהו רש"י לשיטתיה שפי' לקמן מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שלא נתכון אלא לזורקו כו' אבל כי מתכוין לחתיכה בעלמא יראה דכשר לרש"י אליבא דר' נתן דבחולין אף בזרק סכין שלא לנועצה בכותל כשר ובקדשי' כוונה לחתיכה בעינן וא"כ בקטן כה"ג נמי כשר דהא יש לו מעשה ואף בלא דבור דע"כ לא קמיבעיא ליה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אלא כי ההוא דאלון ורמון שחקקו סתם ואיכא למימר שחקקו שלא לשם בית קיבול אבל בשוחט הא קמן דמכוון לחתיכה מיהא ומש"ה פירש דשוחט עולה לשמה ר"ל דבעינן שתהא לשם קדשים ולא שסבור שהוא חולין ומש"ה בעי שפיר שהביא עולה מדרום לצפון אבל לדברי התוספות לקמן מניין למתעסק כו' מצינו לפרושי כפשטיה דבעינן כוונה לזביחה ובעי יש לו מעשה בלא דבור:

ובד"ה שיש להן מעשה כגון זה כו' ואומרים כן עכ"ל הנה משמע מרש"י דמחשבה היינו דבור גרידא ומעשה עם דבור היינו מעשה ומעשה בלא דבור הוא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו והא דלקמן העלום חש"ו היינו מפני הכנימה ואח"כ נתכוונו דהוה מחשבה לחוד ור' יוחנן דאמר לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהו אף שלא אמרו מפני כך עושין דהוה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דהיינו מעשה גרידא מהני מדרבנן ומה שהקשו התוספות דהוה מצי למינקט ואין להם מעשה גרידא כבר תי' הר"ן בחמש שיטות כיון דאסיקנא דמדרבנן יש לו לא מצי למיתני בסתם דאין לו כיון דמדרבנן יש לו ומהרש"א ז"ל שכתב דאי משום דלפעמים יש להם מעשה גרידא במחשבתו נכרת מתוך מעשיו הוה ליה למפשט ממתני' מדלא קתני ואין להם מעשה גרידא עכ"ל הגם שיש לכוין דבריו כמ"ש הר"ן ז"ל דלפעמים יש לו היינו מדרבנן אלא דא"כ מאי קשיא ליה דלפשוט ממתי' דלמא היא גופא קמיבעיא ליה דלמא הא דתנן שיש להם מעשה אם הוא מעשה עם הדבור או מעשה בלא דבור והא דלא תני דמעשה לחוד לא מהני מכל מקום מדרבנן מיהא מהני או דמעשה היינו מעשה גרידא ולענין טומאה מהני מדרבנן להחמיר ואם כוונתו למאי דלא ידע דאורייתא או דרבנן אלא מעשה גרידא מיבעי ליה ואמאי לא פשיט ממתני' דא"כ קושית התוספות ניחא בפשיטות דקשיא להו למאי דס"ד דלא ידע דאורייתא או דרבנן אלא דמיבעיא ליה מעשה לחוד א"כ אמאי לא מתני' דאין להם מעשה לחוד:

ודע שממה שכתב רש"י לקמן ד"ה אבל היפך בהן אעפ"י שלא פי' מחשבתו כו' דאי בשפי' אחשבתו בשעת כו' עכ"ל הנה יראה לומר דמעשה היינו שעושה מעשה ובשעת מעשה אומר דלשם כך הוא כמו חקיקת האלון ורמון ואומרים בשעת חקיקה דלשם כלי חוקקין ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו היינו בשעת מעשה אין אומר כלום ואח"כ אומר כן הוה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אלא שממה שכתב העלום חש"ו מפני הכנימה יש קצת ראיה להיפך ואין זה דיוק אבל שיטת התוספות דאמירה דקטן לאו כלום הוא ואי מעשה לחוד לא מהני גם הדבור לא מהני אלא מעשה מעליא כי ההיא דחקיקת האלון הוה מעשה מעליא ואף בלא דבור כלל ומעשה גרוע כי ההיא דהעלום חש"ו אף שאמרו בשעת מעשה כן לא מהני כיון דאי לאו דבור לא מהני דמעשה גרוע הוא דמסתבר יותר מפני הכנימה העלום הלכך דבור דידהו לא מהני נמי ועולה בדרום מיבעיא ליה אי הוה מעשה או לאו והא דכתבנו העלום חש"ו אפי' אמרו כן בשעת מעשה לאו כלום הוא כן הוא ודאי לשיטת התוס' שהקשו לרש"י דאעפ"י שנתכוונו משמע בשעת העלאה יע"ש

(דף י"ג ע"א) בפירש"י בד"ה אעפ"י שכוון לכך לאחר שירד הטל עליהם לא ידענא אמאי דווקא לאחר שירד הטל אף קודם שירד אם אמר דניחא ליה בכך מחשבה לחוד לא מהני ובד"ה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' שלא נתכון לשום שחיטה אבל אם נתכוין כו' אלא שלא מלה לבעלים עכ"ל לר' נתן דהלכתא כוותיה פי' כן דבחולין לא בעינן כלל כוונה אף לחתיכה ובקדשים לחתיכה מיהא בעינן כוונה אלא שמה שכתב לא עלה לבעלים לשם חובה לא ידענא מאי ניהו או משום שלא נתכוין לשם עולה הא זבחים סתמן לשמן קאי עיין ריש זבחים ואולי ידי מצוה מן המובחר לא יצא ובתו' בד"ה מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' היינו דמכווין לחתיכת סימנים ר"ל לרבנן בחולין ובעינן כונה לחתיכת סימנין ובקדשים בעינן כוונה לזביחה היינו שהש"י צוה לנו לשחוט ועיין לקמן בפ"ב דף ל"ב ע"ב יע"ש ועיין עוד בסוף פרק בית שמאי בזבחים ובתוספות יע"ש ובר"מ הלכות פסולי המוקדשין יע"ש:

וברש"י ד"ה ואין להם מחשבה כגון מצא לקליפת אגוז וחשב למוד בהן עפר או מדד בה עכ"ל עיין בפרק י"ז מכלים משנה י"ד בתוספות יום טוב שכתב מפי הרב אין נראה כך אלא מדדו הוה מעשה גם מה שהזכירה המשנה למוד בהן עפר לפירוש רש"י שאומרים כך ולתוספות אורחא דמלתא נקיט כיון דמעשה בלא דבור נמי מהני כו':

גמ' מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר עיין בחדושי רשב"א שפי' דבקדשים בעינן שיהא יודע דנצטוו ישראל על השחיטה ולכך הוא שוחט ורבינו יצחק ז"ל פירש מתעסק בקדשים סבור שהוא חולין וכדגרסינן בזבחים עולה ששחטה כו' יע"ש והנה בהא דאמר דקיימא עולה בדרום ומשכה לצפון היינו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שיודע שקדשים הוא ולא חולין ומש"ה משכה לצפון דעולה טעונה צפון אבל מתעסק דלא מתכוין שצוה הש"י על מצות שחיטה אכתי אין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בכך במה שמשכה מדרום לצפון דיודע הוא שקדשים הן ולא מכוין למי שצוה אותו לשחוט ואיך יצוייר מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בקדשים שיהא הקטן ראוי לשחוט עד דמיבעיא ליה בקטן אי מהני אי לאו ולפירש"י א"ש לר' נתן דסגי בקדשים במכוין לחתיכה לחוד וזה יש לקטן וכמ"ש לעיל אלא דצריך להתכוין לשם עולה ולא לשם חולין ולכך כי משכה מדרום לצפון מחשבתו נכרת מתוך מעשיו בכך אבל לאינך קשה וצריך עיון בזה ויש ליישב:

מתניתין שחיטת עכו"ם נבילה ומטמא במשא. היינו אף באחרים רואין אותן וכמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ בעל העיטור הביאו הכ"מ בפ"ד מהלכות שחיטה ומוכח הוא דאל"כ פשיטא ומאי קמ"ל וכי לא ידעינן דעכו"ם לא חייש אלפני עור לא תתן מכשול ומנבל להכעיס אלא באחרים רואין נמי אסור. ובטעמא דהא מלתא כתבו התוספות לעיל דף ג' ע"ב ד"ה קסבר דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה לאפוקי אוכל נבילות להכעיס והרא"ש ז"ל כתב כן בשם ר"י אותו שהוא בר זביחה ולא פי' כאן אם מומר להכעיס לאותו דבר מה דינו ושם ע"ב כתב פר"י כיון דאין חושש לזבוח כו' והוא כמו שכתבו התוספות אבל הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שחיטה כתב בהלכה י"א כתיב בפ' כי תשא וקרא לך ואכלת מזבחו מכאן אתה למד שזבחו אסור ולוקה על אכילתו מן התורה יע"ש ועיין מ"ש לקמן בגמר' נבילה אין. ומה שהקשה הרא"ש עליו דאינן דברים של טעם דלמ' לא הזהירה תורה אלא כשזבח תוך ביתו ובתוספות יום טוב במתני' תירץ דמלת מזבחו מיותר הוא דלא הוה לומר אלא וקרא לך ואכלת אלא לומר אף כשבבית ישראל זבח אסור יע"ש והנה קושית הרא"ש ז"ל משמע דקשיא ליה דלמא גזירת הכתוב הוא דווקא כשזבח תוך ביתו כו' ולא קשיא ליה דעדיפא מיניה דהא בקרא בהדיא כתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וזבחו לאלהיהם וקרא לך כו' דמשמע ודאי דמיירי בתקרובת ע"ז שאסור מן התורה ולוקה ב' על אכילתו כמו שיתבאר לקמן ומנלן בשוחט בסתם דלאו לע"ז הוא ובסמ"ג לאוין קמ"ח יליף מהאי קרא ת"ע ובתב"ש סימן ב' ס"ק א' הביאו ולתי' התוס' יום טוב גם זה לא קשה מידי ועיין בפ"ז מהלכות עכו"ם וחוקותיהם הלכה ב' נראה דלהר"מ ת"ע מלא תביא תועבה ולא ידבק כו' נפקא ועיין בפי"א מהלכות מ"א הלכה א' בל"מ מ"ש על מ"ש הר"מ יין שנתנסך וראיתי להעתיק בכאן דברי הר"מ דה"ש פ"ד הלכה י"א וי"ב ובפרק ב' מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה יו"ד כי רבה המבוכה ופירושי' רבים נאמרו בדבריו ז"ל והנני מעתיקם ואבארם וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ד דה"ש הלכה י"א עכו"ם ששחט ואפילו שחט בפרי ישראל ובסכין יפה ואפי' הי' קטן שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע ה"ש (ר"ל דהתם באחרים רואין סגי והכא פסול) ובהלכה י"ב וגדר גדול גדרו בדבר (שאפי' עכו"ם שאין עע"ז שחיטתו נבילה עכ"ל. הנה כתב דשחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו משמע משום נבילה לקי עליה ובפר"ח סי' ב' הקשה דמקרא ואכלת לא מוכח אלא לאו הבא מכלל עשה ותירץ דאהדריה לאיסורא קמא וזה אינו נכון דלא דמי לתזבח ולא גיזה דהתם אהדרי' לאיסורא קמא שהיה בו מקודם שהומם משא"כ כאן דלא ידעינן שחיטת נכרי דאסורה אלא מקרא דואכלת כו' גם הבכ"ש השיגו בכך יע"ש ומ"ש תי' ב' יש לעיין