ראש יוסף על חולין חלק א מא

אצטריך ע"כ היכא דליכא חזקה ואפשר לתרווייהו איצטריך ומיהו אי הכי הוה מוקמינן הלכתא אמסתבר טפי אלא כמ"ש. שוב עיינתי דגם לרבנן מצינו לאשכוחי היכא דליכא חזקה לא לטהרה ולא לטומאה כגון מקוה שנסתפקנו בה בעת שטבל הטמא אם היה בה שינוי מראה או נטל סאה ונתן סאה ולא ידעינן אם הוא עד רובו וכה"ג כתב המ"ל בפ"י מהלכות מקוואות ד"ה כתבו התוס' יע"ש דהשתא ליכא תרתי לריעותא דהרי חסר שספק הזה שייך בלהבא ג"כ או אח"כ חזרו למראה מים וכדומה וליכא חזקה כלל דהעמד טמא על חזקה והעמד מקוה על חזקה ועוד מצינו לאשכוחי בכמה גוונים ומיהו בנסתפק לנו במקוה שדרכה להתחסר אם בעת שטבל היה בה שיעור מקוה ועתה יש בה שיעור מקוה י"ל דוודאי טהור דהעמד על חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ויש לעיין דהוה חזקה שדרך להפסיק כמו ציצית עיין בא"ח והדברים ארוכים:

בא"ד וכן דבר שאין בו דעת לישאל כו' וא"ת ומסוטה היכי גמרינן כו' כלל דברי התוס' דהא דהלכתא גמירי מסוטה דבר שאין דעת לשאול טהור היינו אף דליכא חזקה לטהרו כההיא דתנוק לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא והוה ספק השקול ואפ"ה טהור לר"מ דאין בו דעת לישאל ומש"ה הא ביבמות קי"ט ע"ב דמסיק התם דהוה פלגא ופלגא משא"כ לקמן פ"ו ע"ב משמע דאיתרע רובא ואית חזקה דטהרת עיסה יע"ש והוקשה להם ומסוטה היכי מצי למילף דבר שאין בו דעת לשאול לטהרה נהי דהכי נאמרה הלכתא בפי' דכל שאין בו דעת לישאל טהור נימא דומיא דסוטה דאיכא חזקה ובהכי מטהרין באין דעת לישאל אבל מספק טומאה ברה"ר לא קשיא להו אימא דהלכתא דומיא דסוטה דאיכא חזקה דא"כ הלכתא למה לי והא בלא"ה כיון דלא דמי לסוטה אוקמינן אחזקה ומיהו לפי מ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח והבאתי לעיל א"כ צריך נמי הלכתא להיכא דאיכא חזקה. אבל בדבר שאין דעתו לשאול הוקשה להם שפיר אימא דווקא היכא דאיכא חזקה ואי דהלכתא למה לי יש לומר דברה"י גלי קרא דלא ניזול בתר חזק' כמ"ש התוס' ואף דלא דמי לסוטה אפ"ה לא אזלינן בתר חזקה דגילוי מלתא בעלמא הוא כמ"ש מהר"מ מלובלין בכאן יע"ש אבל לפי מ"ש מהר"ש דהא דכתבו התוספות דבר שאין בו דעת לשאול דהלכתא הוא לטהר באין חזקה דאי ביש חזקה בלא"ה כיון דלא דמי לסוטה אוקמינן אחזקה א"כ קשה מה הוקשה להם לתוספות דמנלן למילף מסוטה היכא דליכא חזקה והא ע"כ הלכתא להכי הוא דאי ליש חזקה לא איצטריך הלכה דבלא"ה כיון דלא דמי לסוטה דאין בו דעת לשאול הוה מוקמינן אחזקה וצ"ל לדידיה דקושית התוס' אהא דספק טומאה ברה"ר דטהור אף היכא דליכא חזקה דא איצטריך אף היכא דאיכא חזקה שלא נאמר דגזירת הכתוב הוא וסתירה דבר הכתוב בהווה וה"ה ספק טומאה ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוטה כ"ח ולזה תירצו דכיון דנסתרה לית לה חזקה ויליף שפיר והוקשה להם א"כ מנלן דספק טומאה ברה"י טמא היכא דאיכא חזקה אימא דוקא היכא דליכא חזקה ואי דהלכתא למה לי דברה"י טמא פשיטא כיון דליכא חזקה יש לומר דיהא ודאי טמא ואף לר"ש יש ליישב ותירצו דע"כ חזינן דחזקה כמאן דליתא דמי דאי מהני חזקה נהי דנסתרה ואיתרע חזקה הוה פלגא ופלגא ואמאי עשאוה כודאי אלא ודאי דחזקה לענין טומאה כמאן דליתא דמי ברה"י ונסתרה רגלים לדבר כן הוא כונת תוס':

ומה שכתב מהר"ם מלובלין וכן מהרש"ל אהא שכתבו התוס' דבר שאין בו דעת לשאול אף היכא דליכא חזקה והא איצטריך אף היכא דאיכא חזקה דלא נימא דברה"י לא מהני חזקה כמו בסוטה ומהרש"ל תירץ כיון דלא דמי לסוטה לא הוה ילפינן מיניה ומהר"ם תירץ בענין אחר יע"ש איני יודע מה הוקשה להם ז"ל דשפיר כתבו דהא דילפינן מסוטה דבר שאין בו דעת טהור היכא דליכא חזקה דאי ביש חזקה תיפוק לי' מדרב גידל אמר רב בסוטה כ"ט ע"א דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור והא ודאי מוכח מהתם דבר שאין בו דעת טהור בין ברה"י ובין ברה"ר והא דאמר התם בסוטה דאי מדרב גידל ה"א דבר שיש בו דעת ברה"ר טמא ה"ה דהו"מ לומר דאי מהתם ה"א דוקא היכא דאיכא חזקה מטהרינן באין בו דעת ומסוטה גמרינן אף היכא דליכא חזקה אלא דכבר כתבו התוס' דה"ה דהו"מ לומר דאי מדרב גידל ה"א דוקא היכא דליכא חזקה וה"ה איפכא דהא דדבר שאין בו דעת לישאל טהור היכא דאיכא חזקה לבשר ההוא ומסוטה גמרינן אף בלא יש חזקה כההיא דתינוק בצד העיסה דהוה פלגא ופלגא וע"כ הלכתא להכי דאי באין חזקה מדרב גידל נפקא דבר שאין בו דעת לשאול, טהור אלא אף היכא דליכא חזקה וכבר כתבנו דהא דאמרינן בה הלכתא גמירי לה מסוטה כו' הוא דבפי' נאמרה הלכתא כך ולא משום דלא דמי לסוטה דא"כ הדרא קושין לדוכתיה ומאי שני ליה רבא והא ע"כ אוקמינן אחזקה וכן רב שימי דפריך משרץ אלא על כרחך כמה שכתבנו כאן בזה ועיין מ"ש לקמן בזה:

גמרא תא שמע צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה עכ"ל ראיתי לבאר ע"ד הפשוט לשיטת רש"י ז"ל והוא דבפי"א דפרה משנה א' נקיט ברישא ובסיפא פסולה משום דמיירי דנתקדשו המים באפר ומש"ה לא נקיט טמאה דמה נ"מ וכמ"ש רש"י ז"ל דבלא"ה מטמאין אדם וכלים ובתוספתא מיירי דעדיין לא נתקדש באפר ומ"ה תנא ברישא טמאה פי' המים ואפשר דגירסת רש"י היה טמאים ומש"ה ברישא דאין דרכן של שרצים לכסות וע"כ אדם הוא שכיסה וטמאים וטהורים שכיחי וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה מפני שדרכן כו' וכמו שאבאר שם טמאים המים אבל בסיפא מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה או נחש לשתות מהן פסולה ולא טמאה דתלינן בתר רובא שרצים ואדם טהור הנך רואה מדברי רש"י לקמן דאף שדרכן של בני אדם לגלות אזלינן בתר רובא וכמ"ש, בד"ה מפני ואף דאדם נמי דרכו לגלות תלינן בתר רובא והביא ראיה דבאיסורא תלינן בתר רובא והא דלא הביא מתניתין דקתני בין ברישא ובין בסיפא פסולה ואפ"ה הוה מצי לאתויי מיניה מדחזינן טעמא דרישא דאדם טמא ואף שאין חולדה ונחש יכולה לשתות פסולה וסיפא קתני דוקא אם חולדה ונחש יכולין לשתות פסולה הא לא"ה כשירים למי חטאת וכמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות פרה פ"ט הלכה ט"ו כלי שיש בו מים מקודשין הניחה מגולה ומצאה מכוסה פסול שודאי אדם כיסה כו' הניחה מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה כו' פסול ואם לאו כשרין שהרי יש כאן שתי ספיקות שמא שאר בהמה חיה ורמש ואת"ל אדם שמא טהור יע"ש א"כ ממתני' נמי הוה מצי להביא ראי' דבסיפא אינו פסול אא"כ יכולה חולדה לשתות דאז הוה ספק השקול שמא אדם טמא או חולדה ושמא אדם טהור ושאר מינים שאין פוסלין מי חטאת בשתייתן הא לא"ה שאין שם חולדה כשירין דאזלינן בתר רובא ואלו ספק מים מגולין אסורין אף דאיכא רובא כמ"ש רש"י לקמן ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא וצריך לומר כמ"ש התוס' ד"ה או שירד טלי בלילה דבברייתא מפורש טעמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ובמתני' לא קתני כן בפי' ובתוס' אבאר מזה התבאר דבמתני' דתני ברישא ובסיפא פסולה ולאחר שנתקדשו עם האפר מיירי דאין נ"מ לענין טומאה וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ ע"כ הא דתני סיפא אם יכולה, חולדה לשתות פסול' הא לא"ה היינו אלא שאר בהמה חיה ורמש דאיכא רובא להיתרא אדם טהור ושאר מינים וכמ"ש הר"מ בפ"ט מהלכות אלו הלכה ט"ו דיש כאן שתי ספיקות והבאתיו בסמוך ובתוספתא דתני ברישא טמאה וסיפא פסולה איכא למימר דהכי פירושו דרישא טמאה דודאי באדם תלינן שאין דרכם של שרצים לכסות וסיפא אם יכולה חולדה ונחש לשתות ר"ל אם מונחת הצלוחית במקום מדרון ונמוך שהשרצים יכולין לשתות ממנה אז היה פסולה ולא טמאה דתלינן ברובא ואם לאו הרצון שהוא מונח במקום גבוה שאין שום חיה ורמש והוא הדין חולדה ונחש יכולה לשתות מהן טמאה נמי הוה דליכא אלא חד ספק או אדם טהור או אדם טמא ולא נצטרך לומר ואם לאו אלא שאר שרצים אלא כמה שכתבנו כאן. ואין להקשות לפי זה מאי קושיא דאלמא דאזלינן בתר רובא באיסורא וטומאה אימא דהכי קתני אם יכולה חולדה כו' פסולה נמי הוה וא"ל שאין יכולה אלא אדם לחוד או שאר בהמה וחיה לא הוה פסולה אלא טמאה לחוד וסברה כמאן דאמר מי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה כמ"ש תוספות ד"ה או שירד טל וא"כ לעולם דלא אזלינן בתר רובא וברישא טמאה ולא פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין וחולדה ונחש ליכא למיחש שאין דרכן לכסות וסיפא דהניחה מגולה ומצא' מכוסה אם יכולה חולדה לשתות פסולה נמי הוה ואי לאו אלא אדם' או שאר שרצים נמי טמאין הוא דהוה דלא אזלינן בתר רובא וכשירין להזאה כיון דאין חולדה יכולה לשתות מהן ואדרבה ממתני' הוה לאתויי ראיה דקתני ברישא פסולה ובסיפא אם יכולה חולדה לשתות הא לאו הכי אלא שאר שרצים לא הוה פסולה כיון דהאי תנא סבר מי חטאת שנטמאו אינם כשירים להזאה, ומיהו ז"א דשפיר הביא ראי' מברייתא דע"כ בסיפא טהורין הן דאי טמאין הו"ל למיתני אם יכולה חולדה או נחש לשתות מהן טמאים ופסולה וכה"ג כתב רש"י לקמן מהא ואית דילפי יע"ש, או יאמר דא"א לפרש בלא"ה כן דבסיפא פסולה ג"כ ורישא לא הוה אלא טמאה דהא תוספתא מיירי קודם שנתקדשו המים באפר וכמ"ש רש"י דאי לא"ה טמאים למאי נ"מ וכיון שכן וודאי דמים טמאים פסולים להזאה דע"כ לא פליגי התם בזבחים דף צ"ג ע"א ר"א וחכמים במים טמאים אלא במים