ראש יוסף על חולין חלק א מ

ואף אי מהל"מ מ"מ לא נאמרה על דבר פרטי ודוקא כי ההיא דאו מכור לנכרי או בחלב יעשה לכל מלאכה אין כח ביד חכמים לגזור תדע דהא לר"מ מ"ה הולכין בתר רובא ומדרבנן חייש כמ"ש התוס' בדף י"ב ע"ב גבי פסח וקדשים מא"ל ד"ה פסח כו' והיאך רשאין לעקור דבר מה"ת אלא דלא נאמר על דבר פרטי בפי' רשאין להחמיר וה"נ כן ומש"ה פריך ליה רבא דמדרבנן הוה להחמיר בחזקה:

או יאמר דהכי משני ליה הלכתא גמירי מסוטה וע"כ אף היכא דליכא חזקה וכמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא כתב כההיא דמקוה שנמדד ונמצא כו' דאי היכא דאיכא חזקה למה לי הל"מ הא מקרא דוהסגיר נפיק לקמן אלא ע"כ אף דליכא חזקה וכיון שכן גזירת הכתוב הוא דספק טומאה ברה"ר טהור לא מטעם חזקה ומש"ה לא החמירו חכמים אבל בחזקה אית לן להחמיר מדרבנן לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ואם שיש לומר ברובא אמרינן דחיישינן למיעוטא ולא בחזקה מ"מ כפי הנראה דמכ"ש חזקה אלא דמדברי רש"י ד"ה הלכתא גמירי דברה"י טמא וכל ספק איסורא נמי לחומרא בעיא למיזל קשה דמשמע דרבא אקשי ליה לאביי דספק איסורא מרה"י הוה לן למילף דלא ניזל בתר חזקה וכמ"ש לקמן בפירושו ומאי קושיא והא ודאי דבא זאב ונטל בני מעים מטעם רובא הוא דמכשרינן דרוב כשירות הן ולא מטעם חזקה ומאי ראיה מסוטה דלא הוה אלא חזקה שהיתה מותרת לבעלה בשעה שנשאה. ואולי התם נמי רובא איכא דרוב ישראל כשירים אינן מזנים ועיין מ"ש לקמן בהא דאתיא ממכה אביו ואמו ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י דמדרבנן ראוי להחמיר בחזקה ולקמן אבאר:

שוב ראיתי במהרש"א לקמן דף י"א ע"ב אהא דאמרינן דלמא במקום נקב קשחיט אלא היכא דלא אפשר כו' שהקשה רב אשי דמסיק דיליף משחיטה למה ליה להקשות לעיל מצלוחית ואמאי לא הקשה, בפשיטות דכמו דלא חיישינן שמא במקום נקב שחיט דאזלינן בתר רובא ה"ה דלא ניחוש שמא במקום נקב נקב ותירץ דלעיל לר"מ מיבעיא ליה דחייש היכא דאפשר ומלתא דזאב אפשר מיקרי עכ"ל ורצה לומר אף שבא זאב ונטל אסור דצריך לבדוק אחר י"ח טריפות מדרבנן ואם לא בדק ונאבדו אסור הרי שהרגיש במ"ש אלא דא"כ מאי משני ליה מצלוחית והא ודאי לר"מ לא אכלינן אלא כשבדק אחר י"ח טריפות וכל שלא בדק ונאבדו אסור מדרבנן וצ"ע ולקמן דף י"א אבאר עוד מזה יע"ש ועיין מה שאכתוב בתו' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה:

אבל מדברי רש"י ז"ל ד"ה הלכתא גמירי מסוטה אין נראה כן אלא שמפרש ברה"ר טהור דגזירת הכתוב הוא דהא ברה"י ספיקו טמא וכל ספק איסורא בעינן למיזל לחומרא יע"ש יראה מדבריו דאה"נ דהלכתא מסוטה בפי' נאמרה דברה"ר טהור ולא בסברא ידעינן לה כיון דלא דמי לסוטה דברה"י הוא דראוי לסתירה וא"כ ברה"ר ממילא טהור דאזלינן בתר חזקה אלא דבפי' נאמרה כך ברה"י טמא וברה"ר טהור ולכך בשאר איסורין אית לן למילף לחומרא מרה"י ולא מרה"ר דגזירת הכתוב הוא וחידוש הוא ולא ילפינן מיניה אלא מוקמינן אדינא ולא למיזל בתר חזקה דלית ליה חזקה כלל מן התורה. וכה"ג כתב הרשב"א בחדושיו כמו שאבאר בסמוך ועיין בת"ח שכתב לרבא חזקה לאו מלתא כלל ולא אזלינן בתר חזקה אלא בממון וזה דוחק. הרשב"א כתב בחדושיו וזה לשונו וא"ת אביי אמאי לא מדמה לספק טומאה ברה"י דטמא וי"ל דודאי בכ"מ מוקמינן אחזקה וברה"י התורה גזרה וחדית ביה דלא מוקמינן אחזקה וברה"ר קם אדינא דמוקמינן אחזקה ולכך בכ"מ ילפינן מרה"ר דקם אדינא ולא מרה"י דחדית בי' רחמנא ור"ל דלא ילפינן מחידוש ולכך בכ"מ ילפינן בין ברה"ר ובין ברה"י מרה"ר דאוקמינן אחזקה בין להקל ובין להחמיר דליהוי כודאי ורבא שני ליה דבין איסורא וסכנתא אית לן למילף לחומרא ושאני ספק טומאה ברה"ר דבפי' נאמרה הלכתא דטהור כן נראה להמעיין שם ברשב"א:

ובהא נמי פריך רב שמי משרץ בפי חולדה דספיקו טהור נמי הכין הוא דהוה ס"ד דבר שאין בו דעת לישאל דטהור דלא דמי לסוטה דיש בה דעת לישאל וכיון דלא דמי לסוטה מש"ה מוקמינן לה אדינא דהולכין בתר חזקה ומוכח דחמירא סכנתא מאיסורא דבאיסור' אף מדרבנן לא מחמירינן ביה ומשני הלכתא גמירי מסוטה בפי' דבר שיש דעת לשאול טמא ולא שאין בו דעת לישאל לא כדהוה ס"ד מעיקרא דמש"ה טהור דהלכתא נאמרה דספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן ודאי הוה קשיא דבר שאין בו דעת לישאל נהי דודאי טמא לא הוה דלא דמי לסוטה מ"מ אמאי טהור אלא דמוקמינן אחזקה אבל השתא דבפי' נאמרה כך ומש"ה אף היכא דלית חזקה כההיא דתנן שנמצא בצד העיסה כמ"ש תוספות ד"ה התם הלכתא גמירי דמטהר ר"מ משום דבפי' נאמרה הלכתא כך. ועיין בתוספות בנדה דף ד' ובסוטה דף כ"ז ובנזיר ריש שני נזירין יע"ש. ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דלא דמי לסוטה א"כ אמאי מוקמינן אחזקה בדבר שאין בו דעת לשאול ספיקא ניהוי דהא גלי קרא דלא מהני חזקה ברה"י לענין טומאה אלא כמ"ש ובתוס' ד"ה התם הלכתא גמירי אבאר יותר. וקמן בדף י"א אבאר עוד מזה באורך:

שוב ראיתי שמה שכתבנו דרבא סובר לרבי מאיר כמו דחייש למיעוטא מדרבנן ה"ה חזקה דמדרבנן הוה לן למיחש לא צריכנא לזה דהא בבא זאב ונטל בני מעיים לאו משום חזקה הוא אלא מטעם רובא ונהי נמי דאית חזקה מחמת רובא דבחייה היתה מוחזקת בחזקת כשרות מחמת דרוב כשירות הן מ"מ לר"מ דחייש למיעוטא ממילא אזלא חזקה ומש"ה סבר רבא דמדרבנן הוה למיחוש ולהחמיר ומ"ש רש"י ורשב"א בא זאב דאוקמיה אחזקה היינו מכח רובא וכדכתיבנא ותדע דהא ליכא חזקה אחרת דאף אי חיתה י"ב חודש חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה וכמו שאבאר לקמן:

ובתוספות ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה כו' עכ"ל רצה לומר דהתם קאמר דמביאין בשותפות קרבן טומאה כדין נזיר שנטמא ולאחר תשלום הנזירות מביאין קרבן טהרה, בשותפות ואומר אם קרבן טומאה שלך וקרבן טהרה שלי וכן להיפך ולאח"כ חוזרים ומונים ומביאין קרבן טהרה ביחד ופריך והא רה"ר ספיקו טהור ולא היה להביא אלא קרבן טהרה בסוף ימי נזירות ומשני באומר ראיתי שנזרקה ביניכם והוא עומד מרחוק דהוה רה"י והוקשה להם דאכתי לא יביאו אלא קרבן טומאה דברשות היחיד ודאי טמא ולא ספק וא"כ מיד קודם תשלום נזירות היה לכ"א להביא קרבן טומאה ולמנות ימי נזירות ולהביא כ"א קרבן טהרה והביאו ראייה דברה"י ודאי טמא מריש נדה דפריך לר"ש אמאי תולין והא מסוטה גמרינן והתם עשאה הכתוב כודאי. ולא ידענא דהא משני לה התם דרגלים לדבר שהרי קינא לה ור"מ עשאה כודאי דברה"י חזקה כמאן דליתא דמי וספיקא הוה ואיכא רגלים דקינא לה הוה ודאי ובטמא שירד לטבול ליכא רגלים לדבר משום הכי הוה ספיקא דברה"י לא מוקמינן אחזקה ועוד דהתם לר"ש ליכא חזקה לא לטהר ולא לטמא וכמ"ש התוס' אח"כ וא"כ אה"נ דבשני נזירים משום הכי מביאין קרבן טהרה דליכא רגלים לדבר ומוקמינן כ"א אחזקה וספיקא מיהא הוה. דהא רבנן לא פליגי אר"ש בהא אלא דברה"ר סברי דנמי טמא מספק ומיהו זה אינו אלא דלרב' מטמאין ודאי בין ברה"ר ובין ברה"י אלא דאכתי קשיא דע"כ דהא דמטמאין ברה"ר ע"כ משום תרתי לריעותא הרי חסר דהוה חזקה דהשתא והעמד טמא על חזקתו ומשום הכי גם ברה"י טמא ודאי מטעם זה ולעולם כל היכא דספק טומאה ברה"י לרבנן כר"ש סבירא להו, דהוה ספק ושאני סוטה דרגלים לדבר והכא בשני נזירין מאי רגלים איכא ואולי התוס' מדמין ההיא דטומאה שנזרקה ביניהם להא דסוטה ודוחק הוא דלא דמי לסוטה דנסתרה והוה רגלים לדבר ועיין בתוספות נדה דף ג' ד"ה ושניהם למדוה ועיין במשנה למלך בהלכות מקואות פ"י הלכה ה' בד"ה כתבו התוס' יע"ש באורך. ועוד דהתוס' הביאו דברי ר"ש ולא רבנן דעיקר ראי' אינו אלא מדרבנן אם נאמר דמדרבנן מייתי ראי' וצ"ע. וכלל קושית התוס' דברה"ר דטהור ע"כ משום דאוקמינן אחזקה דאי מסוטה א"כ באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם דא"א להיות כמו סוטה שא' ודאי נטמא ואפ"ה הם בחזקת טהרה וע"כ דמוקמינן אחזקה ותירץ דבאמת אה"נ דאוקמינן אחזקה והלכתא איצטריך היכא דליכא חזקה כההיא דמקוה שנמדד כו' אבל בחזקה אף אי לא נאמרה הלכתא בפי' דברה"ר טהור היינו מטהרין דלא דמי לסוטה דדרכה להסתתר ברה"י כו' וצריך לראות תינח לר"ש התם אבל לרבנן דאמר התם אף ברה"י הוה וודאי טומאה מטעם תרתי לריעותא וכדמסיק ריש נדה דף ג' יע"ש א"כ הלכתא ל"ל ואי לתינוק שנמצא בצד העיסה דרוב מטפחין כו' סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא וליכא חזקה כמ"ש התוספות אח"כ בסמוך מ"מ קשה תינח לר"מ אבל לרבנן וודאי מ"ה רובא וחזקה רובא עדיף ומדרבנן איכא דיעות אי מחמרינן וא"כ למה לי הלכתא כיון דבלא"ה לא דמי לסוטה ואוקמינ' אחזקה ולתי' השני בריש נדה דרבנן לא ילפינן מסוטה אלא תחלת טומאה היה אפשר לומר דלרבנן לא הוה תרתי לריעותא אלא ספק השקול וז"א דא"כ אמאי לא וודאי יע"ש וראיתי לתוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה מכאן שכתבו דאי לאו הלכתא ה"א דגזירת מלך הוא דבטומאה אף דליכא סתירה ואף ברה"ר טמאה וסתירה דנקיט קרא דבר הכתוב בהווה ולכך, איצטריך הלכה יע"ש וא"כ א"ש דלרבנן איצטריך הלכתא אף היכא דאיכא חזקה דלא נימא דסוטה לאו דווקא ברה"י וסתירה דקרא דבר בהווה ובאמת היכא דאיכא חזקה נמי צריך הלכה ונמצא דבין לרבנן ובין לר' שמעון, מחולקין בהא דלרבנן צריך אף היכא דאיכא חזקה ולר"ש היכא דאיכא חזקה לא צריך הלכה וכי