ראש יוסף על חולין חלק א מד

פי' מב"ש ולית הלכתא כותיה וכר"ג קיי"ל כן ומש"ה לא תנן אף העכבר ואפשר אף אי הוה הלכתא כר"א לא הוה קשי' ליתני אף העכבר לר"א דהא במתני' תנן פסולה ואלו לר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין כדאיתא בזבחים צ"ג ע"ב מ"מ מה בכך רבי היא ונסיב אליבא דתנאי גם בבברייתא דתנא טמאה והיינו כר"א דמי חטאת שנטמאו מטהרין והיינו כר"א ואפ"ה לא תנא אף העכבר דנסיב לה אליבא דתנאי:

ובד"ה אי שירד טל בלילה ברייתא היא כו' ושמא ניחא להביא שמפורש בה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם כו' משום דאיכא למ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין או דפסול אגב טמאה כו' עכ"ל מ"ש מי חטאת שנטמאו ראוין להזאה יש לראות א"כ ברייתא היאך מיירי אי בנתקדשו עם האפר תקשי טמאין למאי הא לא פסולה ובלא"ה טמאה ואי קודם קידוש בלא"ה אתי שפיר דתנא ברייתא טמאה קודם קידוש ומתני' לאחר קידוש מיירי ואפשר דמיירי לאחר קידוש וקתני טמאה לומר דאפ"ה טמאה ולא פסולה ונ"מ קודם קידוש שמטמאין אחרים ולפי זה יש לראות בסיפא אם יכולה חולדה לשתות פסולה ואמאי פסולה והא איכא למיתלי באדם ושאר שרצים דאדם טמא נמי אין פוסל דמי חטאת שנטמאו מטהרין לפום סברא דהשתא א"ו משמע דלא אזלינן בתר רובא בהא. ולפ"ז י"ל מ"ש הר"ש ז"ל בפי' המשניות פי"א דפרה משנה א' הטעם דאין דרכן של אדם לגלות ולא כתב מטעם רובא וכבר הארכנו בזה לעיל ויש לומר דאל"כ אמאי בסיפ' פסולה ולא תלינן באדם ושאר שרצים דהוה רובא אלא דאין דרכן של אדם לגלות והוה מחצה על מחצה שרצים או חולדה ומש"ה אזלינן לחומרא ואי חזקה דמים איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו כמו שהארכנו בזה לעיל בפירש"י יע"ש. ודע דע"כ הא דטמאה שכתבו התו' ולא פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה היינו לאחר קידוש ולא קודם קידוש דאי קודם קידוש אין ראוין להתקדש עוד כמ"ש התו' בזבחים דף צ"ג ע"א דהך דיבמות קי"ו ע"ב קודם קידוש איירי ואין לומר דהתם באפר וטעם דכ"ז שאין ראוי להזאה תיפסל בטומאה משא"כ המים דלאו חטאת כתיב ביה דלאחר שנותן האפר אף דנטמא האפר מ"מ הא ראוי להזאה זה א"א דבעינן שיהא ראוי להזאה קודם טומאה ולא טומאה וראוי להזאה כאחת עוד דא"א שיהא שניהן בב"א דמיד כשנוגע האפר במים נטמא ואין ראוי להזאה עד שיבלל יפה דאלת"ה קשיא קושית התו' לשם בזבחים דהא בברייתא דיבמות דף קט"ז ע"ב תני' לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ע"ג הנהר והיינו מי חטאת קודם שנתקדשו עם אפר אף המים הטמאים פסולים לכ"ע אלא כמ"ש כאן. הן אמת מה שהוקשה להם לתו' בזבחים לא ידענא דהא דגזרו היינו אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו דמי חטאת שנטמאו טמאין ואין ראוין להזאה. עוד כתב זה התו' דגם הצלוחית טמאה פי' דמש"ה תנא טמאה דנ"מ אף לאחר קידוש לענין הצלוחית ועוד יש נ"מ למה דתנן בפ"ט דפרה כוונתם דתנן בפ"ט משנה ח' נפסלו מי חטאת הנוגע בידיו ובגופו כו' ואילו נטמאו יש חילוק והבאתיו לעיל יע"ש. ומש"ה לא תנא פסול' דה"א פסול אחר ולכך תני טמאה כו' ובכל אלה התירוצים לא יתיישב כ"א מה דתנא טמאה לאיזה צורך תנא לה וליישב קושית רש"י אי אחר קידוש מיירי אבל מה שהקשו אמאי שינתה הברייתא ממתני' לא יתיישב דאכתי אמאי במתני' תנן פסולה ובברייתא לא רק לפי התי' ראשון י"ל וכבר הארכנו בזה לעיל בתכלית האריכות יע"ש:

וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב בכאן דברים אשר לא זכיתי להבין אותם במ"ש לכאורה קשה כיון דבין ברישא ובין בסיפא אינה אלא פסולה ולאחר קידוש קמיירי א"כ מאי אריא אם יכולה חולדה בלא"ה נמי פסולה דתלינן באדם טמא יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הנה מ"ש לאחר קידוש מיירי אמת הוא ממ"ש התו' דלהכי נקיט טמאה דפסול אגב טומאה בא ואי קודם ודאי דנ"מ טובא במה דנקיט טמאה אלא לאחר קידוש ואין נ"מ במה דנקיט טמאה דבלא"ה מי חטאת מטמאין אדם וכלים אלא משום דפסול אגב טומאה בא אלא מה שהוקשה כו' לא ידענא לפרש דלכאורה כוונתו מאי איריא אם יכולה חולדה לשתות אפי' אין יכולה חולדה וה"ה שאר שרצים דמסתמא כן הוא דמונח במקום גבוה נמי פסולה דתליא באדם טמא ובשלמא אי טמאה דרישא דווקא וקודם קידוש א"ש דאי אין יכולה חולדה לשתות נמי טמאה ואי יכולה חולדה פסולה הוה ולא טמאה כפירש"י משא"כ לפי' התו' כן נראה לכאורה כוונתו ותי' דשייך למיתני אם יכולה חולדה לשתות דאין דרך בני אדם לגלות כמ"ש הר"ש בפי' המשניות אלא דזה דוחק:

ועוד דאמאי לא אם יכולה חולדה לשתות אלא שאר שרצים וכן צריך אתה לומר לדעת הר"ש שם בפי' המשניות שכתב ואם אין יכולה חולדה לשתות כשרים הן הרי אלא שאר שרצים וכמ"ש הר"מ מפני שיש שתי ספיקות כו' אם נאמר לאחר קידוש שאר בהמה וחיה אין פוסלין וכמ"ש לעיל. גם אין ליישב דבריו דע"כ תו' לא סבירא להו דאזלינן בתר רובא בכאן דאל"כ לתירוץ ראשון דמי חטאת שנטמאו מטהרין אמאי בסיפא פסולים ולא תלינן בשאר שרצים ואדם דהוה רובא דא"נ אדם טמא הם כשירים להזאה אלא דלא אזלינן בתר רובא וא"כ קשיא ליה שפיר אמאי אם אין יכולה חולדה אלא שאר שרצים לתי' שני אמאי כשירים ומ"ה א"ש דאין דרכן של אדם לגלות דא"כ לא מייתי ראייה מרישא דהתם ליכא למיתלי אלא באדם ולא בשרצים דאין דרך לכסות גם מ"ש דלא גרסי א"נ וכן כתב מהר"מ כתבנו לעיל דיש לפרש דממתני' מצי למידק אם אם יכולה חולדה הא לא"ה אלא שאר שרצים כשרים להזאה וטהורים סוף דבר דברי מהרש"א נעלמו ממני וצ"ע

(דף י' ע"א) גמרא הא מצאה כמה שהניחה לא טומאה ולא פסולה איכא עכ"ל ר"ל דלא מחזקינן טומאה ופסול מספיקא היכא דלא נתחדש שום דבר וכי אמרינן ספיקא דאורייתא היינו היכא שנתחדש בה שום דבר מה ולא כשלא נולד לנו ונתחדש שום דבר וכמה מקומות אמרינן מספקא לא מחזקינן איסורא ואלו ספק מים מגולין אף מצאה כמו שהניחה נמי אסור אלמא חמירא סכנתא מאיסורא ומהא דהניחה ומצאה כמה שהניחה אין ראיה אלא דחמירא סכנת' מאיסור' ולא דנילך בתר רובא או חזקת אין ראיה אבל מהא דברישא טמאה ובסיפא פסולה יש ראיה דאזלינן בתר רובא וכפירש"י ד"ה ואין דרכן לכסות אלמא במידי דאיסורא תלינן לקול' ואזלינן בתר רובא וכמ"ש לעיל ומהא דמצאה כמה שהניחה אין ראי' דאזלינן בתר חזקה דמים דהא איכא נהי העמד טמא על חזקה או כמ"ש לעיל אלא כמ"ש כאן:

ובפירש"י בד"ה ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא ואית דילפי כו' עכ"ל, הנה לאית דאמרי סברי בסיפ' טמאה והא דנקיט פסולה לאשמעינן דחיישינן נמי לנחש דדרכן לגלות וליהוי ספק סכנה ולא חש למינקט טמאה דחמירא ליה סכנתא מאיסורא ולפ"ז הא דאמר ריב"ל מה טעם מפני שדרכן לגלות ואין דרכן לכסות הוה למיתני ברישא פסולה משום דאיכא סכנה משום חשש נחש ולהכי אמר דאין דרכן לכסות כו' ובודאי אדם כיסה וליכא למיתלי בנחש כלל ולכך לא נקיט פסולה ומ"ש רש"י ואע"ג דלגבי איסור קולא הוא דלא מטמא לאו למימרא דאין טמאה אלא דיכול לטעות ולומר דאין טמאה אפ"ה הא ניחא ליה לאשמעינן דאסור משום סכנה אלא דקשיא לי דאכתי ברישא אמאי תנא טמאה והא ודאי דאסור נמי משום סכנה שמא נחש שתה ומה בכך דאין דרכן לכסות מ"מ כשהניחה מגולה שמא שתה דהא מים מגולים הניחה ומצאה כמות שהיתה אסורין וליכא מאן דפליג אם לא שנאמר דהאי לישנא סובר טמאה ולא פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין וכמ"ש התו' ד"ה או שירד כו' דמש"ה שינתה התוספתא ונקטה בריישא טמאה ועל זה נתן טעם דודאי גם לענין איסור סכנה גם ברישא חייש להכי אלא דנקיט טמאה ולא פסולה לענין הזאה דלענין זה אין דרכן לכסות והא לא חיישינן שמא מ"מ שתה הנחש או חולדה כשהניחה מגולה דכל היכא דלא איתיליד ריעותא ונתחדש דבר מה לא חיישינן וכמ"ש לעיל זולת בסכנה מצאה כמה שהניחה חיישינן וכדכתיבנא ומ"מ מדייק מדקתני סיפא פסולה ולא טמאה אלא דניחא לאשמעינן פסולה ואסור נמי משום סכנה ואף דאיכא למיטעי ולומר פסולה ולא טמאה הא ניחא לי' יותר דמשום דחמירא לי' לתנא סכנתא מאיסורא ומש"ה דייק שפיר כמה שכתבנו והבן זה:

אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשירה שמא בעצם נפגמה עכ"ל הנה רב הונא דנקיט השוחט בסכין ונמצאת פגומה משמע דבנאבד הסכין כשירה גם לר"ה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו ונתן טעם לזה דלא שכיח שיפגום הסכין בעור או בסימנין והוה כאלו נודע לנו שנשחטה כראוי עכ"ל עוד י"ל דחזקת בהמה שאין זבוח איתרע קצת דהרי שחוטה לפניך הלכך חזקה דסכין שהיתה בדוקה מקודם לא איתרע כלל הלכך מוקמינן אחזקה דאי לא"ה הוה מיהא ספיקא חזקה דאין זבוח להדי חזקה דסכין אלא כמ"ש דאין זבוח איתרע ודע דלשיטת משאת בנימין בתשובה דכל היכא דאיתחזק איסורא לא מהני ספק ספיקא והביאו דבריו הש"ך וט"ז בי"ד סי' ק"ו וראייתו מדלא מהני אפילו שחט הרבה בהמות דאיכא ס"ס שמא בבתרייתא ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה אלא, דלא מהני כיון דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה וכמו שאני עתיד לבאר לקמן אי"ה הא תינח בנמצאת הסכין