ראש יוסף על חולין חלק א נז

הר"ש בפ"ב דמקוואות ואמאי תלויות ולא טמאות ודאי דהאדם אוקי אחזקה וממילא התרומ' טמאה אלא דבתרומה איכא חזקה להדי חזקה והן ספק ודוקא כה"ג הא בתרומה שנעשו בכלים שנעשה ע"ג מקוה שנמדד ונמצא חסר אפשר טהורים לגמרי דחזקה דהשתא דמקוה אינה טובה כחזקה דתרומה וכמ"ש כהאי גונא בשוחט. וראיתי אח"כ במשנה למלך שכתב עלה דהך בד"ה שני מקוואות והא דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דהן טמאות ודאי דהתם הרי חסר לפניך משא"כ בשני מקוואות עכ"ל ולא ידענא דהרי הדברים ק"ו ומה התם דאיכא חזקה דמקוה דמעיקרא שהיא אלימא נגד חזקה דאדם אפ"ה אדם טמא מכח חזקה דהשתא, דהרי חסר לפניך וממילא מטמאין התרומה מכ"ש כאן דאינו יודע באיזה טבל דאיכא חזקה טובה ואלימתא העמד גברא על חזקה ודאי טמא וממילא התרומה טמאה ודאי ולכן דבריו צ"ע וישוב דעת. ואף אי התם חסר ואתאי הוה כחזקה דמעיקרא מ"מ כ"ש הוא ודברי התוספות שם בפרק שני צריכין ביאור ולא היה לי פנאי כעת לעיין בהם:

הן אמת שדברי הט"ז יש לעיין בהם מה שהביא ראיה מכל טהרות שנעשו ע"ג דתרומה טמאה ודאי ונשרפת דלו יהי כן דכל הטהרות אתרומה קאי וכפשטא דלישנא וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב מ"מ אין ראיה לכאן דהתם אדם וכלים בחזקת ודאי טמאים מטעם תרתי לריעותא או דסוף טומאה מתחלת טומאה לא ילפינן וילפי רבנן מרה"י דאף ברה"ר סוף טמא ודאי כתיב ואבע"א בנדה דף ג' ע"א וכמ"ש המשנה למלך בפי"א דמקוואות וביארתיו לעיל ומש"ה דין הוא שיהא התרומה טמאה ודאי דבתרי' גרירן דהוה תרתי דסתרן משא"כ בשוחט שנטל קבלה ואינו יודע דנהי דכל מה ששחט אסור מ"מ לא הוה ודאי אלא ספק דומיא דשוחט ונמצאת פגימה הר"ז נבילה כמ"ש הש"ע סימן י"ח ופי' הש"ך ספק נבילה וכן הוא בר"מ ז"ל להדיא בפ"א מהלכות שחיטה הכ"ד דשוחט בסכין ונמצאת פגומה דהוה ספק וטעמא כתבתי לעיל דלא דמי למקוה דהתם ודאי ולא מיבעיא למ"ש המשנה למלך בפ"י דהלכות מקוואות דהר"מ פסק כאבע"א דחזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא ובטומאה ילפי סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה מרה"י פשיטא דבאיסורא מידי ספיקא לא נפקא דאוקי חזקה דסכין להא חזקה דבהמה בחייה והוה ספק אלא אפילו לתירוץ ראשון א"ש או דהתם חסר ואתאי או דכאן איכא ס"ס אלא דאיתחזק איסורא לא מהני ס"ס דלא כמ"ב בתשובה סי' ל"ז ועיין בסי' ק"י בש"ך וט"ז דס"ס הוא מטעם רובא כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א וסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא להחמיר ומש"ה הוה ספק נבילה וא"כ בההיא שוחט דאיכא נמי ס"ס כמ"ש הט"ז שם בסימן א' א"כ הוה ספק ולא ודאי וא"כ הכלים ראוי להכשיר מטעם אוקי אחזקה בשלמה במקוה דאדם וכלים טמאין ודאי אף התרומה טמאה דהוה תרתי דסתרן משא"כ כאן דבהמה מספק אסורה אין זה סותר אם הכלים יהיו כשירים מטעם אוקי הכלים אחזקה ואין ראיה מהתם לכאן וכמו שכתב והבן עוד אבאר לך דההיא דתוספתא שהביאה הר"מ להלכה בפ"י דמקואות מ"ב ברה"ר מיירי והא דלא טהורות לגמרי דהוה קצת כסוף טומאה דלא גמירי הלכתא אלא היכא דליכא חזקה כלל משא"כ כאן דאיכא חזקה להדי חזקה גרע טפי ועיין מ"ש לעיל דאפשר דאיירי ברה"י יע"ש. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומ"מ נראה כמ"ש דאם דבר ראשון לא אסור אלא מספיקא לא תלוי הב' בראשון ודברי הט"ז צ"ע במ"ש ראי' ממקוה דלא דמי דהתם האדם ודאי טמא מש"ה נגררין כלים והתרומה אבתרי' משא"כ הינא שהדבר הראשון בספק לא הוה כתרתי דסתרן אהדדי דשפיר יש להכשיר הכלים:

סוף דבר הכל נשמע דאזלינן בתר חזקה בין להקל ובין להחמיר ואף מדרבנן לא מחמירינן בחזקה וכסברת רבים מהפוסקים ולכך היכא דהוה ספק השקול אזלינן לקולא ואני תמה עוד על מ"ש הפר"ח בסי' ק"י כלל ששי דהיכא דהוה שקולין אזלינן להחמיר ואף היכא דאיכ' חזקה מ"מ כבר הוכחנו בכלל א' מדרבנן יש להחמיר יע"ש וכבר כתבנו לעיל דלא כן הוא ועוד דלו יהי כדבריו דבשקול לא אזלינן בתר חזקה מ"מ בספק טריפות אית לן להתיר בספק השקול דהא לאו מטעם חזקה לחוד אתינן עלה אלא מטעם רובא דרוב בהמות, כשירות ק] וכמ"ש הרשב"א ור"ן בחמש שיטות בחדושיו לחולין אהא דאמרינן מנלן דאזלינן בתר רובא דקאי אהא דבא זאב ונטל בני מעים דמטעם רובא הוא וברובא אף מדרבנן לא מחמירין ואין צריך לפנים ולקמן בדיני רובא אבאר עוד ואולי כונתו בנמצא ריעותא מחיים כמו בפתחו המוח ונמצא מים בראש ולא ידעו אם המוח מקיף המים שהובא בהגהת ש"ט סימן נ"א וכההיא אמרתא דהוה שדרן כרעא בתרייתא דאי לאו דשגרונא שכיח הוה ספק השקול וטריפה דכאן ליכא רובא דהא רוב בהמות אין להם מים בראש ולא שדרן כרעא בתרייתא אלא מטעם חזקה דהיה לה מקודם מטעם רובא כנ"ל ליישב דבריו ועיין בתב"ש באורך בסימן כ"ט ול"א יע"ש היטב ומ"מ כבר כתבנו דאף מדרבנן אזלינן בתר חזקה וההיא דע"א בקדושין ספיקא הוה חיישינן מדרבנן אין ראיה כמבואר וההיא דנשבר הגף וכדומה ואין ידוע דמטעם ס"ס מתירין הא לא"ה לא התם שאני דמסתבר יותר לתלות מחיים מלאחר שחיטה ואיתרע חזקה ומש"ה בעינן ס"ס. ומהלין שכתבנו משמע דעכ"פ בס"ס מתירין אף שאין הספק השקול מכ"ש ברובא דעדיף מס"ס דמתירין אף שאין ספק השקול לגמרי ואיסור שכיח טפי ויש לעיין ברובא וראיתי להפר"ח בסי' ק"י כלל שביעי דס"ס לא שרי אלא בספק השקול לא כשהאיסור שכיח טפי מהיתר וכן כתב הב"ח בסי' נ"ג והנה לדעת הרב בהג"ה דמצאו מים בראש ולא נודע אם הקיף המוח המים דאסור מטעם דריעותא מחיים הוה בסי' נ"א הא לא"ה שרי ע"כ דסובר בשקול אזלינן לקולא כשיטת התו' וסייעתם אם לא היכא שריעותא מחיים ועיין בתב"ש סי' כ"ט ואם כן בנשבר הגף בסימן נ"ג וק"י דמכשיר מטעם ס"ס ע"כ דשכיח טפי מחיים שהולך כאן וכאן דרך לישבר מלומר אחר שחיטה דאל"כ תיפוק לי' בספק השקול כשר מטעם נשחטה הותרה ועיין בתב"ש סי' כ"ט ואפ"ה מכשיר מטעם ס"ס ואף בנשמט כמ"ש סי' ק"י אלא דלחומרא בעלמא החמיר בסי' כ"ג בנשמט כמו שפירשו אחרונים את דבריו. והב"ח לשיטתי' דסובר בספק השקול אסור וסובר נשבר הגף ואין ידוע אם מחיים הוה ספק השקול וכדעת רבינו יונה הובאו דבריו בחדושי הרשב"א בדף יו"ד אהא דכל ספק בשחיטה דמהא שמעינן דנשבר הגף ואין ידוע דאסור אם לא היכא דהיתר שכיח טפי לא בספק השקול יע"ש אלמא דסובר נשבר הגף היה שקול אבל לדידן דשכיח איסורא טפי ואפ"ה מתירין בנשבר הגף מטעם ס"ס אלמא בס"ס מתירין אף שאין ספק השקול וכדכתיבנא:

ודע שסברת הב"ח ז"ל בסימן נ"ג היכא דאיסורא שכיח טפי לא מתירין בס"ס פירושו אף שהספק הא' שקול הוא כיון שהב' אין שקול לא הוה ס"ס כמו הני אווזות שמוליכין לשוחט שמעקמין כנפיהם בשעת שחיטה דמצוי הוא יותר בשעת שחי' לשבור יע"ש והנה דין זה לא נפלאת ולא רחוקה הוא ממני דהתו' בכתובות ט' ע"א בסוגי' דפתח פתיח הקשו מאי קושי' והא ס"ס דאונס לגבי רצון הוה רצון רובא עד שהוצרכו לומר דרצון לא הוה רוב גמור יע"ש וא"כ אית לן למילף דכל שהספק הא' אין שקול לא מהני להצטרף עם ספק השקול וה"נ בהני אווזות. הן אמת שהרב הגדול בספרו פני יהושע תמה שם על דברי התו' כיון דספק הא' הוה שקול בקל יכול ספק הב' להכריע דהוה רובא ומכ"ש למ"ש הרשב"א דס"ס הוא כמו רובא יע"ש ועיין בתו' ע"ב שם ד"ה אי למיתב מבואר דלא הוה ס"ס כה"ג יעוין שם ולקמן בדיני רובא אבאר עוד מזה באורך לענין הס"ה כה"ג יעו"ש באורך:

באופן שלמידין מכאן בספק השקול אזלינן בתר חזקה אף מדרבנן והיכא שהאיסור שכיח טפי אסור אף מן התורה דאיתרע חזקה וחזקה דהשתא אי הוה כמאן דליתא או לאו ביארנו לעיל והיכא דאיכא חזקה אף ספק דרבנן להחמיר ובי"ד סי' ק"י אבאר וחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה כמ"ש התו' ראי' מעדים זוממין יע"ש והיכא דאיכא חזקה להדי חזקה הדר הוה ליה ספק השקול ומן התורה לחומרא ובדרבנן מסתבר להקל כיון דאיכא חזקה להדי חזקה ויש לספק להר"מ דכל ספיקא מ"ה שריא, אי בחזקה להדי חזקה אי מ"ה אסור או לאו יש לעיין וכ"ז לרבנן אבל לר"מ דחייש למיעוטא ה"ה דלא אזיל בתר חזקה או מ"ה או מדרבנן כמו שיתבאר לקמן וה"מ היכא דאפשר אבל היכא דלא איפשר אזיל בתר רובא וה"ה בתר חזקה ומיהו אי מן התורה לא אזיל ר"מ בתר רובא יש לעיין בחיקה ולקמן בדיני רובא אבאר. גם ס"ס היכא דאיכא חזקה נגדו אבאר לקמן כי שם ביתו. עוד אבאר לך דלא מחזקינן איסורא זה לאיסור אחר ומש"ה אף בנולד ריעותא מחיים הוה לאכשורי וכמו סוגיא דפד"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דהיתה א"א מ"מ היתה בחזקת שאם ימות בעלה מותרת לשוק כמ"ש התו' שם ל"א ע"ב בחולין מ"ג ע"ב ד"ה קסבר והא דספק בשחיטה אסור דמוקמינן בחזקת שאין זבוח דהוה בי' מעיקרא. ומיהו למ"ש התוס' בשבועות כ"ד ע"ב בד"ה האוכל נבילה בי"ה לפי' ריצב"א דליכא איסור שאין זבוח לא מחיים ולא לאחר שמתה דוזבחת בא לומר שאם תרצה לאכול שחוט הא לא"ה באיסור אמ"ה קאי ע"כ דמחזקינן מאיסורא לאיסורא ובקל יש לחלק ביניהם:

כלל רובא הלא כבר נודע פלוגת' ר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעוט' ורבנן לא חיישי ואזלי בחר רובא ור"מ דחייש למיעוט' יש ב' דרכים או דמן התור' חייש