ראש יוסף על חולין חלק א לט

דברי הרשב"א בחדושיו כאן בהא דלא בדק בסימנים ומשא"כ בכל ספק בשחיטה דלא הוה אלא ספק כמ"ש ומהא דישראל מומר דמוסרין לו לשחוט בסכין בדוק ולא חיישינן שמא לא שחט רוב הסימנים דנהי דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הוה ולא מצרפינן המיעוט לחזקה דבהמה בחיי' כמ"ש הרא"ש לקמן דהוה מיעוטא דמיעוטא מ"מ להא דלא שחט רוב הסימנין ע"כ מיעוט המצוי הוא מדהוה נבילה וודאית וא"כ אמאי לא חיישינן לכך כבר כתב, הרשב"א בחדושיו ובת"ה דכיון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מסתמא רואה אי לא שחט רוב חוזר ושוחט קודם שיעור שהי' והב"י מביאו בסי' ג' גבי שחיטת מומר יע"ש. אלא דקשיא לי בהא דישראל מומר לתאבון דבודק סכין ונותן לו ולא חיישינן שמא שחט רוב, סימנין כמ"ש הרשב"א בחידושיו דף ד' ע"ב בד"ה וישראל כו' דכשאין לפנינו סומכין עליו ולומר שאין קלקולי שחיטה יוצא מתחת ידו ואם לא שחט, רוב חוזר ושוחט קודם שיעור שהי' וכבר אמרו שאין מניח ההיתר ואוכל איסור וכה"ג כ' הב"י משמו מדבריו שבת"ה וא"כ לדידן דפסקינן בסי' כ"ג דשיעור שהי' אפילו מועט מאוד פוסל לדידן ומכ"ש בעוף די"א דמדינא פוסל שיעור מועט וא"כ אמאי מותר בישראל מומר לתיאבון ורמ"א לא הגיה שם כלל בסי' ב' ואמאי לא חיישינן שמא לא שחט רוב ואי דחוזר וגומר מה בכך הא הוה שהי' ובשלמא מדינא דגמרא דשיעור שהי' הוא זמן מרובה א"ש כמ"ש הרשב"א בחדושיו דאם לא שחט רוב סימנים חוזר וגו' קודם שיעור שהי' משא"כ לדידן דאין שיעור לשהי' ומכ"ש בעוף אמאי מכשירין בשחיטת מומר ונראה לי משום דאמרי' כל שוחט מסתמא רואה ושוחט שפי' הרוב בבירור ועד שלא ידע בבירור שהוא הרוב אין זז ומסלק ידו מן השחיטה ומ"ה שרי דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. ולפ"ז מ"ה בלא בדק הסימנים לאחר שחיטה הוה נבילה כיון דלא ידע אם נשחטו רובן או לא הוה נבילה ואין צ"ל דרוב שוחטין שחיטה ראוי' ושוחטין רוב אלא כל שוחט מסתמא אינו זז ומסלק ידו עד שיודע בבירור שנשחטו רוב משא"כ בלא בדק בסימנים כו' ולא ידע ודאי דהוה נבילה ודאית:

שוב ראיתי בתב"ש סי' ב' סעיף ה' שהרגיש במה שכתבנו דלדידן שיעור שהיה מועט הוא וכתב דמ"מ לא הוה אלא מדרבנן ועוד דמסתמא שוחט הקנה תחלה יע"ש הנה מ"ש דמ"מ לא הוה אלא מדרבנן יש לעיין בזה משמע מדבריו דספק דרבנן להקל ואמאי הא איתחזק איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ולא אמרינן כה"ג ספק דרבנן להקל כמבואר ביורה דעה סימן ק"י דלא אמרינן ספק דרבנן להקל אלא היכא דלא איתחזק איסורא יע"ש בש"ך ובחדושינו לי"ד אבאר מזה ובתוס' ד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מן התורה מש"ה לא החמירו לעשות נביל' כוונתם מבואר דמ"ט דמ"ד דלא הוה נבילה דבהמה בחייה בחזקת איסור שאין זבוח וממילא הוה נבילה אלא דרוב פעמים שוחט רוב סימנין ומדרבנן הוא דסמוך מיעוטא לחזקה כו' ומש"ה לא החמירו לעשות נבילה וא"כ משמע מדברי תו' דכאן דסמוך מיעוטא לא הוה אלא לר"מ ולא לרבנן וההיא דריש האשה ביבמות קי"ט אף במסקנא כר"מ אתיא יע"ש וכבר יש מחלוקת בין הפי' בזה לרבנן במיעוט וחזקה אי הוה ספק או לאו ואין מוכרח והמבין יבין ולקמן י"א ע"ב אבאר ולפי זה לרבינא בבכורות דמסיק כי אזלינן בתר רובא היכא דלא תלי במעשה וכאן המיעוט לא תלוי במעשה ורובא תלי במעשה והוה לן למיזל בתר מיעוטא או ספיקא מיהא הוה ומן התורה אסורה אלא דר"א אפשר כרבא, דבכורות ס"ל דלר"מ הוא דחייש למיעוטא אבל לרבנן אף ברובא דתלי במעשה ומיעוט דלא תלה במעשה הולכין בתר רובא יע"ש ומש"ה יש לנו לומר דהר"מ ז"ל בפ"א מהל' שחיטה פסק דנבילה ומטמא במשא משום דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך הוה הלכה כרבינא דרובא דתלי במעשה אין הולכין אחריו ומש"ה הוה וודאי נבילה דאזלינן תו בתר חזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ומטמאה במשא שפיר כמ"ש כאן ודע דהרשב"א בחדושיו כתב כאן וז"ל דרוב פעמים שוחט שפיר אבל ברובא דתלי' במעש' ומיעוט דלא תליא במעשה לא אזלינן בתר רובא ומש"ה אוקמיה רבנן בחזקה הראשונה יע"ש משמע לכאורה מדבריו דכתוס' ס"ל דמן התורה שריא אלא מדרבנן אסורה דהא דלא אזלינן בתר רובא דתליא במעשה אפשר מדרבנן הוא ולא מן התורה וזה שכתב מ"ה אוקמוה רבנן אחזקתה דמשמע דמדרבנן אסורה ולא מן התורה וגם דאי טעמא דלא מוקמינן אחזקת טומא' דלא הוה בחזקת טומאה מעיקרא לא הל"ל משום דרוב פעמים שוחט שפיר ולאיזה צורך כתב כך אלא נראה כמ"ש דמש"ה לא החמירו לעשוק נבילה ולא ספק נבילה דמן התורה שריא:

הן אמת אם נאמר כמ"ש בדברי רשב"א כאן דרובא דתליא במעשה מדרבנן הוא דאין הולכין אחריה ומן התורה שרי' אף דתליא במעשה יש לראות בנה דפסקינן בי"ד סימן שי"ו סעיף א' דהלוקח בהמה מן הנכרי הר"ז ספק בכור אפי' אמר העכו"ם מסל"ת שבכרה לא מהני ואמאי נהי דאין עכו"ם מסל"ת מן התורה אלא בעדות, אשה ולא בשאר איסורין מ"מ מדרבנן עכו"ם מסל"ת אף בשאר איסורין ועיין בש"ך שם וא"כ כיון דמ"ה הולכין בתר רובא דתליא במעשה ומדרבנן אין הולכין ואמאי לא מהימן עכו"ם מסל"ת בדבר דרבנן ואין לומר דסמוך מיעוטא לחזקה דלא ילדה וכמ"ש התו' בבכורות שם ע"ב ולפי דבריהם במסקנא ה"נ דגם רבנן מודו דחיישינן למיעוטא עם חזקה וכמו שאבאר לקמן בזה באורך מכל מקום לא הוה אלא מדרבנן ולהחמיר הוא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולא להקל ועיין בחולין לקמן דף פ"ז ע"ב בתו' יע"ש היטב וא"כ אמאי אינו נאמן במסיח לפי תומו ואם היינו אומרים דאף באיסור דרבנן אינו נאמן מסל"ת בשאר איסורין הוה א"ש משא"כ לפוסקים דנאמן אף בשאר איסורין בדרבנן קשה ועיין י"ד סי' צ"ח ובש"ך ס"ק ב' יע"ש ובפר"ח סי' ס"ט שהאריך בזה ולפי שאין כאן מקומו אמרתי לקצר ולקמן בדף י"א ע"ב אבאר בזה באורך בעזה"י:

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב כו' והיינו דסומכין ארובא דרוב בהמות כשרות הן ומש"ה מוקמינן לי' אחזקה ואף דאיתרע השתא וכן באינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן משום חזקה ולקמן אבאר אי דווקא היכא שהיתר שכיח יותר מאיסור או אף בשווין אבל באיסור שכיח טפי לאו. ועיין תב"ש סי' כ"ט ול"א ופר"ח סי' כ"ט וש"ך סי' נ' ובתשובת מוהרמ"מ סימן ס"ו ובש"ד סי' פ"ז ובר"ן פ"ק מ"ש בשם רבינו יונה ולקמן דף יו"ד ע"א אבאר עוד בספק השקול ואיכא חזקת היתר אי מוקמינן הדבר על חזקה כהאי גוונא או לאו יע"ש באורך מזה

(ע"ב) גמרא א"ל אביי ולא שאני בין ספק איסורא לסכנתא והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כו' אמר ליה התם הלכתא גמירי לה מסוטה עכ"ל יש לראות וכי רבא לא ס"ל דאזלינן בכל מקום בתר חזקה דהא יליף לה לקמן מקראי או מהל"מ וגם אביי דמדמי ספק איסור לספק טומאה ברשות הרבים ולא לספק טומאה ברה"י דספיקו טמא אלמא לא אזלינן בתר חזקה ומנלן דמדמינן לרה"ר אימא דילפינן מרה"י ולא מהני חזקה בספק איסורא ועוד דמ"מ ליהוי כספק טומאה דברה"ר טהור וברה"י גלי לן קרא דלא מהני חזקה וכמ"ש התו' ד"ה התם הלכתא גמירי מסוטה ה"ה בספק איסורא נימא הכי דברה"ר מותר וברה"י אסור אם מדמינן איסור לטומאה והיה נראה לפרש דרבא דאמר מ"ש ספק איסורא כו' מדרבנן קאמר לה דנהי דמן התורה אזלינן בתר חזקה או מקרא דוהסגיר את הבית או מהל"מ כמו שיתבאר לקמן אי"ה י"א ע"א מ"מ מדרבנן ראוי להחמיר וכמו דחייש ר"מ למיעוטא מדרבנן ואין הולכין אחר רובא כמו שאבאר לקמן גבי ר"מ חייש למיעוטא ה"ה וכ"ש דראוי לחוש מדרבנן שלא לילך אחר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ורבא אפשר דסובר כר"מ בהא דחייש למיעוטא מדרבנן ומש"ה אמר רבא מ"ש ספק סכנתא מאיסורא דהא בצפור המנקר בתאנה ומים מגולים לא אזלינן בתר חזקה והיינו מדרבנן ה"ה באיסורא נמי ראוי להחמיר מדרבנן ולא לילך בתר חזקה ואביי מהדר ליה דהא ע"כ שאני סכנה מאיסורא דהא בטומאה ברה"ר אזלינן להקל מטעם חזקה ואף מדרבנן א"צ טבילה ואילו ספק מים מגולים אסורים והא דברה"י ספיקו טמא היינו דגזירת הכתוב הוא דברה"י לא מהני חזקה בטומאה. ומיהו בשאר איסורין אזלינן בתר חזקה בין ברה"ר ובין ברה"י מקרא דוהסגיר או מהל"מ וסתם נאמרה הלכתא בין ברה"ר ובין ברה"י ומכל הלין נשמע דהולכין בתר חזקה ואין לנו להחמיר אף מדרבנן ורבא שני ליה התם לאו משום דמוקמינן לי' אחזקה ברה"ר דספק טהור אלא הלכתא גמירי מסוטה כפי' דהכי אגמרי' רחמנא למשה ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור ואי קשי' מ"מ מדרבנן הוה למיזל לחומרא י"ל כיון דהתירה התורה בפירוש ברה"ר אין כח ביד חכמים לגזור כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ז דהיכא שמפורש היתר מן התורה א כח ביד חכמים לגזור וזהו אמרם ב"ד מכין ועונשין ולא לעבור על ד"ת יע"ש וה"נ כן דהל"מ הוה כמפורש מ"ה ועיין מ"ל בהל' דבר הנלמוד בי"ג מדות והל"מ הוה דין תורה ממש ומש"ה לא מחמרינן והולכין אחר חזקה אף מדרבנן משא"כ בשאר איסורין אית לן להחמיר מדרבנן וכמ"ש ואף דהא דילפינן חזקה מקרא דוהסגיר את הבית מכל מקום לא הוה בשאר איסורין היתר בפי' אלא דיליף במ"מ מיניה ויש כח ביד חכמים לגזור כה"ג