ראש יוסף על חולין חלק א ס

מומחין הם. ובהא דאמר באשפה שבשוק כ"ע לא פליגי יש לראות מי הכריחו לזה לא הוה לי' לומר אלא דפליגי בין באשפה שבשוק ובין אשפה שבבית והוה א"ש נראין דברי ר"י באשפה שבשוק ובאשפה שבבית הלכה כר"י הגלילי שוב מצאתי במהדורא בתרא שהקשה כן יע"ש והיה נראה לומר דיותר מסתבר להתיר אשפה שבבית משוק בלא אשפה וא"כ ליכא למימר דה"ק נראין להלכה כר"י באשפה דהיינו אשפה שבשוק דמשמע הא שוק לחוד מותר והדר אמר ודברי ר"י הגלילי בבית היינו אשפה שבבית משמע הא שוק בלא אשפה אסור וקשיא רישא לסיפא ומש"ה אמר דלאו הכרע הוא אלא נראין דברי ר"י לדברי ר"א בנו של ר"י הגלילי באשפה שבשוק אלא דלא יתישב שפיר מה דמסיק אח"כ ה"ק נראין דברי ר"י לר"ח שאף ר"ח לא נחלק עליו כו' וי"ל לפי מה דמפרש הת"ח לקמן ע"ב דרבי ה"ק ודברי ר"ח בבית ממש לר' יהודא א"ש דלא תקשה כלל רישא לסיפא ולקמן אבאר עוד: ע"ש לא דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם כו' משום דהכי הלכה מוקי דכ"ע הכי סבירא להו ורבינא דאמר לעיל דף ג' דאין רוב מומחין ומוקי למתני' דהכל שוחטין בהכי כתבו התוספות שם דאיהו מוקי לברייתא כתנאי ומתני' כמ"ד אין רוב מומחין יע"ש תוספות ד"ה ואם שחט. ולולא דבריהם הייתי אומר דודאי מהאי ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק מוכח ודאי דרוב מצוין כו' וכן ברייתא דאבדו לו גדייו הא אמרינן נמי דכ"ע כו' אלא דמתני' מוקי למתני' כר"מ דסתם מתני ר"מ הוא ואיהו חייש למיעוט' וא"כ אף דרוב מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא כו' מן התורה ונאמר דהאי מיעוט המצוי הוא דלא כמ"ש הרא"ש בשמעתין דאזלינן בתר רובא ואי קשי' לרבנן אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא י"ל דרבנן דלא אמרינן כן אף להחמיר ומתני' דריש האשה רבה כר"מ אתיא ולא כרבנן ועיין ברא"ש שם יבמות ששם כתב כך דלא כסברת ר"ת מההיא דבכורות דף כ' ועיין ברא"ש ובהג"א בשמעתין דרובא ועיין בעל המאור אהא דאי איתא לפנינו א"צ שאלה והוא השיב דאיכא חזקה יע"ש היטב וברייתא סבירא דלא חייש למיעוטא והא דאמר כולהו כרבינא לא אמרי היינו דלא ניחא להו לאוקי דלא כהלכתא דלא חיישינן למיעוטא. דהא באמר גרי אריות אף דאיכא כמה דסברי גרי אמת הן לא מוקמינן דלא כהלכתא כו' וה"נ כן אלא מדאמר כולהו כרבינא לא אמרי רוב מומחין משמע דבהא פליגי עליה דאיהו סובר דאין רוב מומחין הן דאם לא כן עיקר חסר מן הספר בזה אלא כמ"ש הם ז"ל

(ע"ב) גמרא ה"ק נראין כו' שאף ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית עכ"ל מדברי רש"י נראה דה"ק נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק ודברי ר"ח ר"ל שהרי ר"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה ולדבריו לא גרסינן בגמרא ונראין כו' ומה שסיים רש"י ז"ל וממילא שמעינן דבבית שרי ר"ל דלא תקשה אמאי לא אמר נמי ונראין דברי ר"ח לר"י בבית גופא ואמר דממילא מוכח דבהא לא פליגי מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית משמע בבית כ"ע מודי' דשרי ואין זה מוכרח. ולא ידענא אמאי לא פי' כפשוטו כמ"ש הת"ח ז"ל דה"ק נראין דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק והאי שאף הוא סתמא דתלמודא קאמר לה ונראין דברי ר"ח לר"י בבית ממש כ"ע מודים דשרי דרוב מצוין אצל שחיט' מומחין הם וגי' ונראין הוא גי' רש"י ז"ל יעוין שם היטב:

ופירש"י ד"ה שמא יקלקלו דמשמע דמועדים הם לקלקל כו' עכ"ל לכאורה אין לו מובן דלא הי' לו לפרש אלא שמא יקלקלו משמע לכתחל' הא דיעבד ש"ד גם דוחק לומר דכתב ליתן טעם דיקלקלו לכתחלה אף באחרים רואין אותן דמועדין הם לקלקל ולא דמי לגדול ידע דלא גמיר דמותר באחרים לכתחלה דהיה לו לפרש בדברי המתרץ כך:

ובד"ה זאת אומרת כו' ואפילו אחרים רואין אותן עד כאן לשונו עיין בתוספות דף ב' ע"א ד"ה שמא יקלקלו שהקשו על רש"י ויש לתרץ בכמה גוונים ורש"י בעצמו כתב כאן אף בעע"ג דאסור וסיפא אשמעינן אף ברואין מרחוק שרי דיעבד כמ"ש האחרונים ועיין בתב"ש ועיין לעיל באוקמתא דעולם בחולין עט"ק ששם פי' אחרים רואין דהתם הכל כו' וכולן על מה דמרבינן מהכל ובלא"ה אין קושיא על רש"י יע"ש:

גמ' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב על הא שהקשו תוספות דלמא שאני הכי דכוונת אחרים מהני כמו בגט ותי' הוא ז"ל דדיוקא מרישא דקתני חוץ מחש"ו שמא יקלקלו טעמא דקלקלו הא אתא אליהו ואמר דיפה שחטו א"נ באחר ראה שמא יקלקלו כשר עכ"ל ויש להקשות מרישא לא מוכח מידי דלהכי נקיט שמא יקלקלו אף אחרים עע"ג ממש ומזהירם שישחטו לשמן ואין יודעין ה"ש דאסור שמא שהו או דרסו והני אחרים לא ידען דלא גמירי ה"ש וכוונה איכא גם יש לראות למאן קאמר לה אי לפר"ת לעיל דף ב' ד"ה שמא יקלקלו דהיינו שאחרים יאכלו משחיטתן זו או שימסרו להם פ"א לשחוט ולא גרסינן את שחיטתן ועיין בקול הרמ"ז על משניות וא"כ אין ראיה מרישא דנקיט שמא יקלקלו אף להשליך לכלבים דלמא יקלקלו לאחרי שיאכלו משחיטה זו ואי לפירש"י דפי' אין מוסרין לכתחלה באחרים א"כ אין ראיה כלל דהני אחרים מזהירים שישחטו לשמן וליכא למידק מרישא כלל וזאת יש ליישב דמשמע דעיקר טעמם אדיעבד קאי שמא קלקלו ונקיט נמי לשון עתיד לאשמעינן נמי דאין מוסרין לכתחלה אבל מה שהקשיתי בתחילה קשה דלמא, נקיט טעמא דיקלקלו אף באחרים רואין אלא דלא גמירי ה"ש וכוונה איכא ויש ליישב דמ"מ אמאי לא נקיט נמי טעמא דכוונה ועיין תוספות ד"ה מאן תנא זעירא דמן חברייא פירש"י דמן בני הישיבה ויש לפרש דאושעיא זעירא היה נקרא ומן בני הישיבה היה ולא קשה קושית הר"ן ז"ל דלא היה לומר דמן בדלי"ת אבל לפי מה שפירש"י בפ' שני ל"א ע"א אושעיא זעירא מן בני הישיבה קשה קושית הר"ן ז"ל והתוספות כאן פירשו אושעיא זעירא היה נקרא וחברייא. שם מקום וכן פירש הר"ן ז"ל בכי עיין שם מ"ש בזה:

ובתוספות ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה כו' הכל כשרים לכתוב את הגט עכ"ל ולפי שיטת הר"מ ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין הלכה י"ח דווקא טופס הגט הוא דכשר לכתחלה באחרים עע"ג מטעם דדיעבד כשר אף בלא לשמה אבל תורף אף דיעבד פסול בעע"ג ועיין בכ"מ דשמואל מוסיף אדרב הונא יע"ש וא"כ אין קושיא כלל דאי בעינן כוונה לשחיטה אף דיעבד פסול לרבנן ולא מהני גדול עע"ג אלא ע"כ דר' נתן הוא דסובר דלא בעינן כוונה לשחיטה כלל:

בא"ד וי"ל דגבי גט מהני דמזכיר שמה ושם עירה עכ"ל ר"ל דבגט אף בשוטה מהני ובחליצה לא מהני אלא לחרש וקטן וגדול עע"ג ומש"ה איצטריך לטעמא דאיש ולאו בני קרייה אבל שוטה פסול לחליצה דלאו בר דעה הוא ולא מהני בחליצה ובגט מהני ושאני חרש וקטן דדעת קלישתא מיהא אית להו ולפי זה ה"ה בשחיטה דוודאי בשוטה לא מהני לרבנן דאית להו דבעינן כוונה לשחיטה אף בגדול עע"ג דומיא דחליצה ודייק שפיר מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה ולפי זה מרישא ליכא למידק דנקיט שמא יקלקלו משום חרש וקטן דאף באחרים מזהירים אלא דלא ראו השחיטה או דלא גמירי ה"ש מסיפא דייק שפיר דמכשיר שוטה והא לא מהני עע"ג דלא מוכח ממעשיו שמכוין לחתיכת סימנים ודמיא לחליצה ולא לגט. ועיין בחדושי הרשב"א מה שתי' בשם רבו ז"ל בע"א דבשוחט לא בעינן דעת בעלים כלל ומש"ה לא מהני גדול עע"ג והכל תלוי בדעת השוחט משא"כ בגט ועיין מ"ש הרשב"א בגיטין כ"ב:

בד"ה זרק סכין כו' הא חשיב מתכוין לחתיכה ונקיט לרבותא דרבנן עכ"ל אף במכוין לחתיכת בשר לא מהני עד שיתכוין לחתיכת סימנין מ"מ נקיט קצת רבותא לרבנן וקצת לר' נתן ובפרק השוחט דף ל"א ע"א אכתוב בזה וביורה דעה סי' ג' ושם אבאר בזה ג"כ בעזה"י מה שיש לעיין בזה:

גמרא בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה הנה נקיט קטן ולא חרש ושוטה משמע וודאי דהני לאו בני דעה הן ואפי' מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אין להם ודוקא קטן דאית ליה דעת קצת וכן משמע בר"מ ז"ל שבכל המקומות לא הזכיר אלא קטן בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' כתב קטן יע"ש ובפי"ד מהל' טומאת אוכלין הלכ' ב' כ' המעלה פירותיו מפני הכנימה כו' העלו' חש"ו אע"פ שנתכונו לכך אינן בכי יותן (ר"ל העלו' מפני הכנימ' או אפשר כפי התו') ואח"כ כ' הפכום קטנים על הגג הרי זה בכי יותן שהקטן יש לו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן יע"ש הרי שמתחלה כתב חש"ו ואח"כ כתב קטן לבד ומה שאמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא היפך בהן קאי אקטן לחוד דהיפך בהן יש לו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן אלא באידך בעיא דר' יוחנן קטן יש לו מעשה מן התורה או מדרבנן לא ידענא אמאי לא נקיט גם חרש ושוטה דוודאי גם הם יש להם מעשה וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות כלים הלכה ב' גבי האלון ורמון יע"ש ולשון הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין כך הוא קטן אינו שוחט קדשים אף שגדול עע"ג מפני שקדשים צריכין מחשבה כו' עכ"ל וכתב הכ"מ הכי משמע בהדיא בחולין י"ב מ"ש הכי משמע בחולין יראה מהא דאמר מאן דלא בעינן כוונה לשחיטה ר' נתן הוא משמע בקדשים דבעינן כוונה לא מהני שחיטת קטן ואחרים רואין אלא דהתוס' כתבו ד"ה מאן תנא דיש חילוק בין עע"ג לאחרים רואין והוא לא מחלק בכך ועוד דהוא ז"ל לשיטתיה שכתב בפ"ג מהלכות גירושין דוקא בתופס מהני גדול עע"ג משום דבדיעבד לא בעי כוונה משא"כ תורף דפסול אף בעע"ג וה"ה שחיטה ומחליצה יש לתרץ כמ"ש