ראש יוסף על חולין חלק א מב

שנתקדשו עם אפר דר"א מדמי לנדה שמזין עליה וחכמים סברי טמאין מעיקרא לא אבל קודם קידוש כ"ע מודים דמים טמאין פסולים להזאה וזה מבואר מתוספות שם ד"ה מי חטאת שנטמאו שכתבו דוקא לאחר קידוש ולא קודם קידוש ובודאי אין חילוק בין מים לאפר ומים טמאין קודם קידוש אין ראוי לקדש ולהזות ופריך שפיר ומייתי ראיה דאזלינן בתר רובא דאל"כ אף באין יכולה חולדה לשתות נמי פסולה וטמאה בין שיכולין שאר בהמות לשתות או לאו אלא דאזלינן בתר רובא וה"ק אם יכולה חולדה פסולה וא"ל טמאה או א"ל אלא שאר בהמה וחיה לא פסול איכא ולא טומאה איכא בהא משום דאזלינן בתר רובא בטומאה ואיסורא ולא בסכנה:

עוד אבאר לך שצריך שתדע שמ"ש רש"י ז"ל ד"ה ואמר ריב"ל מה טעם לא חיישינן שמא אדם גילה ותטמא אחרים עכ"ל הנה משום הא אפשר לומר לעולם אימא לך דמדרבנן לא אזלינן בתר רובא והא דפסולה ולא טמאה משום דרובא איכא אדם טהור ושרצים וחזקת המים שהיו טהורים מקודם ומשום הכי אין טמאין דאדם טמא הוה מיעוטא דמיעוטא כדמסיק בריש האשה דף קי"ט דאף ר"מ דחייש למיעוטא כי איכא חזקה עם רובא אף ר"מ לא חייש אבל ברובא לחוד או חזקה לחוד חיישינן מדרבנן וכמ"ש לעיל וכן יראה מדברי רש"י לקמן במ"ש ד"ה מפני אלמא תלינן לקולא למיזל בתר רובא מדכתב אלמא תלינן אף לקולא משמע דמדרבנן היה ראוי לחוש ובא זאב ליכא כ"א רובא לחוד דחזקה לא הוה כ"א מחמת רובא וכן בשאר דוכתין ואין לומר דברה"י לא מהני חזקה כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי כו' ואף היכא דאיכא חזקה מ"מ היינו דלא מוקמינן אחזקה לחוד אבל רובא וחזקה מהני ומש"ה לא מחמרינן מדרבנן אף להקל או מן התורה לא אזלינן אלא בתר רובא וחזקה ואיך שיהי' אין מכאן ראייה לומר דאזלינן בתר רובא לחוד או בתר חזקה לחוד או מדרבנן או מן התורה לפי מה דהוה ס"ד דרבא דספק איסורא לחומרא. והנה יש לומר דמכל מקום מייתי אביי ורב אשי ראיה מצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא דהא במים מגולים איכא רובא דלא משקי למים רק נחש וחזקת המים קוד' שנתגלו דהיו מותרים ואפ"ה אסורין ואילו בספק טומאה ואיסורא עכ"פ כה"ג היכא דאיכא חזקה ורובא הולכין להיתרא אם כן ש"מ דלא חמירא איסורא כסכנתא ולא בא אלא להוציא מלב סברת רבא דמ"ש סכנתא מאיסורא והביא מצלוחית:

אבל אם נאמר דהא דאמר מה טעם מפני שדרכן של שרצים כו' הוא טעם להא דקאמר אם יכולה חולדה לשתות הוא דפסולה הוה הא באין יכולה חולדה לשתות אף פסולה לא הוה דאזלינן בתר רובא כמ"ש הר"מ ז"ל דאיכא תרי ספיקי שמא שאר בהמה חיה ורמש ושמא אדם טהור גילה הצלוחית ואמאי כשירים להזאה נימא העמד טמא על חזקתו ואיכא חזקה להדי חזקה וליכא אלא רובא לחוד ואפ"ה אזלינן בתרי' אלמא אף מדרבנן לא מחמרינן וא"כ שפיר איכא ראיה להא דנטל זאב בני מעים והחזירן כשהן נקובים דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא מדרבנן אלא שיש להתישב בדבר דאמאי אם אין חולדה ונחש יכולין לשתות כשירים להזאה ואמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא או דפלגא ופלגא מיהת הוה ומדרבנן הוה למיחוש וכה"ג הקשה מהרש"א לקמן דף י"א ע"א בתוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשה אמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דמיעוט טריפות לא שכיח כלל או דמן התורה רובא עדיף יע"ש וכאן לא שייך הני תירוצים דמיעוט המצוי הוא ומדרבנן היה למיחוש דליהוי פלגא ופלגא ואין לומר דאיכא חזקה אחרת נגדה העמד המים על חזקתן שהיו טהורים הא ברה"י לא מהני חזקה לקולא כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה וא"כ עיקר הקולא שמקלינן כאן מטעם רובא לחוד והא איכא חזקה נגדה ויש ליישב:

ודע דהר"ש ז"ל במסכת פרה פי"א משנה א' כתב אם יכולה חולדה לשתות פסולה וא"ל כשרים שאין דרכן של בני אדם לגלות אלא לכסות ואין דרכן של שרצים לכסות אלא לגלות יע"ש. מ"ש דאין דרכן של בני אדם לגלות הוא דלא כמ"ש רש"י כאן דדרכן נמי לגלות ומיניה נמי מדכתב שדרכן לכסות ולא לגלות משמע הא אם היה דרכן לגלות ג"כ הוה פסולה דשמא אדם טמא גילה ואמאי לא ניזול בתר רובא שמא שאר בהמה או טהור דהא מתני' ע"כ ה"ק אם יכולה חולדה וא"ל אלא שאר שרצים כשרים ולמה לי טעמא דאין דרכן לגלות ושמא יש לומר דאיכא למימר העמד טמא על חזקה וסמוך מיעוט' לחזקה ואחתרע רובא או פלגא ופלגא ואין לומר דאיכא חזקת המים דהא ברה"י לא מהני חזקה דטהרה וכמ"ש לעיל בסמוך וכאן עיקר שריותא לחק חזקה היא אלא ע"כ דאין דרכן של בני אדם לגלות ומש"ה אם כולה חולדה לשתות פסולה וליכא למימר העמד המים על חזקתן שהיו מקודם אדרבה העמד טמא על חזקתו ולא ליהני ליה הזאה אבל אין יכולה חולדה לשתות אז ודאי שאר בהמה וחיה ורמש גילו ולא אדם שאין דרכן לגלות ואי קשיא כיון דטעמא דסיפא פסולה ולא טמאה הוא מפני שאין דרכן של אדם, לגלות הא לא"ה הוה מטמאינן ולא אזלינן בתר רובא מטעמא דכתיבנא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא א"כ למה ליה לריב"ל לומר מפני, שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות דאי נמי דרכן של שרצים לכסות הוה טמא מספק דלמא אדם טמא כיסה כמו דאם היה דרכן של אדם לגלות היה טמא מספק אף דאיכא למיתלי בשאר שרצים והעיקר חסר מן הספר דבא ליתן טעם מפני מה בסיפא פסולה ולא טמאה והוה לומר מפני שאין דרכן של אדם לגלות והוא אמר שאין דרכן של שרצים לכסות ואין לומר דה"ק מה טעם ברישא קתני טמאה ולא פסולה ומשמע בכל גוני טמאה ולא פסולה אף שיכולה חולדה לשתות מהן טמאה ולא, פסולה ואמאי ומשני מפני שדרכן של שרצים לגלות ונכלל בזה ולא בני אדם וברישא מש"ה טמאה לחוד ולא פסולה דאין דרכן של שרצים לכסות ומש"ה אף ביכולה חולדה לשתות טמאה הוא דהוה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה ולא חיישינן לשרצים והאי תנא סבר מי חטאת שנטמאו מטהרים להזאה דאי הוה נמי ברישא פסולה הוה למיתלי טמאה ופסולה ונ"מ בהא דתני טמאה דגם הצלוחית טמאה או כמה נ"מ כמ"ש תו' והר"ש בסוף פ"ט דפרה אלא דאכתי קשיא דא"נ דרכן של שרצים לכסות אפ"ה א"ש ברישא טמאה ולא פסולה דאזלינן בתר רובא אדם ושאר בהמה חיה ורמש דהוה רובא לגבי נחש ואי דסמוך מיעוטא דנחש לחזקה דהעמד טמא על חזקתו איתרע רובא או לכל הפחות הו"ל פלגא ופלגא הא הוה נמי חזקה דמים שהיו מקודם כשרים להזאה דבשלמא לענין טומאה אמרינן דלא מהני חזקה ברה"י כמ"ש התו' ד"ה התם הלכתא גמירי משא"כ לפום סברא דהשתא דמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה וודאי לענין לפסול המים להזאה איכא חזקה טובה דמים שהיו מקודם אלא דיש ליישב דאדרבה כיון דסבירא ליה להאי תנא דמי חטאת שנטמאו מטהרים להזאה מש"ה איצטריך לריב"ל לומר מה טעם שאין דרכן של שרצים לכסות דאל"כ אמאי טמאה ברישא והא וודאי להזאה כשר אלא דמטמאה אוכלין ומשקין ומיהו ז"א אלא לטמא הצלוחית כיון דמיירי אחר קידוש וקשי' שפיר אמאי לא ניזל בתר רובא ולטהר הצלוחי' דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דהדרא קושיא לדוכתי' בסיפא למה לי טעמא דאין דרכן של אדם לגלות דא"נ דרכן לגלות לא הוה פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה ולענין טומאה ניזל בתר רובא אלא יש לומר דאה"נ דהאי תנא סובר מי חטאת שנטמאו מטהרין אין ראוין להזאה וטמאה דנקיט ברישא משום צלוחית הוא וכמ"ש הר"ש זה ג"כ בפי"א דפרה יע"ש אלא דקשיא ליה אמאי צלוחית טמאה והא הוה למיזל בתר רובא אדם טהור ושרצים דליכא חזקה אחרת נגדה מש"ה אמר דאין דרכן של שרצים לכסות וליכא לספוקי אלא באדם ובסיפא אם יכולה חולדה לשתות פסולה וא"ל אף פסולה לא הוה וכשרים להזאה ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא אף לרבנן דר"מ מדרבנן וכמו שאבאר לקמן דף י"א ע"א יע"ש והכי פסקינן הלכתא בריש האשה רבה דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר וה"נ נימא הכי ואמאי באין יכולה חולדה דהוה פסולה ולכך כתב הר"ש דאין דרכן של אדם לגלות ומשום הכי כשר להזאה:

וראיתי לתוספות יום טוב בפי"א דפרה משנה א' שכתב אהא דאם אין יכולה חולדה לשתות מהן לא הוה פסולה שיש ס"ס שמא אדם טהור או שאר בהמה חיה ורמש כו' יע"ש ולא ידענא איך הרכיב פירוש הר"מ ז"ל בחבורו בפ"ט דפרה על פירוש הרב דהוא ז"ל כתב בהדיא אם יכולה חולדה לשתות פסולה ואם לאו לא פסלינן שמא אדם טמא נכנס לשם דאין דרך בני אדם לגלות והוא כפירוש הר"ש במשניות לא כפי' הר"מ ורש"י בכאן אלא טעמא דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות והוא הרכיב זה על זה וכמ"ש כאן:

עוד ראיתי להרב שם בפירוש המשנה שכתב טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם שרוב בני אדם אינן טהורין לחטאת והוא מדברי הר"מ ז"ל בפי"א דפרה וז"ל הנה לא יהיה טהור שרוב בני אדם אינן טהורין לחטאת ולא כפירש"י דהוה ספק השקול אלא דרובן טמאים נינהו וכפי הנראה דמדרבנן היא טמאה דכל אדם שטבל לקודש טמא לחטאת הוא רק מעלה מדרבנן והא דפירשו כך משום דקשיא להו מקרדום שאבד בבית וכאן דתלינן באדם טמא ואלו בככר הנתונה על הדף תלינן באדם טהור וכמו שהוקשה כל זה לתו' כאן בשמעתין ד"ה שאני אומר וניחא להו דשאני כאן דרובן אין טהורין לחטאת וגבי קרדום כבר כתב, הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות משכב ומושב הלכה י"ו הביאו הכ"מ שנשאל רבינו מ"ש קורדם דתלינן