ראש יוסף על חולין חלק א נו

בגוף הקושיא לא ידענא מאי קשיא ליה מי"ח טריפות דהא גם כאן אי ליתא בעיר סמכינן אחזקה אלא היכא דבקל יכולין לשואלו לא סמכינן אחזקה והפר"ח הרגיש בזה יע"ש וא"כ מעתה גם מרוב מציין אין קושיא דבקל יכולין לשואלו ומ"ש הפר"ח דרוב מצוין לא חשיב כרוב בהמות בחזקת כשרות איני יודע למה דהא רוב מצוין רוב גמור הוא ומיעוטא דמיעוטא הוא דאין יודעין ומש"ה מוציא מחזקה דבהמה בחייה כו'. ועדיין יש לי לחקור בעניני חזקה שלשה חקירות בהן:

החקירה הא' אם הוא דמוקמינן מלתא אחזקה הוא דוקא מה"ת אבל מדרבנן ראוי להחמיר בהן ולא לוקי אחזקה ואף דברובא אף מדרבנן לא מחמרינן דאין בודקין אחר י"ח טריפות שאני רובא דעדיף מחזקה משא"כ בחזקה אפשר דמדרבנן אסור או דלמא לא שנא בחזקה:

הב' הא דאמרינן בבכורות ריש הלוקח עובר חמורו דהא דאזלינן בתר רובא דוקא דלא תלי במעשה וכמו שאבאר לקמן בדיני רובא א"כ ה"ה וכ"ש בחזקה דתליא במעשה דלא אזלינן בתרה דרובא עדיף מחזקה או דלמא שאני רובא כיון דהמיעוט לא תלוי במעשה והרוב תלוי במעשה הוה שכיח והוה כמחצה על מחצה כמ"ש הרשב"א בחדושיו כאן בשמעתין משא"כ בחזקה מה איכפת לן אי תלוי במעשה אפילו הכא הוה חזקה אלימתא ואזלינן בתרה:

הג' אם הא דאמרינן אוקי מלתא אחזקה והוה כודאי שהרי שורפין וסוקלין על החזקה אי איתרמי אח"כ מלתא אחריתא דתלוי בהך קמייתא מי אמרינן כיון דבקמייתא אוקי מלתא אחזקה תו השני נגררת אחר הראשונה בין להקל ובין להחמיר או דלמא כיון דבשניה איכא חזקה אחרת נגדה הוה ספק ולא ודאי ולקמן אבאר עוד מזה באורך בעזה"י:

המקומות שהובאו בש"ס דאזלינן בתר חזקה הן מרובין ואביא קצתם המקום הראשון הוא בריש פסחים המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לאו ופסקינן בש"ע סי' תל"ז חזקתו בדוק אלמא אף מדרבנן אוקמינן אחזקה ולא מחמרינן וזה יש לדחות מכמה טעמים חדא דמטעם רובא אתינן עלה ולא מטעם חזקה וכמ"ש לעיל ואף אם נאמר כמ"ש הלבוש דמטעם חזקה הוא דאתינן עלה מ"מ אין ראי' דאם ביטלו הוה איסור דרבנן ובאיסור דרבנן לא מחמרינן ואזלינן בתר חזקה אבל באיסור תורה אה"נ דמדרבנן חיישינן ואם אירע דלא בטלו ונזכר תוך הפסח אה"נ דצריך לבדוק ובלא"ה פסק שם הש"ע בלא ביטלו דצריך לבדוק דהוה ספיקא דאורייתא דבעיא דלא איפשטא היא וביטלו הוה דרבנן ובדרבנן לא מחמירינן אבל באיסור תורה אפשר דמדרבנן מחמירינן מש"ה א"ש גם הבעיא דנ"מ להיכא דביטלו באופן שאין מכאן ראיה כלל וכדכתיבנא:

המקום השני הוא ממה דאמרינן במשנה דפ"ה דטהרות שני שבילין אחד טמא וא' טהור והלך בא' ועשה טהרות והשני בשני ועשה טהרות אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין וע' בר"מ ז"ל פי"ט מהלכות אבות הטומא' יע"ש והא הכא דמדין ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור הוא משום דמוקמינן לכ"א אחזקה ואף מדרבנן מטהרין להו ודוקא כשבאו לשאול בב"א הוא דמטמאין מספק מדרבנן וכמ"ש התוס' בפסחים דף יו"ד ובכתובות כ"ז יע"ש ועיין במשנה למלך פי"ט מהלכות שא"ה באורך דאי מהלכתא מסוטה הוא דמטהרין לה ברה"ר ומש"ה לא מחמרינן אף בדרבנן וא"צ טבילה הא ליתא כמ"ש התוספות לעיל ד"ט ד"ה התם הלכתא גמירי דהיכא דלא דמי לסוטה לא גמרינן מסוטה. כי ההיא דשני נזירים שאמר א' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דודאי א' מהן טמא הוא ולא מטהרין ליה אלא מחמת חזקה דמוקמינן לכ"א מהן וה"ה כאן בב' בני אדם בשני שבילין דא' מהן ודאי טמא ע"כ מטעם חזקה מטהרין בבאו לישאל זא"ז ואף דבע"ז דף ל"ז ע"ב דכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר זילו טבילו בשיקעתא דמיא הוא עצה טובה ולא מדינא ועיין במ"ל פי"ט דשא"ה ואם אם נאמר דמדינא הוא כיון דאפשר בטבילה משא"כ טהרות שעשו שא"א בטבילה טהורין הן אלמא אף מדרבנן לא מחמירינן ואוקמינן מלתא אחזקה לגמרי:

המקום השלישי הוא בקדושין דף ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוה חיישינן משמע לכאורה אף דאוקמינן אחזקה מדרבנן חיישינן י"ל משום חומר א"א החמירו בו כמ"ש הר"ן שם ועוד דשאני ספיקא דדינא וספיקא דגוף המעשה ומ"ש בכתובות דף כ"ג אין ראיה דמשום חומר א"א או דיש ע"א עכ"פ לאסור או כמ"ש התוס' שם יע"ש ומכל הלין משמע דאוקי מלתא אחזקה אף מדרבנן ואף בספק השקול אוקי אחזקה אבל היכא שאיסור שכיח יותר זה תלוי במחלוקת גם הט"ז בי"ד בסי' ל"ט בסופו כתב דכל שהספק שקול אוקי אחזקה להתיר. וראיתי להפר"ח בי"ד סי' כ"ט שהאריך וכתב ג"כ בספק השקול לאסור ובסימן ק"י בכללי הס"ס כלל ששי כתב ג"כ בספק שקול לאסור ואף דאיכ' חזקת כשרות מ"מ כבר הוכחנו כלל א' דמדרבנן חיישינן עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דבכלל א' לא כתב כ"א הך דע"א אומר נתקדשה והתם משום דע"א אומר כן או כמ"ש התוספות בכתובות שם כ"ג דשמא טעה אחד והיה קרוב לה ומש"ה מחמרינן מדר' אבל כשאין שם ע"א ולא איתרע החזקה כלל בהא אזלינן בתרה בין להקל בין להחמיר ואף מדרבנן ועיין בפר"ח סימן כ"ט וק"י ובתבואות שור סימן כ"ט ול"א יע"ש ובחדושינו לי"ד אבאר מזה:

ועתה באתי לעיין בהתרת הספק הב' במה שנסתפקנו בחזקה דתליא במעשה אי אזלינן בתרה אי לאו הנה בא"ח סימן ח' כתב דצריך לעיין בציצית שמא נפסקו א' מן החוטין והב"ח כתב אמ"ש הרא"ש דא"צ דאוקי אחזקה כתב דרובא דתליא במעשה לא הוה רוב ור"ל דכ"ש חזקה דרובא עדיף מחזקה הן אמת שכבר פרכינא המ"א להב"ח בס"ק י"א יע"ש מ"מ בעיקר הדין משמע דמודה לדבריו דלא הוה חזקה כיון דתליא במעשה אלא שיש להקשות מהא דלעיל דריש פסחים דאיבעיא להו המשכיר בית חזקתו בדוק ואמאי הא חזקה דתליא במעשה הוא דשמא לא בדק ואמאי אוקמינן אחזקה אלא משמע דחזקה אף דתלי במעשה אזלינן בתרה בשלמא ברובא אמרינן דמיעוט לא תלי במעשה ורובא תלי במעשה הוה כמחצה על מחצה ואם שניהן תלוין במעשה אזלינן בתר רובא כמו שאבאר בדיני רובא ואם כן בחזקה מה לי אי תלוי במעשה או לאו וליכא קל וחומר מרובא ולפי זה הך איבעיא דפסחים על כרחך מטעם חזקה אתינין עליה דאי מטעם רובא כמ"ש לעיל דרוב הורגלו לבדוק בי"ד והא רובא דתליא במעשה ומיעוטא דלא תליא במעשה לא הולכין בתר רובא אלא מטעם דכל ישראל בחזקת כשרות ולא עבר על דברי חז"ל כמ"ש הלבוש בסימן תל"ז ויש לדחות דלעולם מטעם רובא וחזקה מחמת רובא קאמר ומיעוטו דמיעוטא, הוא ובכה"ג לא איכפת לן אי מיעוט תלוי במעשה או לאו ולקמן אבאר. ומהא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או מן התורה או מדרבנן ועיין בעירובין דף ל"ב ע"א ולקמן י"ב ע"א אין ראיה לומר חזקה דתליא במעשה כי הוא לומר שהשליח עשה הדבר ההוא הוה חזקה דהתם אלימא טובא ומסתמא עשה כדעת משלחו דאל"כ אלא הוא ככל חזקות דעלמא אמאי הוה בעי לומר המשלח גדייו ביד שליח לשחוט ומצאן שחוטין דחזקה שליח עושה שליחותיה לפום מה דלא אמר רוב מצוין מומחין הן ואמאי הא איכא חזקת בהמה בחייה והוה חדא להדי חדא אלא דאלימא טובא דאין אדם חוטא ולא לו ואין לדמות לשאר חזקות ואפשר לומר דהרי שחוטה ואיתרע קצת אלא דאין זה לדינא. ועיין בפ"ד מהלכות בכורות במ"ל באורך מדין שליח עושה שליחותו גם לקמן נסתפקתי בדין רובא דתליא במעשה דאין הולכין אחריו אי מ"ה או מדרבנן ולפי זה גם בחזקה יש לספק כן אי אמרינן דחזקה דלא הוה אלא במעשה לא הוה חזקה אי מ"ה או מדרבנן ועיין בפני יהושע כתובות ט' יע"ש:

ומה שנסתפקנו בספק השלישי אי השני מוכרח להיות כמו ראשון או לאו הנה לא נפלאת הוא והדבר מבואר בי"ד סי' א' בשוחט שנטל קבלה ובדקוהו שאינו יודע כתב הט"ז דאסר כל ששחט דהוה תרתי במקום חדא וכתב דאין להתיר הכלים מטעם אוקי אחזקייהו מהא דמקוה ופירש"י כל טהרות התרומה שנשתמשו באותן כלים טמאות בגיטין ל"א ע"ב אף שיש חזקה לתרומה עכ"ל ר"ל דאין לומר דכלים כשירים דאוקי חזקה להדי חזקה והוה שקול ואיכא ס"ס או דחזקה דכלים עדיפא מחזקה דהשתא ואוקי חזקה דמעיקרא נגד בהמה בחייה וחזקה דהשתא לא עדיף כחזקה דכלים וכתב דז"א כיון דהבהמה אסורה ודאי מטעם תרתי לריעותא ממילא הכלים אסורין כו' ולי ההדיוט הכותב דברים אלו צ"ע לי כי מדברי תוספות דף יו"ד ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק שהוקשה להם אמאי מטמאין גברא שנכנס לבית המנוגע נימא אוקי גברא אחזקה והרי חסר הנגע והוה תרתי במקום חדא והניחו בקושיא ובנדה ב' ע"ב ד"ה התם חסר ואתאי תירצו דשאני התם דחסר ואתאי הא לא"ה הוה מטהרין לגברא ואמאי כיון דהבית ודאי טמא דאוקי אחזקה א"כ ממילא האדם נגרר בתרי' אלא אפילו הכי כיון דאוקי גברא אחזקה הי"ו ליטהר אלמא לאו הא בהא תליא. ובאמת שלשון חולין דאמר ר"ש משמע כפירש"י בגיטין דקאי אתרומה דשייך לשון זה לא אוכלין ולא שורפין דאי אכלים ואדם הו"ל ברשות היחיד ספק ועלה קאמרי חכמים בין ברשות הרבים ובין ברה"י טמאות ודאי ומ"מ אני מסתפק בו הרבה דאפשר כל הטהרות שנעשו ע"ג אכלים קאי שהוטבלו אבל תרומה ספק מיהא הוה או טהור גמור ממ"ש לעיל באורך מזה יעוין שם היטב:

הנה הר"מ ז"ל בהלכות מקוואות פרק י' הלכה ז' כתב ב' מקוואות א' כשר וא' פסול וטבל בא' מהן ואינו יודע ועשה טהרות הרי הן תלויות והיא תוספתא הביאה