ראש יוסף על חולין חלק א נא

שפירשנו דבריהם מ"מ דברי מהר"מ ז"ל לא הבינותים:

הנה הראת לדעת דממ"ש התוס' כאן מוכח בבירור דלאו הא בהא תליא מלתא כי אף שהבית טמא ודאי כל ימי הסגרו ואין לומר בו אוקי אחזקה מעיקרא דמיד כשראה הכהן הנגע כבר חלף והלך לו אותה חזקה דמעיקרא ואין לו אלא חזקה דהשתא והרי הוא ודאי טמא ואף שחסר בסוף השבוע מטהרין מכאן ולהבא ולא למפרע דודאי חזקה דמעיקרא עדיף טובא מחזקה דהשתא כדקיי"ל בכל המקומות אלא דאי איכא עוד חזקה בהדי חזקה דהשתא הוה תרתי במקום חדא כו' כמו שאבאר לקמן באורך בעזה"י מזה וא"כ הוא מאי הוקשה להם דנוקי גברא אחזקה והא ממילא הוא כיון דהבית טמא ה"ה אדם וכלים הנכנסין לשם בתרי' גרירן אלא ש"מ לאו הא בהא תליא דלגבי אדם הוה תרתי במקום חדא זולת מה שתירץ בנדה יע"ש ולפ"ז אני חוזר על מ"ש הט"ז בסימן א' ס"ק ו' בשוחט שנטל קבלה שכתב ואין להכשיר הכלים מטעם אוקי אחזקה דהא רש"י בגיטין כתב כל טהרות שנעשו ע"ג תרומה כו' ומדברי תוספות דכאן משמע דלאו הא בהא תליא וכדכתיבנא. גם הבאתי לעיל ראי' מפ"ב דמקוואות מתוספתא הביאה הר"ש שם והר"מ פסקה להלכה בפ"י דמקוואות הלכה ז' שני מקוואות א' כשר וא' פסול וורד לטבול באחת מהן מטומאה חמורה ונגע בטהרות הרי הן תלויות והיינו טעמא דנהי דאדם בחזקת טומאה ודאי דהעמד על חזקה מ"מ הטהרות היה להן חזקה והוה ספק אלא דיש לעיין אי ברה"ר ספיקו טהור הטהרות ואי ברשות היחיד וודאי טמא וכבר ישבנו לעיל דלא דמי לסוטה דהתם ספק נגע או לא נגע וכאן אנו דנין על מה שנגע בהן אם הוא טומאה או לאו ומש"ה בין ברשות הרבים או ברה"י ספק הוה או יאמר דהר"מ ס"ל דספק טומאה ברה"ר טהור דהלכתא הוא ולא משום חזקה הוא לפי ה"א שם בדף ט' אבל באמת הטעם משום חזקה ולא משום הלכתא והיכא דליכא חזקה אף ברה"ר ספיקו טמא מספק או דהלכתא צריך לרה"ר היכא דאיכא חזקה דלא, נימא מה לי רה"ר או רה"י ועיין תוספות סוטה כ"ח ע"ב ד"ה מכאן אמרו שכתבו כן בפי' דהלכתא צריך היכא דאיכא חזקה דלא כמ"ש לעיל דף ט' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה ונאמר היכא דליכא חזקה טמא מספק ברה"ר והא דמטהר ר"מ בתינוק בצד העיסה דהוה מחצה על מחצה לאו היינו טמא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ועדיף מרובא ומש"ה מטהר ברה"ר ולא ברה"י וביבמות קי"ט ע"ב דמסיק דהוה פלגא ופלגא לרבנן הוא דמסיק דהוה פלגא ופלגא להחמיר או דתינוק לר"מ הוה כאין בו דעת לישאל עיין תוס' לקמן דף פ"ו ע"ב ד"ה סמוך ובקדושין דף פ' ע"א יע"ש סוף דבר בהא מלתא ובההיא דתוספתא לא ידענא מה אידון ביה דמשמע מדברי תוס' כאן ומהא דתוספתא דלאו הא בהא תליא אלא שאין ענין זה לזה ובד"ה אלא לאו משום דאמרינן כו' דמ"ה אין לחלק ר"ל מדרבנן יש חילוק דאמרו באיזה מקומן להחמיר ולא להקל כמו סמוך מיעוטא לחזקה דלהחמיר מהני ולא להקל יע"ש:

בא"ד ונמצא שהנגע עמד בעינו ובעי הסגר שני עכ"ל והא דלא כתבו יותר רבותא דאם חסר הנגע בסוף מטהרין ולא חיישינן דלמא קודם שיצא נפחת הנגע עד"מ שהיה ד' גריסין ונעשה ב' גריסין ועכשיו הוא ג' גריסין ופשיון הוא וטמא מספק דליבעי חוצץ וקוצץ וטח מספק כמו אם פשה בשבוע ראשון ועיין ר"מ הלכות טומאת צרעת פט"ו יע"ש י"ל דבכאן לא איתרע חזקה ודי לנו שנאמר. שהיה כמו שהוא עתה ולא שעתה נוסף דזה הוה ידעינן דאוקמינן אחזקה היכא דלא. אתילד ריעותא אלא היכא דאיכא ריעותא מנלן להקל וע"ז כתבו מדמטהרין הבית כשנאסר בסוף השבוע ממה שהיה מקודם ואמאי נימא דהיה קודם הסגר כך והוה עמד בעינו אלא דאוקי אחזקה אף לקולא אף היכא דאיתרע אבל פשיון אין ריעותא ודע שמה שכתבו התוס' דלמא אדנפיק בציר ליה שיעורא היינו לומר בציר ממה שהיה כגון שהיה ג' גריסין וקודם הסגר נעשה ב' גריסין והשתא עמד בעינו הוא ומ"ש בגמרא דלמא אדנפיק בציר שיעור היינו משני גריסין דאין שם נגע עליו כמ"ש רש"י בד"ה ויצא הכהן מן הבית ומ"ש כגריס היינו גריס לכל קיר כדכתיב והנה נגע בקורות הבית דב' גריסין כמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות טומאת צרעת והביא קרא את האבנים אשר בהן הנגע וקשיא לי במ"ש דאם נפקת הנגע לבסוף מטהרין דא"כ מאי דיק מהא דוהסגיר את הבית מ"מ שאם הסגיר ע"י חבל ארוך דהוה מוסגר היינו לחומרא דאף בהכי הוה הסגר והבא לבית כל ימי הסגר טמא ומנלן דאף לקולא הוא אימא דאה"נ דאם אירע שלא ראה הנגע בשעת הסגרו ונפחת בסוף שבוע אין מטהרין ובעי הסגר שני דלקולא לא מוקמינן אחזקה אלא לחומרא דוקא הוא דמוקמינן אחזקה ויש ליישב בזה

(דף יא ע"א) גמרא מנא הא מלתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא ופירש"י איידי דאיירי במנא הא מלתא דאוקי אחזקה ועיין ר"ן בחמש שיטות בחדושיו לחולין שכתב א"נ אסיפא מלתא דרב הונא קאי דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת והיינו מטעם רובא ויש לראות אמאי לא פי' רש"י כן דהא ודאי חזקה ליכא כ"א מחמת רובא ואף אי אמרינן חזקה שלא נתבררה הוה חזקה דלא כמ"ש התוס' ד"ה אתיא מפרה מ"מ דוחק גדול הוא לומר דרב הונא איירי מבהמה שחיתה י"ב חודש ויותר כו' אלא ודאי מטעם רובא הוה:

בתוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' דלא קים ליה חזקה מקרא ר"ל דאמר לעיל מתקיף ליה רב אחא בר יעקב כו' ולדידיה לית ליה חזקה מקרא אלא מהל"מ ואין דנין ק"ו מהלכה ועיין מהרש"א:

בא"ד דאיכא חזקה נגד הרוב כו' א"ש הכי עכ"ל ר"ל כיון דלא ידע מהיכן נפקא דאזיל בתר רובא ולא אסיק מפרה פשיטא דלא ידע נמי רובא וחזקה רובא עדיף ולבסוף מסיק דהולכין בתר רובא מפרה דאל"כ דלמא טריפה הוא ומהרש"א ז"ב הקשה בכאן אמאי לא חיישינן באמת דסמוך מיעוטא לחזקה כנראה מדברי תוס' לקמן וי"ל, דלא חיישינן אלא מדרבנן או דמיעוטא דלא שכיח הוא עכ"ל מ"ש מדברי תוספות:

לקמן הוא מ"ש התוס' ע"ב בד"ה דר"מ דחייש למיעוטא דר' יוחנן דפסק כרשב"ג אלמא חייש למיעוטא אף דליכא חזקה בהדה דאי משום אוקי הבהמה בחזקת שלא ילדה יע"ש משמע אי הוה חזקה הוה ניחא אף לרבנן דסמוך מיעוט' לחזקה והא ודאי מן התורה לא חיישי רבנן אלא מדרבנן ולהחמיר כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים דלא חולצת ולא כו' וכמו שאבאר עוד לקמן אי"ה. אבל לר"מ קשה דנהי דהא לא קשיא לר"מ דחייש למיעוטא מפרה ושעיר המשתלח ושאר הוכחות שאמרו בגמרא לקמן י"ל כמ"ש התוס' ד"ה פסח וקדשים דמן התור' מודה ר"מ דלא חייש למיעוטא ומ"מ היכא דאיכא חזקה מודה ר"מ דמ"ה חיישי' כמ"ש התוס' ביבמות קי"ט ע"א וכמ"ש התוס' לקמן פ"ו ע"ב א"כ אמאי אזלינן בפרה בתר רובא והא איכא חזקה נגד הרוב ועיין במ"ש לקמן בהא דלא אפשר יע"ש דהיינו מדרבנן לא החמיר אם לא כתי' שני של מהרש"א דמיעוט טריפות מיעוט שאין מצוי. אלא דא"כ היכי בעי למילף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ופרה אדומה ושאר דברים תינח במיעוט שאין מצוי אבל במיעוט המצוי מנלן דשבקינן המיעוט ואזלינן בתר רובא ועוד קשה מאי קאמר לקמן ור"מ היכי אכיל בישרא והא במיעוטא שאין מצוי גם ר"מ מודה דלא חיישינן כדמסיק בריש בנות כותים ובגיטין וכמ"ש הרא"ש לקמן גבי ור"מ היכי אכיל בישרא וא"כ מה ראיה מקטן וקטנה דהוה ע"כ מיעוט המצוי משחיטה דטריפות לאו מיעוט המצוי הוא אלא ע"כ מיעוט טריפות נמי שכיח הוא. ולפ"ז צ"ל דר"מ סובר חזקה שלא נתבררה הוה חזקה ואוקי חזקה להדי חזקה ואין קושיא מפרה אדומה וכן מעדים זוממין צ"ל דיליף למ"ד טריפה חיה או דאדם אית ליה מזלא וחיי ועיין בריש אלו טריפות מ"ב ע"ב ד"ה ואמר רב יהודה יע"ש ואם נאמר כמ"ש התוס' דחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה צ"ל לר"מ מן התורה לא חייש אף בחזקה נגד הרוב כ"א מדרבנן וכמו שאבאר לקמן וא"כ אין קושיא מפרה אדומה או אפשר דר"מ סובר דהוה חזקה ולרבנן לא הוה:

גמרא אתיא מרישא של עולה הר"מ ז"ל בפ"ט מהלכות טומאת מת הלכה י"ב כתב דיראה לו כל ספיקא מן התורה שריא והא דאמרו ספק תורה להחמיר הוא מדרבנן והרשב"א הקשה עליו מהא דיליף משבירת עצם בפסח או מפרה אדומה ומאי ראיה והא מן התורה ספק מותר ופי' ה"מ היכא דליכא לברורי אבל איכא לברורי מן התורה אסור וכן תי' מוהרי"ט ז"ל והרוצה לעיין בזה יעיין בפר"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס יע"ש. והנה מרישא של עולה דהוא קודם בגמרא אמאי לא קשיא, ליה דמאי ראיה הא מן התורה כל ספיקא שריא והא דמקשה מנלן דאזלינן בתר רובא או חזקה היינו להחמיר או היכא דאיכא חזקה נגד הרוב ושאר ענינים וכמו שאבאר לקמן. ואין לומר דהיכא דאיכא איסור כרת גם הר"מ מודה דספיקו מן התורה אסור. ודוקא איסור עשה או לאו כמו ספק ממזר וכדומה כמו שיש נוסחא אחת בדברי הר"מ שם ועיין בכ"מ דהקשה איך מביא אשם תלוי יע"ש וא"כ מתמיד יש ראיה דדחי שבת דהוה כרת וסקילה וכה"ג ספיקו מ"ה אסור והא דלא קשיא מכל הקרבנות דדחי שבת י"ל מספק אמרה תורה דלידחי שבת משא"כ מתמיד יש ראייה דהקטרתו דוחה שבת ג"כ כמבואר בר"מ בפ"א מהלכות תמידין ומוספין ובפ"ד מהלכות מעה"ק יע"ש ואמאי דלמא ניקב קרום של מוח ואיך מקריב מספק ומחלל שבת אלא יעלה וילינה כו' דזה אינו כיון דבגוף הדבר