ראש יוסף על חולין חלק א לא

משמע דמותר לכתחלה ג"כ וי"ל זאת בדוחק להש"ך דמ"מ בעינן הולכת הנאה לים המלח ולכתחלה היינו דיש תיקון בדיעבד. וראיתי להתב"ש בסי' יו"ד ס"ק ה' ובספר אשל אברהם בחדושיו לחולין שהקשו על הש"ך דא"כ מאי קשיא ותיפוק לי' משום שמנונית דהא אשמעינן דיעבד צריך הולכת הנאה וכן אהיתרא יע"ש והדרא קושי' לדוכתיה עכ"ל אף שיש ליישב זאת מ"מ פריך אאיסורא איך לא הזכיר במסוכנת דצריך קליפה או הדחה בבשר כיון דיש תקנה נמי לע"ז על ידי הולכת הנאה לים המלח ובשלמא אי אסור אף דיעבד שפיר, הוקשה לרא"ש ז"ל מאי קושי' ותיפוק ליה דהתם ע"י קליפ' שרי והכא כל הבשר נאסר משא"כ אי אית תקנה ע"י הולכת הנאה לים המלח א"כ אסור דאמר ע"י תקנה ואמאי לא מזכיר תקנה משום שמנונית שיקלפנו או ידיחנו הבשר בחתך בה בשר:

אמנם כן נראה לי לומר דהש"ך יפה כוון במ"ש בסימן י' ס"ק ה' דכל פלפולו של הרא"ש אינו אלא שלא לאסור הבהמה כולה אבל לענין הולכת הנאה לים המלח גם הרא"ש מודה דצריך כמו שסובר הרשב"א ז"ל והיינו במסוכנת הוא דצריך דהנאתה מרובה שאם לא היה שוחטה היה מתה וכמ"ש הרא"ש בשמעתין דהתם הוא דצריך הולכת הנאה לים המלח הא במחתך בשר דהנאה מועטת הוא אפי' כדי שכר סכין א"צ להוליך לדעת הרא"ש ז"ל וזה שסיים הש"ך ז"ל בס"ק ה' שצריך להוליך הנאת שכר סכין לשחיטה ולא במחתך בה בשר דהוה הנאה מועטת והרי להר"מ ז"ל נמי יש חילוק בין מסוכנת דאסור אף דיעבד ולא סגי בהולכת הנאה לים המלח ובמחתך בשר בהולכת הנאה לים המלח וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' קמ"ב ס"ק ו' יע"ש וה"ה לשיטת הרא"ש ז"ל נמי נימא הכי דבמחתך לא צריך כלל הולכת הנא' לים המלח ובשוחט צריך. ולפי זה א"ש הא דפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ואאיסורא דלחתוך קא קשיא לי' כיון דאין איסור אלא לכתחלה ולא דיעבד א"כ מאי אריא דאסור משום דנהנה מע"ז ותיפוק לי' שמנונית דאיסורא ואהיתרא נמי קא קשיא לי' דאיך מותר לכתחלה וכמ"ש. וא"ש קושית הגמרא ומ"ש הש"ך בסי' י' ס"ק ה' דמודה הרא"ש להרשב"א לאו לכל מילי אלא במסוכנת דהוה הנאה מרובה ולא במחתך בה בשר ובהכי א"ש לישנא דגמרא אסור לחתוך ומותר לשחוט ורבא אמר פעמים אף שהשוחט אסור ומשמע אף דיעבד והיינו עד שיוליך הנא' לים המלח וקושי' הגמ' לרבה בר אבוה אזלא וכמו שכתבתי כאן:

ובפירש"י בד"ה ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא אע"ג דמקלקל הוא מ"מ אסור משום שמנונית נבילה שנבלע בסכין עכ"ל מלשון זה משמע ודאי דאהיתרא דלחתוך פריך דלכתחלה אסור משום שמנונית ולא אאיסורא דאפשר דסבירא ליה דשוחט אף דיעבד אסור במסוכנת כדעת הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' עכו"ם או עכ"פ הולכת הנאה לים המלח בעינן כדעת הרשב"א בחדושיו בת"ה וה"ה דאסור בחותך נמי בעינן הולכת הנאה לים המלח ומש"ה לא קשיא לי' כ"א אהיתרא ומיהו אהיתרא דלשחוט ודאי דהוה מצי לפרושי דאיך שרינן לכתחלה ע"ס שיקלפנו או שידיחנו למ"ד בהדחה סגי דלמא מישתלי ומהרש"א ז"ל שכתב דבין אהיתרא ובין אאיסורא פריך לא ידענא מנא ליה זאת דלמא רש"י סובר כר"מ ז"ל או עכ"פ כרשב"א דיוליך הנאה ולא קשיא כ"א אהיתרא ולא אאיסורא. וממ"ש רש"י שמנונית שנבלע בסכין יראה להדיא דאף בצונן דהיינו לחתוך בה בשר באטמי דקיימא לקורבני' דשרי ופריך והא שמנונית דאיסורא משמע דאף בצונן פולט מה שבלוע דהא כתב הבלוע בסכין ולא כתב מה שעל דופני הסכין ויפה פי' דאי משום זה היה יכול לומר שהודחה יפה ולא לשנויי שליבנה באור ואף אי הקושיא אהיתרא דלשחוט אימא דרבה בר אבוה סובר דבי"ש צונן ולרש"י ז"ל לשיטתיה שכתב לקמן בפ' כ"ה דף קי"א ע"ב צונן אמרי בעי הדחה אבשר קאי ולא אסכין ולפי זה אף שהסכין נקי אמרי בעי הדחת הבשר דאגב דוחקא מפליט קצת בצונן מהסכין ומ"מ מהני הדחה לצונן כיון דליכא חורפא עם דוחקא דסכינא נהי שמפליטין הסכין מ"מ אין מפליט ומבליע כאחת ועיין בחדושי הרשב"א שם בדף קי"א שכתב י"א דבצונן מפליט קצת ושם בחדושינו הארכנו יע"ש ועיין מ"ש לקמן ע"ב בתוספות ד"ה והלכתא אפילו בצונן ולשיטת התוספות לקמן דצונן אין מפליט כלל היכא דליכא חורפא וגרסי בהך דכל הבשר בעיא הדחה ואסכין קאי צריך לומר דקושית הגמ' ותיפוק אאיסור דלשחוט או אהיתרא דלשחוט דאמחתך איכא לשנויי שהודחה יפה ומש"ה כתב בו כאן בד"ה שליבנה דהא דאמר שליבנה באור כדי ליישב למ"ד ביה"ש רותח הוא משא"כ לרש מוקי הכי אף אמחתך דהלכה כמאן דאמר התם צונן בעי הדחה ואבשר קאי ואף אי הסכין נקי וכמ"ש דכן פסקו הפוסקים התם דהלכה כמ"ד בעיא הדחה יע"ש:

ובתוספות בד"ה מותר לשחוט כו' תיקון כל דהו עכ"ל כבר כתבנו בגמרא אמאי לא קשי' להו בכל שוחט אמאי חייב בשבת והא קלקולו יתר על תיקונו שוב ראיתי בתוספות פרק האורג ק"ו ע"א ד"ה כל המקלקלין פטורין שהקשו באמת השוחט בשבת אמאי מיחייב ועיין בדרישה בי"ד סימן א' ס"ק יו"ד הקשה השוחט בשבת אמאי מיחייב והביא הא דחולין ולא הא דשבת:

ובד"ה שלבנה באור היינו לחתוך בה צונן כו' עכ"ל מה שיש לעיין בכאן דפעמים מזכיר הדחה ופעמים נעיצה ופעמים הגעלה ופעמים ליבון אבאר באורך ע"ב ובחדושינו לי סי' י' וסימן קכ"א אאריך בזה כי שם ביתו ועיין בחדושי הרשב"א בשמעתן:

בא"ד ור"ת אומר דלא חיישינן דלמא אתרמי הכי ואפי' אתרמי ואשתמש ע"י האור סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט ע"י רותחין פולט בהגעלה ראשונה עכ"ל רצונו לומר כשאנו לוקחים סכינים מן הנכרים ואין אנו משתמשים ע"י האור אלא ע"י חמין שרי בהגעלה חדא דלא חיישינן שמא שמש הנכרי ע"י האור ועוד דא"נ כן מה בכך דאי לא יצא ע"י הגעלה אח"כ נמי כי משתמש ע"י חמין לא יוצא ודחו זה דלמא פולט מעט מעט ועיין מהר"מ מלובלין ז"ל שכוונתו דלר"ת סכינין גדולים שתשמישם ע"י האור אף כי משתמש ישראל ע"י חמין אין חילוק וצריך ליבון דוקא משא"כ סכינים קטנים דאף אי איתרמי ליה דאשתמש נכרי ע"י האור אפ"ה לא חשו לכך דכל מה שפולט פולט בפ"א ושמעתין איירי בסכינים גדולים ומש"ה אמר בלבנה באור כן תוכן כוונתו. ועיין במהרש"א ז"ל שכתב דסכין טריפה דשמעתין לא קשיא להו לתוספות ותוכן כוונתו דשאני הכא כיון דלא נשתמש אלא ברותח דשחיטה דהוה כחמין סגי בהגעלה והך סכין ע"ז דנשתמש ע"י האור צריך ליבון כמו שכתבו דפולט מעט מעט אבל מהא דפסחים דמסיק ברותח אמאי הא פעמים נשתמש ע"י האור ועיין י"ד סי' קכ"א ובאו"ח סי' תנ"א ותנ"ב:

ע"ב גמרא אתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בב"ח אמר מדיח מדאמר השוחט דיעבד כתב הרא"ש וכל הפוסקים דלכתחלה אסור ע"ס שיקלפנו דלמא מישתלי ועביד איסורא וכן לרבה בב"ח דווקא דיעבד ולא לכתחלה דלמא מישתלי ואף דבלא"ה הבשר צריך הדחה למליחה ולמ"ד לצלי לא בעי הדחה א"ש ולמ"ד אף לצלי בעי הדחה כתב הרשב"א ושאר פוסקים דמשום שמנונית צריך שפשוף גדול והנה מפני שראיתי כי רבה המבוכה ופירושים רבים אמרתי אבאר קצת ובי"ד סימן י' אבאר באורך ובכאן אכתוב כפי אשר יורוני מן השמים ואתחיל בפי' הלכה:

הפירוש הא' הוא פירש"י בשמעתין וכפי מה שהבין הר"ן דבריו בפרק כל הבשר דף קי"א ע"ב ואבאר הנה לפי דברי הר"ן סובר רש"י באמת דצונן אין מפליט כלל אגב דוחקא דסכינא ואם הסכין נקי אז א"צ הבשר הדחה והא דספכ"ה אמרי לה בעי הדחה משום דם בעין של הסכין ואמרי לה לא בעי הדחה דדם מתיבש על הסכין וכן חתך צונן מתפרך ונופל ולפ"ז השוחט בסכין של גוים ע"כ באין מקונח דאי במקונח יפה ומשום בלוע הוא א"כ מ"ט דמ"ד מדיח כיון דביה"ש צונן ואינו מפליט מה שבסכין אמאי צריך הדחה כלל אלא באינו נקי מיירי וזה שפי' רש"י בד"ה צונן ומיהו הדחה בעי דנתקנח בו שמנונית שא"א בדופני הסכין בלא שמנונית הרי בהדיא דמפרש לה באין הסכין נקי כמ"ש דאי במקונח מ"ט דמ"ד מדיח למ"ד ביה"ש צונן דאין מפליט הבלוע מן הסכין. דאי הוה פלט מן הסכין מכ"ש דכותלי ביה"ש הוה בולעין לפום סברא דהשתא וכפי שיטת הר"ן בכ"ה דף קי"א ע"ב ומסיק כאן בגמרא בג' אנפי או דפליג אי ביה"ש רותח או דכ"ע רותח אלא דמ"ד מדיח איירי דטרידי סימנים למפלט דם לא בלעי או דכ"ע צונן היינו שאין כח בחום ביה"ש לבלוע בכותלי ביה"ש כדי קליפה, אלא אגב דוחקא דסכינא וחם קצת סובר רב דבולע ורבה בב"ח פליג ופסק רש"י כרב דמחמיר ואיכא למימר דלרש"י אין הכי נמי דאין חום ביה"ש חזק כל כך להבליע בסכין או, להפליט ממנו כלל ובשיש טוח על פניו הוא דפסק הלכה כרב דמבליע מיהת בבשר שהוא רך. ובסכין טרפ' דפליגי בה רב אחא ורבינא והיינו בהכשרו דסכין במה נכשר לכתחלה לשחוט בו אח"כ ויש לפרש ג"כ בהנך תלתא גווני שמפרש לעיל בפלוגתא דרב ורבב"ח או דפליגי מ"ד בחמין והיינו הגעלה דביה"ש רותח ומבליע בסכין ומש"ה לא מהני הדחה בצונן ומ"ד מדיח דצונן הוא ולפ"ז פליגי אף לחתוך בה רותח אח"כ או דלכ"ע ביה"ש רותח פליגי אגב דטרידי למפלט דם ודווקא לשחוט בה מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל לחתוך בה רותח כ"ע מודים דבעי הגעלה או דכ"ע ביה"ש צונן ומ"ד בחמין אגב דוחקא וחם קצת בולע כו' ופליגי נמי בלחתוך בה רותח אח"כ דשרי בהדחת צונן לחד מינייהו משום דלא בלע הסכין כלל וכאן פסק הגמרא הלכתא בצונן