ראש יוסף על חולין חלק א ה

א"כ איך חיישינן שמא יגע בבשר והלא זהיר הוא בכך ומיהו אי אמרינן ביאה במקצת לא שמי' ביאה א"ש ורצוני לומר לא מבעיא לשיטת הר"מ ז"ל בהלכות ביאת מקדש פרק ג' הלכה י"ח דביאה במקצת לא אסור כי אם מדרבנן אתי שפיר דלא זהיר ואף להשגות הר"א ז"ל שם דלוקה מן התורה קאמר מ"מ לא זהיר דוקא בטמא הוא דאית ביה כרת זהיר ולא בדבר שזדונו בלאו וכן משמע בתוספות יומא דף ל"א בד"ה או דלמא שכתבו דטמא דאית ביה כרת מיזהר זהיר ומיהו ז"א דשם כתבו בקושייתם זאת, אבל בתירוצם אף בלא כרת נמי מיזהר זהיר ושאני טהור גמור לבן זוטא דלא הוה אלא מדרבנן לא זהיר וכמ"ש התוס' דף ל' ע"א ביומא והבאתיו לעיל. ומיהו התוספות ריש כל הפסולים בזבחים בד"ה ובטמאים כתבו דמש"ה לא אמר שמא יכניס ידו לפנים אף דאיכא למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה עכ"ל ויש להקשות למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה ומיזהר זהיר א"כ לכתחלה אמאי לא ישחוט טמא דחיישי' שמא יגע בבשר ואיך יבוא לידי נגיעה כיון דמיזהר זהיר וי"ל בקדשים, קלים דמצי למשחט אצל הפתח ממש ומצינו שיגע בבשר ולא ליהוי ביאה במקצת כלל דהבהמה עומדת בשוה לפתח וכי נגע לא הכניס ידו לפנים כלל לעזרה ומש"ה לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר:

ולפי זה יש לומר דוקא בקדשים קלים הוא דאסור לטמא לשחוט לכתחלה ולא בקדשי קדשים אם נאמר כר' יוסי בזבחים דאמר מרחק צפון דאין כשר לשחוט קדשי קדשים כ"א נגד המזבח הוא הנקרא צפון ולא כל עזרה כולה עד הפתח יע"ש בזבחים דף כ' ע"א פלוגתא דר' יוסי בר' יהודא ורבי ולר"י דאמר מרחק צפון שרי לטמא לשחוט ק"ק לכתחלה דלא חיישינן שמא יגע בבשר בשעת גמר שחיטה ואיך יכול לבוא לידי נגיעה כיון דמיזהר זהיר לכנוס לפני' ולרבי אף בק"ק איתא להך דינא דכשר כל העזרה חצי' של צד צפון ולפי זה הכל שוחטין דמתני' אפשר בקדשי קדשים ושחיטתן כשרה בקדשים קלים אלא דמתניתן רבי היא וכן פסק הר"מ ז"ל ועיין בזבחים:

בא"ד א"נ נקיט שמא יגע משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי כו' עכ"ל לכאורה דכולן ששחטו לא הוה א"ש אי טעמא דלמא אתי לאימשוכי למה לי דיעבד אחרים רואין אלא דמלשון דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי משמע דההיא גופא לא הוה א"ש אי הוה טעמא דלמא אתי לאימשוכי וראיתי למהר"מ מלובלין ז"ל שכתב דפשיטא דכשירה דיעבד יע"ש ולא ידענא דהשתא נמי דטעמא שמא יגע נמי קשיא פשיטא דבברי לי סגי ואפשר דה"א דטרוד בשחיטה ולאו אדעתי' ואם נאמר שמא יגע אחר פרכוס לא א"ש עוד כתב מהר"מ ז"ל דהא דהקשו אמאי לא אמר טעמא דלמא אתי לאימשוכי ולא לימא כלל טעמא דנגיעה דא"כ פשיטא בחולין עט"ק דשוחט לכתחלה אלא דקשיא להו אימא בסכין ארוכה אף בקדשי' לא חיישינן לנגיעה ומשום דלמא אתי לאימשוכי יע"ש ולא הבינותי דאי בסכין ארוכה לא חיישינן לנגיעה א"כ אכתי מאי קמ"ל בחולין עט"ק לא חיישינן לנגיעה דהוה גזירה לגזירה הא בלא"ה לא חיישינן כלל וא"י דאה"נ הכל שוחטין דלא חיישינן כלל לנגיעה בסכין ארוכה ולמה לי באמת לומר טעמ' דהוה גזירה לגזירה:

בא"ד אי נמי דהכ' איירי בסמוך ובזה יתישב בסמוך עכ"ל כתב מהר"מ מלובלין ז"ל ר"ל בד"ה דליתיה קמן דעזרה ר"ה והכא איירי בבמה עכ"ל ולא ידענא אמאי לא הא דהקשו אמאי לא אמר דלמ' אתי לאימשוכי בפנים ואי איירי בבמה א"ש. ודע דיש להקשות אמ"ש איך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ ותי' בבמה ולפ"ז לא יצויר טמא שישחוט בקדשים אם לא בבמה א"כ מתני' דריש כל הפסולים קחשיב טמאים וזרים ואיך כלל שניהם וחד והא זרה בבמה אף לשאר עבודות כשר דאין זרות בבמה ועיין בסוף זבחי' ואפשר דלאו בחד גוונא מיירי דזר במקדש וטמא בבמה ועוד דמתני' דהתם איירי בפנים ואה"נ דלא ישחוט לכתחלה דלא יצויר ועיין שם בזבחי' ריש כל הפסולים ובתוס' שם:

ובד"ה שמא ישהו ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר עכ"ל ור"ל דהוה לומר שמא שחטו בסכין פגומה והא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן ע"כ בבדק סכין ונתן לו ואחרי' רואין שלא ישהו משא"כ במומר לקמן פריך שפיר אחרים למה לי ובד"ה אילימא אחש"ו עלה קאי פי' עלה לחודי' קאי אבל הא פשיטא כו' דלא בעינן כוונה לשחיטה עכ"ל יראה דהתו' לא פירשו כרש"י אלא בלשון בתמיה איך ס"ד עלה לחודי' הוה ליה לומר ואם שחטו אבל מהר"מ משמע דמפרש לתו' כמו לרש"י בניחותא ומ"ש אילימא עלה לחודי' קאי יע"ש ולא ידעתי למה. ומ"ש עוד התו' דאי לאו אחש"ו קאי א"כ מנלן דלא בעינן כוונה לשחיט' יש לתמו' והא רבא הוא דאמ' הכין לקמן ל"ב ע"ב ואיהו אמר דוכולן לא קאי כ"א אחש"ו לחוד אבל לרבה בר עולא אה"נ דכולן לא קאי אלא אמה דמרבינן מהכל ודוחק לומר שכתבו כן אמקשה דפריך לקמן מאן תנא דאימא הוא מדברי רבא כי כן הסוגיא וי"ל בדוחק למה דמסיק רבא חדא לאתויי כותי וחדא ישראל מומר והכל שוחטין דמתני' מצי לאוקמי' בישראל מומר וכולן א"ש כפי מ"ש הר"מ ז"ל דמומר אין רוב מצוין מומחין ולקמן אבאר א"כ מנא לי' לרבא דמאן תנא ולקמן אבאר:

גמרא האי טמא דאיטמי במאי עכ"ל מקשין העולם שם בזבחים דהוה לאקשויי כי שם מקומה והכא אגב גררא נסיב לה ואין לומר התם ה"א שלא הוכשרו שלא היה משקה טופח עלי' ולא ישחוט לכתחלה דלמא אתי לאימשוכי או שמכניס כלי טמא לעזרה משא"כ הכא ע"כ בהוכשרו דהא וכולן מוקמינן בליתי' קמן כו' ופריך שפיר והא דאמר התם שמא יגע אגב דמסיק כאן שמא יגע כו'. או התם אין קושיא דאסור לכתחלה להכניס כלי טמא ועיין בעירובין ק"ד יע"ש אלא דוודאי חיבת הקודש מכשיר ותקשה התם וי"ל עפ"י מ"ש התו' בד"ה ובמוקדשין דמפרכסת אינה כחיה לכל דבריה או דהוה כחי' לכל דברי' ועפ"י מה דאמר כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחטו בה יש ליישב זאת ועיין מ"ש לעיל מזה

(דף ג ע"א) גמרא ליטמיה לסכין ואזיל סכין וטמיתיה לבשר לפי מ"ש התוס' בד"ה ובמוקד' דמפרכסת כחי' לכל דבריה לא הוה מקשה מכאן מידי ועיין מה שכתבתי בסמוך:

כתב הר"מ ז"ל בפ"א מהל' פסולי המוקדשין כל הפסולין שוחטין לכתחלה חוץ מטמא אף שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו לעזרה גזירה שמא יגע וכתב הלח"מ אף דבריש כל הפסולין מוקי בסכין ארוכה כתב רבינו ופשט ידיו לעזר' משום דבפ"ג מה' ביאת מקדש כתב דביא' במקצ' לא שמה ביאה עכ"ל מ"ש בריש כל הפסולי' מוקי בסכין ארוכה לא מצאתיו שם ומ"ש דבפ"ג מה' ביאת מקדש פסק דביאה במקצת לא שמיה ביאה מ"מ הא כתב שם דלוקה מכות מרדות מדרבנן וא"כ אכתי בפשט ידיו אף בלא שמא יגע אסור להכניס ידיו לכתחלה לעזר' ועוד בסכין קצרה א"א דלא נגע ואמאי דיעבד כשר דהא בחולין עט"ק מוקין בסכין ארוכה משמע בקצרה א"א דלא נגע ומיהו זאת יש ליישב וקושיא ראשונה צ"ע:

עוד אבאר לך שמ"ש התו' לעיל בד"ה שמא דחבת הקודש מכשרתן אף דלהר"מ ז"ל שפסק בפרק עשירי מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ו דחיבת הקודש לא מכשיר כ"א מדרבנן אפ"ה לא הוה גזירה לגזירה דאי יטמא הבשר צריך לשרוף עכ"פ מדרבנן והתורה אמרה משמרת תרומתי וה"ה קודש שאסור להפסיד קודש ולא הוה אלא חדא גזירה:

גמרא אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי בד"א בישראל עע"ג עכ"ל וקמ"ל דלכתחלה שרי באחרים רואין אותן ואף דבחש"ו לא שרי באחרי' אלא דיעבד דמועדין לקלקל ביותר או דמש"ה אין מוסרין להם לכתחלה דאסור לנבל בהמה כשירה כמ"ש הפוסקים משא"כ בכותי לא שייך הני טעמים. ולכך שרי לכתחלה באחרים רואין. ואם נאמר דבדיעבד שרי אף בלא חותך כזית בשר ביוצ' ונכנס ועיין בתו' בד"ה המניח א"ש טפי דמש"ה שרי באחרי' לכתחלה דליכא למיחש שמא ידקדקו יפה לראות מה בכך הא דיעבד שרי ביוצ' ונכנס ולא גרעי הני אחרים מיוצא ונכנס ושרי לכתחלה כסברת הגאונים שהביא הטור בסי' א' ולקמן אבאר בעזה"י:

ע"ש אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו אם נאמר כמ"ש התו' בד"ה המניח בתירוצם שנית א"ש כפל הלשון דאי לא הוה אמר אלא אכלו מותר לאכול ה"א דעיקר מה שחותך ונותן לו הוא כדי שיהא ישראל רשאי לאכול וליתא דאי לית' לפנינו נמי שרי אלא מה שחותך הוא דאי לא אכלו אסור לאכול משחיטתו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולתי' ראשון צ"ל להיפך לא אכלי דליתי' קמן ולתי' שני א"ש:

אלא אכותי הא אמרת כשישראל עע"ג שחיט לכתחלה אין להקשות דלמא נקיט לשון דיעבד משום חש"ו דעלה קאי אבל אה"נ דמה דמרבינן מהכל שוחטין אף לכתחלה וכה"ג כתבו התו' במתני' ד"ה שמא יקלקלו אלא דמ"מ פריך שפיר דמדקתני וכולן ולא נקיט ואם שחטו משמע דאתא לאשמעינן דמה דמרבינן מהכל שרי באחרים רואין והא מרישא שמעינן לה כבר דהכל שוחטין מרישא באחרים רואין אותן וע"כ הא דנקיט תו וכולן לאשמעינן דפעמים אין כשר באחרים אלא דיעבד וקשיא רישא לסיפא ומש"ה פריך שפיר ועיין לעיל מה שאכתוב לקמן עוד מזה בעזה"י:

ובפרש"י בד"ה ואפילו כותי דמצוה שהחזיקו בה היא כו' אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט כו' עכ"ל מ"ש דמצוה שהחזיקו דאל"כ אין מוסרין להם ואף דיעבד אסור דהוה כנכרי ומומר להכעיס דאין מאמין בזביחה דאסור אף באחרים רואין אותן ועיין י"ד סי' ב' ובתו' לקמן ד' ע"ב בד"ה אלא מומר לאותו דבר יע"ש ולכך אי לא החזיקו במצוה זו בחמשה דברים