ראש יוסף על חולין חלק א לה

בולע מחום ביה"ש ומש"ה ברותח אסור אף בהדחה דהדר פליט לרותח וכל זה לרי"ף ז"ל איכא למימר דלשחוט אין חילוק כלל בין סכין טריפה לשל עכו"ם ומש"ה כדפסקינן הלכתא בצונן ע"כ ממילא אידחי ההיא דרב דאמר קולף והך דכ"ה או דלעולם סכין בולע מביה"ש אלא שאין מפליטין מן הסכין וה"ה שאין בולעין מן הסכין אף בעין שעל הסכין אגב דטרידי וסגי בהדחה לביה"ש או לסכין לכתחלה או דסובר כפי' רש"י ז"ל דבעיא הדחה אף בא' הוא אבשר ולא, אסכין או דאפשר דגירס' הרי"ף הנכונה בעי בלא א' ושם בדפוס א' ראיתי בפרק כ"ה ואין ראיה משם דאולי צ"ל בעי או דאין ראיה דאף באל"ף יש לפרש דאבשר קאי ומיהו במגיני שלמה בשמעתין כתב דגי' רש"י בעי בלא אל"ף יע"ש. אבל שיטת הר"מ ז"ל אי אפשר לפרש כך שהרי בפרק י"ז מהלכות אלו הלכה ז' כתב הלוקח סכין מן הנכרי ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה צריך ליבון או משחיזה ברחיים שחט בה קודם שיטהרנה מדיח ואם קלף הר"ז משובח ואילו לענין סכין טריפה פסק שם בהלכה ח' דדי אף לכתחלה בהדחת הסכין ואמאי לעיל כתב דמלבנה ונהי שהתם ע"י אור הוה כאן לחוש לכתחלה להגעיל את הסכין אלא ודאי דיש חילוק בין סכין נכרים שבלע הרבה ובין כאן וא"כ מנא ליה דהנך פסקי סתרי אהדדי ואימא דהלכתא כרב לגבי רבה בר בר חנה והלכתא נמי בסכין טריפה דסגי ליה בהדחה והלכתא נמי כוותיה דשמואל בפרק כל הבשר וכמ"ש:

הפירוש הששי הוא פי' ר"י בר מאיר שהביאו התוספות בשמעתין בד"ה אגב דוחקא דסכינא ואבאר. כי הוא ז"ל סובר דהא דאמר כ"ע ביה"ש צונן ומ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע היינו טוח שעל פני הסכין דסתם סכין אינו נקי ומש"ה הבשר שהוא רך בולע כ"ק מן בעין והא דפסקינן הלכתא מדיח בצונן בסכין טריפה ודאי הלכתא הוא דדוקא בשר שהוא רך בולע כ"ק מן בעין שעל הסכין אגב דוחקא דסכינא ובסכין טריפה קמיירי בהכשרו דסכין לכתחלה ומש"ה סגי בהדחה בצונן דודאי סכין לא בלע מביה"ש אגב דוחקא ואף בשר אין בולע מן הבלוע שבסכין אגב דוחקא והא דמצריך קליפה בשר שנקרו מן החלב משום חלב בעין הסכין בלע ע"י דואקא דסכינא כ"ק וכמו כן בשר שמביאין מן בית טבחים עכו"ם שחותכין בקופיץ שלהם שיש שמנונית דאיסור' בעין על הקופיץ מש"ה צריך כ"ק וההיא דכ"ה דף קי"א ע"ב הלכתא הוא דסכין ששחט בה אסור לחתוך רותח בלא הדחה משום דם בעין שעל הסכין אבל בהדחה שרי דסכין אין בולע מן דם דביה"ש צונן הוא ואגב דוחקא דסכינא לא מהני אלא בבשר שהוא רך לבלוע בולע ע"י דוחקא וכמ"ש בסמוך צונן אמרי לה בעי הדחה וסגי בכך ואף דהוא פסק דאגב דוחקא בולע בצונן לגמרי מדמצריך לקלוף הבשר שנקרו מן החלב וטעמא משום בעין שאני חלב דמפעפע ונדבק כ"ק בבשר אבל דם דמשרק שריק סגי בהדחת בשר ואבשר קאי דסגי בהדחה וכפירש"י לשם בפכ"ה אבל אין לומר דאה"נ דכפירש"י לשם דאבשר קאי והודח הסכין ואפ"ה אגב דוחק' מפליט ג"כ בצונן ובהדחה מיהא סגי דא"כ ברותח נמי ליסגי בהדחת הסכין כיון דהוא סובר ביה"ש צונן וע"י דוחק' בולע מן בעין ולא מן בלוע והסכין שהוא קשה אין בולע דאל"כ אמאי פסק הלכת' בצונן בסכין טריפה דהא עכ"פ הדחת הבשר בעינן אח"כ אלא כמ"ש. והנה מה דפסק ר"י בר מאיר דצריך לקלוף הבשר אחר ניקור דאגב דוחקא בולע נראה לי משום דסובר דהל' כרב לגבי רבה בב"ח וכמ"ש הפוסקים והרשב"א בחידושיו דרבה בב"ח הוה כתלמיד לגבי רב יע"ש וא"כ ע"כ טעמא דאגב דוחקא בלע הוא העיקר דאין לומר משום דביה"ש רותח גמור הוא כמ"ש בלשון ראשון דפליגי אי ביה"ש רותח או צונן או דכ"ע רותח ומ"ד מדיח דאגב דטרידי למפלט לא בלע קשה א"כ אמאי פסק הלכתא בסכין טריפה דמדיח ודי בכך והא ודאי הלכה כרב דביה"ש רותח וסימנין בלעי דאע"ג דטרידי היינו דלא בלעי דם אבל שמנונית בלעי סגי בסכין טריפה בהדחה דהא ודאי כיון דביה"ש רותח אין לחלק בין בשר שהוא רך ובין סכין שקשה כמו שחילק רש"י ז"ל בד"ה והלכתא דמ"ש כאן דביה"ש רותח ודאי מפליט ומבליע אף בסכין אלא ודאי דביה"ש צונן ובצונן נמי אגב דוחקא בלע הבשר שהוא רך מן בעין שעל הסכין ומש"ה בסכין טריפה בהכשרו דסכין ודאי במדיח סגי כיון דלית בעין על הסכין מפליט בצונן וה"ה בסכין של עכו"ם אי הוה מקונח יפה הוה שרי ופליגי באין מקונח לומר בקולף והלכה כוותיה מטעמא דבשר בולע אגב דוחקא כ"ק ובפכ"ה סכין ששחט אסור לחתוך רותח בלא הדחה ולשחוט שרי אף בלא הדחה איידי דטרידי לא בלעי דם ולחתוך בה צונן אמרי בעי הדחת הבשר ואמרי לא בעי דדם מיפרך ונופל וכמ"ש הר"ן ז"ל שם כפי הבנתו בדברי רש"י לשם והלכתא דהדחה בעי וסגי בכך משום דדם משרק שריק ואינו נבלע כי דוחקא כ"כ בצונן להצריך כ"ק ובזה נמי הא, דאמר סכין טריפה ח"א בחמין וח"א בצונן ע"כ דפליגי למר ביה"ש רותח ולמר ביה"ש צונן דאי הוה ביה"ש צונן כ"ע מודים דסגי בצונן דנהי דבשר מן בעין בולע שהוא רך אבל הסכין שהוא קשה אין בולע אף מן בעין ומש"ה והלכתא בצונן משום דביה"ש צונן הוא וסגי ליה לסכין בהדחה צונן ומסיק כן להלכה וכמ"ש:

ומה שהקשו התוספות מפכ"ה קי"א ע"ב צנון שחתכו בסכין כו' דאגב חורפא בלע הא דוחקא דסכינא לחוד לא מהני אומר אני דיש ליישב בב' פנים או דמיירי בסכין מקונח יפה ומש"ה אגב חורפא מפליט הסכין ובלע צנון הא בשאר צונן אין מפליט מן הסכין לבשר וכמ"ש בסמוך או יאמר צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו כולו בכותח ולא מהני ביה כ"ק דדמי לקורט של חלתית דאמרינן דף ל"ט ע"א דאסור כולו וה"ה בצנון ועיין בי"ד סי' צ"ה וצ"ו מדין צנון שחתכו בסכין בשר או איסור יע"ש וא"כ אין ראיה לסתור דברי ר"י בר מאיר ז"ל אבל התו' לשיטתייהו בכל אלה ולכן ראיותיה' חזקות וכמו שאבאר כי התו' סוברין הא דאמר בפכ"ה צונן אמרי בעי הדחה אסכין קאי וא"כ בהכרח דלרותח לא מהני הדחה וכמ"ש כולן בזה וע"כ משום דסכין בלע דם מביה"ש ואי ס"ד דאף בצונן גמור בולע על ידי דוחקא א"כ שמעינן נמי דאף שהסכין קשה בולע דם אגב דוחקא כיון דסבירא לן להלכה דביה"ש צונן ואמאי סגי בסכין טריפ' בהדחה והא בלע שמנוני' מכ"ש דדם דמשרק שריק בולע כ"ש שמנונית אלא ודאי דלית' כלל וגם לא מוכח מכאן דדוקא בחם קצת ודוחקא בולע ולא צונן לגמרי וא"צ לקלוף בשר לאחר שנקרו מן חלב כו'. וכן הביאו ראיה מפכ"ה קי"א ע"ב דוקא צנון שהוא דבר חריף בולע ע"י דוחקא דאין לומר דהתם במקונח יפה דא"כ אמאי אסור לאוכלו בכותח והא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתר' דהתוספות לשיטתם שם שכתבו ד"ה הלכת' דגים שעלו בקערה דנתבשלו שרי וה"ה וכ"ש חורפא דצנון דלא עדיף מנתבשלו יע"ש היטב וע"כ בסכין שאין נקי מיירי ומשום טוח שעל נסכין דבלע מן בעין ולא הוה נ"ט בר נ"ט אלא ממשו של איסור וא"כ מאי ארי' צנון כל דבר צונן נמי אלא דאין בולע ע"י דוחקא דסכינא אלא ביה"ש שחם קצת ודוחקא בולע ובהכי א"ש דקאמר לאימת בלע לכי חיימ' כמ"ש התוס' בעצמם דווקא חם קצת ודוחקא בולע ולא בצונן גמור דאין בולע וגם הא דאמר צנון שחתכו בסכין של בשר אסור היינו כ"ק ולא כולו גם כדי נטילה לא בעינן ומש"ה הוקשה להם שפיר דמאי איריא צנון אפי' כל מילי נמי אלא ש"מ דוקא צנון אגב חורפא ודוחקא ועיין מ"ש בתו' בד"ה אגב דוחקא דסכינא יע"ש ועיין בע"ז דף ל"ט ע"א:

וכיון שבררנו באורך שיטת כ"א ואחד בעזה"י וסלקנו כל יתידות הדרכים והרמנו כל מכשול מעתה אתחיל בפי' הלכה הזאת:

בפירש"י בד"ה צונן כלומר אין חום ביה"ש חזק לבלוע כו' שא"א לדופני הסכין בלא שמנונית עכ"ל כתב כלומר אין חזק משום דודאי ביה"ש חם קצת אלא דאין חזק לבלוע דאין היד סולדת בו ומ"ד רותח סבר דטבע ביה"ש לבלוע אף בחום כל דהו דאלו בחמי האור בעינן היד סולדת בו וביה"ש אין היד סולדת בו ולאו במציאות פליגי דלמר ביה"ש רותח ולמר צונן דנחזי אנן אי רותח אי צונן אלא דלרב קי"ל דטבע חום ביה"ש לבלוע בחמימות דידיה ועיין בחדושי רשב"א שכתב כה"ג בשם רבו נרו יע"ש. ומ"ש שא"א בלא שמנונית בדופני הסכין והיינו טוח שעל פניו י"ל דאף דסבירא ליה דצונן מפליט מיהא מסכין וכמ"ש בפכ"ה קי"א ע"ב אמרי בעי הדחה ואבשר קאי וכמ"ש הריטב"א שם ומגיני שלמה בכאן דאף דהודח הסכין מפליט בצונן ובהדחה מיהא סגי לבשר מ"מ פי' כן לרווחא דמלתא דא"נ לאמרי התם לא. בעי הדחה מ"מ משום שמנונית בעין בעי הדחה לביה"ש או דקשיא ליה דסתם סכין אין בן יומא והוה נט"ל וכרב לא רצה לפרש דאיהו ס"ל נט"ל אסור כמ"ש בפסחים אהא דקדירות בפסח ישברו ורבה בב"ח משמע דסבירא ליה כהלכתא דנט"ל שרי וסובר נמי דהדחה לא בעי כמו שסובר הרא"ש דאי בסתם סכין הדחה לא בעי דדיעבד הוא ונראה יותר כמ"ש בתחלה ובד"ה דוחקא דסכין כו' וכיון דלא אפסקא הלכתא ואיסור תורה עבדינן לחומרא ומיהו השוחט קאמר דיעבד עכ"ל יש לפרש קישור לשון רש"י ז"ל דלא תימא בסתם סכין איירי מדלא פי' בבן יומא איירי מסתמא בסתם סכין איירי וגם הטוח שעל הסכין פגום הוא באינו בן יומא דברזל מפגים מעט טוח שעל הסכין וכסברת הפוסקים שסוברים לפרש כן בדברי רא"ש ז"ל ועיין בט"ז וש"ך וב"ח בסימן יו"ד ובה' ומשמרת הבית יע"ש באורך והנה בין רב ובין רבה בב"ח סבירא להו דנט"ל שרי אלא דלכתחלה מיהא אסור ומש"ה סובר רב