ראש יוסף על חולין חלק א מט

אאריך ועיין חשובת רשב"א סי' ת"א:

גמרא כמאן כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלא תלינן אימור בתרייתא איפגם ופירש"י דהא נגיעה במפרקת אין פוגם יותר מעור והנה מבואר מדבריו דעצם המפרקת אין פוגם יותר מן העור והא דפריך לעיל ואלא במאי איפגם דהיה קשה צו דעור יותר מצוי לפגום מן מיעוט בתרא או בשר מפרקת והוה למיתלי יותר בעור ומשני בעצם המפרקת וכי הדדי נינהו ומש"ה תלינן וכמ"ש לעיל וז"ש כאן מכדי מתלי תלינן או דשני התירוצים בגמרא פליגי בהא לתי' ראשון הא דמכשיר לרב"ח הוא דעצם פוגם יותר מן העור ולישנא בתרא סובר דעצם המפרקת אין פוגם יותר מעור בנגיעה לחוד ומיהו לישנא דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת כו' משמע יותר כמה שכקבתי מתחלה ויש לעיין בזה ובי"ד בעזה"י אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:

ודע דהא דפריך אלא במאי איפגם אין לפרש דהכי פריך אבא במאי איפגם דאי במיעוט סי' בתרא נמי טריפה לדעת רש"י ז"ל שפי' לקמן בעיא דשהה במיעוט סימנין במיעוט בתרא וקם בתיקו ואסור וה"ה עיקור דסכין פגומה נמי אסור במיעוט בתרא של סימן לרש"י כמ"ש הש"ך ופר"ח ותב"ש בסי' כ"ד יע"ש מ"מ אימא בבשר המפרקת חיפגם דודאי כשירה היא ואמאי הוצרך לומר בעצם המפרקת איפגם אלא כמ"ש:

ועם זה היה נראה לכאורה ליישב מ"ש המשאת בנימין בתשובה סי' ל"ח דרצה להוכיח ס"ס לא מהני היכא דאיתחזק איסורא מה דטרף רב יוסף עד תליסר חיותא והא איכא ס"ס שמא בבתרייתא איפגם ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת ואת"ל בסימנין שמא לא שחט נגד הפגימה והקשה הש"ך בי"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד דבחדא נמי הוה לאקשויי דאיכא ספיקי טובה שמא בעצם או במיעוט בתרא או שמא לא שחט נגד הפגימה וכמ"ש התו' ריש נדה יע"ש ולענ"ד יש ליישב זאת דהוא ז"ל רוצה להוכיח אפי' בתלת ספיקי לא מתירין היכא דאיתחזק איסורא כמו כאן דאיכא תלת ספיקי והגם במעשה ששחט הרבה עופות ונמצא בא' מהם שמביא שם לא הוה כ"א תרי ספיקי מ"מ הוא ז"ל רוצה להוכיח דאף בשלש ספיקות לא מהני ומש"ה לא מצי להביא ראויה מבהמה אחת אימא דהלכתא כרש"י דבמיעוט בתרא פוסל עיקור וליכא כ"א שני ספיקות א' ספק שמא בעצם או בבשר זה לא ניתן להאמר כלל דודאי שם אחד הוא ואחד הוא ממש ומש"ה צריך להביא הא דטרף רב יוסף עד תליסר חיותא דהוה ודאי ס"ס ותלתא ספיקי הוא דהוה שמא בבתרייתא איפגם ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת איפגם וסובר דלא הוה משם אחד דאי בקמייתא ויש חשש בבהמה אפ"ה שמא בעצם המפרקת איפגם ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה וזה שהשמיט הא דמיעוט בתרא דסימנין שכתבו התו' בריש נדה ב' ע"ב תו' ד"ה התם דתו' לשיטתייהו לקמן שפירשו לקמן דף ל' ע"ב בעיא דשהה במיעוט סימנין בע"א ושהה במיעוט בתרא שרי משא"כ לדידן ומש"ה מהא דטרף איכא ראי' והש"ך שם דחה האי ס"ס דשם א' הוא וכבר כתבנו כוונתו לעיל דמה לי עצם בתרייתא או קמייתא יע"ש ויש עוד לפרש דה"ק דהוא נמי סובר דהוה ס"ס אלא שאין מתהפך וספק שמא לא שחט נגד הפגימה לאו ספק הוא וספק שמא במיעוט בתרא לא חשיב המ"ב כמ"ש וראשון נראה יותר ועיין שם בש"ך בתלת ספיקי אי הכי תיבעי בדיקת חכם לכאורה יאמר בזה כיון דבדיקה הוא משום אותן שיש לשחוט א"כ הוה בדיקה דמעיקרא משא"כ אי הוה בדיקה, שלאחר שחיטה וכרב הונא דלאכשורי קמייתא היינו מה ששחט כבר אין צריך בדיקת חכם אלא דקשי' לי סוף סוף בין לרב הונא ובין לרב חסדא תיקשי תיבעי בדיקת חכם דלרב הונא נמי תיבעי בדיקה למה שרוצה לשחוט אחר כך ומה בכך דהבדיקה והוא גם קן למה ששחט כבר ונראה לפרש דהכי קאמר בשלמא לרב הונא משום הכי אין צריך להראות לחכם דאי נמי נאבד הסכין אחר כן כל הבהמות כשירות הן דאוקמיה לסכין אחזקה שהיה בדוק מעיקרא וכי איאא לפנינו הוא דבדקינן לאכשורי קמיית' ועצה טובה היא ולא חובה מש"ה אין צריך להראות לחכם משא"כ לרב חסדא דאמר לאכשורי בתרייתא וראשונה לחוד כשירה דתלינן בעצם מפרקת ראשונה דעצם וודאי פוגם ועוק ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ומש"ה בתרייתא פסולה ולדידי ספקן ואין ספק א א כי נאבד הסכין בזה רב חסדא לחומרא ורב הונא לקולא דלרב חסד דאמר עצם המפרקת הוה כשבירת עצמות ודאי אם בדק הסכין ושיבר עצמות ושחט ונאבד אסורה ולרב הונא דסובר שבירת המפרקת לאו כלום הוא אוקמי' אחזק' קמייתא ומיהו רב הונא אף בשיבר עצמות כלי עב רר חסדא אלא דאנן הכי קאמרינן דלפי שה דפסקינן הלכתא כוזי דר"ח כששיבר בה עצמות ולא כשנגע בעצם המפרקת א"ש דאמרינן אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם ומשני הא לא אמרו להראות סכין אלא מפני כבודו של חכם וכיון שפעם אחת בדק לו החכם א"צ בין כל חדא וחדא ודי בכך. ועיין בחדושי רשב"א בשמעתין ור"ן בחמש שיטות בחדושיו לחילין ועיין ברשב"א שהשיב על הא דרמב"ן שכתב לרב הונא פוסל בנאבד הסכין מהא דלרב הונא לא מצריך בדיקה לחכם ותבין דבריו כמ"ש כאן:

עוד כתב הרשב"א ראי' מהא דמומר בודק סכין ונותן לו ע"כ מוכח דאי נאבד הסכין דכשר דאל"כ איך נותנין לו וסומכין עלין בבדיקה שלאחר שחיטה ועוד דלמה לי בודק סכין יבדוק אח"כ וזו ראי' גמורה אא"כ תאמר דרבא לעיל כרב חסדא דשיבר כשר וכ"ש נאבד יע"ש וראיתי בס' אשל אברהם שתמה על ראיית הרשב"א ז"ל במה שהביא ראי' מרבא מישראל מומר וכתב וז"ל ואני תמה מאד על ראייתו דמה דאמר בודק סכין וכו' ואם שחט בודקין אחריו קאי נמי לבדק סכין בתחלה דבודק אח"כ ובישראל גמור ג"כ הדין כן ואי קשיא למה לבדוק סכין בתחלה הא בישראל גמור נמי בודקין תחילה וסוף ותדע דהא לרוב פוסקים צריך בדיקה היכא שהוא לפנינו אלא ע"כ בישראל מומר אה"נ דבודק תחלה וסוף עכ"ל ואני אומר אף שאין משיבין הארי אחרי מותו מ"מ גם לא היה להשיב הארי אחרי מותו להאדון הגדול הרשב"א ז"ל כי לדעתי ראיית הרשב"א ז"ל ראי' נכונה היא וכמו שאבאר. והוא כי הרב ז"ל סובר דראיית הרשב"א מישראל מומר הוא מהא דאמר בודק סכין ונותן לו ולא הזכיר בדיקה שלבסוף. אלא אם לא בדק תחלה אמר שבודק לאחר שחיטה ולזה הוקשה לו שפיר דאימא דאם שחט בודקין קאי ג"כ אבדק נמי לכתחלה אבל הרשב"א ז"ל מביא ראי' דאי בנאבד הסכין אסור א"כ איך נותנין לו לכתחלה סכין בדוק לישראל דלמא מישתלי ולא יבדקו אח"כ כמו בכותי אסור לכתחלה ע"ס שיתנו לו כזית בשר ובאין יודעין שהוא מומחה לרבינא ע"ס שישאלנו דלמא מישתלי ואף דבישראל כשר ג"כ צריך בדיקה אח"כ מ"מ אין ליתן למומר דלמא יסמכו על בדיקתו של מומר והוא אינו נאמן דא"נ ימצא פגום לא יגיד לנו כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים ועוד איך נותנים לו לכתחלה והא חיישינן לרואים שיסברו שבדיקה שלבסוף יסמכו על המומר ולזה כתב דאפילו נימא דלא חיישינן דלמא מישתלי דהא בישראל כשר נמי צריך בדיק' אח"כ וא"כ יהא זכור א"כ תקש' למה לי בדיקה לכתחל' בישראל מומר יון דבסוף ע"כ צריך לבדוק דג' טעמים יש במה שצריך לבדוק הסכין תחלה ולא נסמוך על בדיק' שלבסוף הא' הוא טעם הרשב"א בעצמו הביאו הב"י בסי' י"ח ואחרונים עיין ש"ך ס"ק ה' דלמא משתלי אח"כ לבדוק ועוד טעם נמי משום ברכה לבטל' ועוד משום בל תשחית דאסור לגרום טריפות לחולין ועיין בתב"ש סי' י"ח שכתב הג' טעמים ולפי זה יפה כתב הרשב"א דאי ס"ד דלרב הונא אסור אף דיעבד אם נאבד הסכין א"כ למה בודק סכין תחלה דטעם הרשב"א ליתא דלמא מישתלי ולא יבדוק אח"כ דא"נ בדק תחל' ולא בסוף איסורא אכיל לרב הונא לדעת הרמב"ן ובשלמא בישראל כשר אין לסמוך על בדיקה שלבסוף מטעם ברכה כמ"ש הב"ח או מטעם טריפות וקעבר משום בל תשחית משא"כ ישראל כשר לא שייך הני טעמים כמ"ש הב"ח ואחרונים בהא דכתב הטור בסימן ב' וש"ך סעיף ב' דאין ליתן למומר ע"ס שיבדקנו אח"כ והוקש' להם דבישראל כשר נמי דינא הכי ותי' הב"ח דטעמ' בישראל כשר משום ברכ' וזה לא שייך במומר ועיין ש"ך ס"ק י' יע"ש והיינו דאיכ' טעמא דרשב"א שמא ישכח לבדוק אח"כ או חשש הרואים שיסברו שסומכין על בדיקת מומר וכמ"ש הר"ן בפי' לרי"ף ובחדושינו לחולין וע' ש"ך ס"ק ח' בסימן ב' יע"ש ואם נאמר דנאבד הסכין אף דיעבד אסור אם כן טעמא דר"ן ליתא דאכתי יסברו שסומכין עליו על בדיקה שלבסוף גם טעם הרשב"א ליתא דא"נ בודק תחילה כי לא בדק בסוף איסורא קאכיל וטעם ברכה או בל תשחית ליתא במומר וכדכתיבנ' ולמה לי בדיקה שלכתחל' יסמכו על בדיקה של סוף אלא ש"מ בנאבד שרי ומש"ה צריך בדיקה תחלה דלמא מישתלי ולא יבדקנו בסוף ואיסור' קאכיל משא"כ אי בדק תחלה אף אי מישתלי אח"כ לאו איסור' קאכיל דבנאבד כשר ודמיא להא דסי' א' במי שאין יודעין אם הוא מומחה רשאי ליתן לכתחל' ע"ס שישאלנו כשיטת הגאונים שם ובזה אני חמה על הרב ז"ל במ"ש ותדע דהא צריך לבדוק הסכין אח"כ אי איתא לפנינו וא"כ בישראל מומר היאך נותנין לו אלא שישראל כשר בודק אחריו ואינו יודע דאה"נ אלא דלא חיישינן דמישתלי דא"נ מישתלי לאו איסור קאכיל דלא יהא אלא נאבד וכדכתיבנ'. ועין ש"ך בסי' ב' ס"ק ד' דכתב דבמומר א"צ אח"כ לבדוק כי אמרינן מסתמ' מצאו יפה והוא מדברי ב"י בסי' ב' שכתב בשם הרשב"א בת"ה