ראש יוסף על חולין חלק א מג

באדם טמא ובככר תלינן באדם טהור והשיב זה שנכנס שלא ברשות רשע הוא ושואל שלא מדעת גזלן הוא ופחות מע"ה הוה יע"ש ומ"ה כתב כאן דרוב בני אדם אין טהורין לחטאת. ולפי זה יש ליישב מ"ש הר"ש בפירוש המשניות דמש"ה טהור בסיפא דאין דרך בני אדם לגלות הא לא"ה טמא דלא הוה רובא דאחד מני אלף הוא דטהור לחטאת ומש"ה כתב כן:

עוד יש לי לחקור בהא מתני' דקתני אם יכולה חולדה לשתות מהן או נחש לדברי ר"ג כו' והא כל הבהמה ועופות פוסלין כדתנן פ"ט משנה ג' דפרה דכל בהמה ועופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת והתוס' והר"ש הוקשה להם אמאי לא תני אף העכבר ותי' דר"א שמותי והיינו מתלמידי שמאי ואמאי לא קתני כל העופות וחיה ובהמה ועוד יותר אני תמה על הר"מ ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות פרה הניחה מכוסה ומצאה מגולה פסולה אם יכולה חולדה לשתות ואם לאו כשרין שיש שתי ספיקות שמא שאר בהמה וחיה ורמש או אדם טהור והא שאר בהמות וחיות ועופות נמי פוסלין מי חטאת והכי הוה ליה למימר וא"ל שמא שאר שרצים או אדם טהור ובתנאי שלא יהא שאר בהמה וחיה ועוף שהן נמי פוסלין למי חטאת כדפסק בפ"ט הלכ' י"ב. וסבור הייתי לומר שמ"ש הר"מ בהלכה ו' מפני שיש שתי ספיקות לא קאי אאם אינו יכולה חולדה לשתות דלאו פסולה היא דזה אינו אלא נתן טעם אם יכולה חולדה לשתות דפסולה ולא טמאה ולזה אמר הא דלא מטמאינן לה שיש שתי ספיקות כו' אבל המעיין בתוס' י"ט בפי"א דפרה כתב הא טעמא אאין יכולה חולדה לשתות מהן ועוד דוחק הוא לומר ולפרש בדברי הר"מ דקאי אאין טמאה ועוד דהא בר"מ ז"ל לא נזכר ברישא טמאה אלא העתיק המשנה בין ברישא ובין בסיפא פסולה והיינו משום דמיירי במים מקודשין עם האפר כנראה מדבריו שם בהלכות אלו בכמה מקומות ובפ"י הלכה ד' יע"ש ואין נ"מ לפסול לענין טומאה כפירש"י בשמעתין וא"כ איזה טעם נותן שיהיו שתי ספיקות וע"כ שיהיו כשרים לגמרי וצ"ע. והנה ראיתי בתוספות פסחים דף י"ח ד"ה בטלו במעים שכתבו דהא דכל העופ' פוסלין (צריך לומר בהמה חיה ועופ') היינו קודם קידוש ופסולין משום דבעינן מים חיים אי משום שנעשה בהן מלאכה אבל לאחר קידוש לא (דלא בעינן מים חיים לאחר קידוש וכן אין נפסלין במלאכה לאחר קידוש כמבואר במסכת פרה ובר"מ הלכות אלו) וא"כ יכולין לומר הא דתנן אם יכולה חולדה לשתות או נחש לר"ג לאחר קידוש מיירי ופסול משום רוק שבפיהם המתערב עם מים דאילו שאר בהמה וחיה ועופות אין פוסלין אלא משום מלאכה או דבעינן מים חיים אבל משום רוק שבפיהם אין מתערב כן נוכל לומר וקודם קידוש הוא דפוסלין וחולדה ונחש אף לאחר קידוש פוסלין דרוק שבפיהם מתערב עם מים ואין בהם כדי שיעור הזיה כמ"ש התוספות בשמעתין ד"ה אם יכולה חולדה וא"ש דלא סתרי דברי תו' דפסחים לכאן ששם כתבו דהנך לא פסלי אלא קודם קידוש וכאן כתבו דמיירי לאחר קידוש ופסולין משום רוק שמתערב אלא כמה שכתבנו דחולד' ונחש טעמ' משום רוק ובהמה וחיה משום מלאכה הוא ופרה ששתת' מי חטאת דנפסלו במעי' הו' לאחר קידוש וניח' דנקיט אם יכולה חולדה או נחש דמיירי לאחר קידוש ואין פוסלין שאר בהמה חיה ועופות וכ"ש שאר שרצים שאין פוסלין לאחר קידוש וה"ה קודם קידוש שאין שרצים פוסלים חוץ מן חולדה ונחש לר"ג דפוסלין קודם קידוש ולאחר קידוש והיה ניחא דברי הר"מ ז"ל במה שנתן טעם שיש ב' ספיקות האחד שמא בהמה חיה ורמש שאין פוסלין לאחר קידוש אבל המעיין בהלכה י"ב שם כתב מים מקודשין ששתתה מהן בהמה חיה ועופות פסולין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין ריר יוצא מפיה ומתערב משמע שאר בהמה וחיה משום רוק שבפיהם שמתערב הוא ואף לאחר קידוש פוסלין וכן ממ"ש מים מקודשין משמע שנתקדשו עם האפר ואפ"ה אם שתו שאר בהמה או רמש וחיה פסולין וא"כ דבריו צ"ע ממ"ש בהלכה י"ו שמא בהמה וחיה והא ודאי הני נמי פוסלין והוה למימר ואם אין יכולה חולדה וה"ה שאר בהמה לשתות כשרים שמא שאר שרצים או אדם טהור והוה רובא ועיין בר"ש בפ"ט דפרה משנה ג' שכתב כטעם של הר"מ ז"ל דבהמה וחיה פוסלין מפני ריר המתערב ועל הא דפסחים בטלו במעיה אבל בפיה לא תירץ דלאו הוה פסול הגוף אלא טעמא מפני ריר המתערב ובחדושינו למס' פסחים אבאר ובפירש"י בד"ה צלוחית דאי לאפסולי ליתני פסולה ואי לטמויי אחריני בלא"ה מי חטאת מטמאין עכ"ל קשיא לי בהא דודאי נ"מ בהא דאמר טמאה דאי טהורה הוה מטמאין אדם וכלים כדין מי חטאת ואפילו במשא כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו אבל השתא דמטמאין למי חטאת אין מטמאין אדם וכלים דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין ואין מטמאין אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין מחמת טומאה שנגע באחרים וכההיא דפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעים והכי תנן בפ"ט דפרה משנה ח' דמי חטאת שנטמאו ואין ראוין להזאה מטמאין הטהור לתרומה בידיו ובגופו והטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו והיינו מדרבנן דמן התורה אין מטמאין עוד דאינן ראוין להזאה ועיין בכ"מ פט"ו דפרה הלכה ב"ג ששם ביאר יפה זה וכתב בהדיא דטומאה זו מדרבנן ומש"ה הטהור לחטאת דוקא בידיו אבל לא בגופו יע"ש וא"כ ודאי נ"מ במה שהן טמאין שאין מטמאין אדם טהור לחולין כלל ולתרומה מדרבנן ולחטאת בידיו אבל לא בגופו אף מדרבנן וא"ל דקשיא ליה טמאין למאי אי לטמאי אדם בלא"ה מי חטאת מטמאין אדם וכלים ואי אדרבה משום דטמאין הם מש"ה לא מטמאין אחרים מ"מ ספק הוא ובלא"ה מטמאין אדם וכלים י"ל הא כל ספק טומאה ברה"י ודאי הוא ולא ספק כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה ועיין ד"ה או שירד טל בלילה יע"ש. ויש ליישב ולומר דהאי טומאה דהכא מד"ס הוא ולא מן התור' דמה"ת רובן טהורה אלא דמדרבנן עשו מעל' לחטא' או כמ"ש התו' ד"ה שאני אומר דלא גזרו על ספק אוכלין וגזרו על ספק כלים כו' משמע דטומאה דהכא מדרבנן הוא ומן התורה ראוין הן להזאה ומשום הכי הוקשה לו ז"ל שפיר דלמאי נ"מ קתני טמאין הא בלא"ה מטמאין אדם וכלים כיון דמן התורה ראוין הם להזאה. ודע שאני מסתפק בזה אם מדרבנן אין ראוין להזאה ומן התורה ראוין הם להזאה אי מטמאין הם אדם וכלים כו' או לאו ועיין בתוספות ד"ה או שירד טל בלילה יעוין שם היטב מ"ש שם:

ובד"ה אם יכולה חולדה לשתות כו' שנעשו בהם מלאכה או דבעינן מים חיים. הנך ב' טעמים הוא לשיטתיה דמיירי קודם שנעשה מים מקודשין עם אפר דלאחר קידוש אין מלאכה פוסלין בהם כמבואר במסכת פרה ובר"מ הלכות פרה פ"ז הלכה א' ועיי' בכ"מ שם והוא משנה פ"ד דפרה המלאכה אין פוסלת בו משיטילו האפר. ואיני יודע למה לא נקיט בהמה חיה ועוף ואפשר דמסתמא הנך לא שכיחי להיות אצל מי חטאת ומ"מ א"ש אם יכולה חולדה לשתות ואם לאו אלא שאר שרצים מכשירים הם דאזלינן בתר רובא אדם טהור ושאר שרצים ולא תלינן באדם טמא וכפי' הר"מ בפרה וכבר התבאר:

ובתוס' בד"ה טמאה פי' גם הצלוחית עכ"ל היינו לשיטתם שכתבו אחר זה דאחר קידוש מיירי ודקדקו נמי מלת טמא' דטמאים הוה לומר אלא דקאי אצלוחית דנהי דמי חטאת מטמאין אדם וכלים היינו אם נגעו בהן שלא לצורך הזאה אבל הכלי שיש בה מי חטאת טהורה כמבואר בר"מ פט"ו מהלכות אלו דאל"כ לא תמצא מי חטאת טהורין. וחיישינן שמא אדם טמא ונטמא הצלוחית והר"מ בפ"ט דפרה השמיט טמאה וכתב פסולה כמו במתני' ואפשר דודאי הצלוחית טמאה מלהיות שם מי חטאת אבל לחולין ולתרומה טהורה דרוב בני אדם טהורין כמו בככר הנתונה על הדף ומים פסולין דרוב בני אדם אין טהורין לחטאת כמ"ש הוא ז"ל:

ובד"ה שאני אומר כו' דגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלין עכ"ל משמע דטומאה זו מדרבנן הוא. והא דלא גזרו על אוכלין פירשה הר"ן בחמש שיטות דכלי יש לה תקנה ע"י טבילה ואף כלי חרס דאין להם טהרה במקוה לא חלקו חכמים משא"כ באוכלין דלית להו טהרה במקוה לא רצו חכמים לגזור ולהפסידן לגמרי עכ"ל ולפי זה אף המים נמי פסולים דיש להן טהרה במקוה ע"י השקה דבטלו ונעשו חיבור למקוה ועיין במס' פסחים דף ל"ד ע"ב ובר"מ הלכות איסורי מזבח פ"ו יע"ש ואף דלשאר משקין לא מהני השקה מ"מ גזרו על המים דטמאין או אפשר דממים לא קשו להו דמ"ש מככר דשני ושני הוא דרוב בני אדם אין, טהורין לחטאת וכמ"ש הר"מ והרע"ב בפי"א דפרה משנה א' אלא על הצלוחית קשיא להו דאמאי טמאה דמשמע אף לחולין ותירצו דגזרו על ספק הכלים ולא על ספק אוכלין. וכבר היה נראה לפרש טמאה הצלוחית ולא המים דלא גזרו על משקין דלית להו טהרה במקוה ולא חילקו נמי במים ולא גזרו עליו טומאה והמים טהורין ואין נפסלים דתלינן באדם טהור ולא בשרצים אלא דא"כ למה תנא לה במסכת פרה אלא גם לענין המים נ"מ וכן מוכיחין ד"ה שכתבו גם הצלוחית ומסתבר הוא כיון דהיא טמאה א"כ ה"ה המים אף דלא גזרו על ספק משקין נמי הכין הוא דהוה וכדכתיבנא:

אבל לאינך תירוצים שכתבו התו' כאן נוכל לומר מש"ה טמא דתלינן באדם טמא ושאני ככר הנתונה על הדף דהתם קרוב לוודאי דאדם טהור נטל' משם כדי שלא תפול מעל הדף כו' יע"ש:

ובד"ה אם יכולה חולדה לשתות פסולה עיין בפי' הר"ש במס' פרה פ"ט משנה ג' יע"ש מ"ש:

ובד"ה או נחש לדברי ר"ג כו' והא דלא תנא עכבר משום דר"א שמותי הוא עכ"ל