ראש יוסף על חולין חלק א ג

רישא ואף להשליך לכלבים אין מוסרין להם דשמא יבואו אחרים לאכול משחיטתן וכמו שאפרש בתו' בד"ה שמא יקלקלו וא"כ הגי' בשחיטתן ור"ל שמא יבואו לקלקל אחרי' שיאכלו משחיטה זו כו' וא"כ א"ש מלת שמא:

ע"ש וכולן, ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אף דמלתא דפשיטא היא דבאחרים רואין ששחטו שפיר דכשר וכן פריך לקמן י"ב ע"א אמר רב ראה אחד ששחט כו' אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י פשיטא דראה כשר ולא ראה פסול יע"ש אפשר לומר דכאן אשמעינן דוקא דיעבד ולא לכתחלה או דלא נימא דהני מעשה קוף הם ואף דיעבד פסולה ואף באחרים רואין אותן. והנה במה שאמר ואחרים רואין אותן בלשון רבים היה נראה לומר דוקא בשנים הוא דמהימני ולא באחד רואה דלא מהימן דהם ז"ל הקשו איך שוחט מהימן והא ע"א אין נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא והכא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזק' איסור עומדת ותירצו כל שבידו נאמן כדמסיק ריש האשה רבה וה"נ בידו לשחוט שפיר ועיין ב"י סימן א' וא"כ כל זה בשוחט עצמו אבל בחש"ו ששחטו ואחד רואה לא מהימן דע"א אין נאמן היכא דאתחזק איסורא והכא אין בידו ואין נאמן לומר ששחטו כראוי אבל מהא דלקמן אמר רב ראה א' ששחט משמע דחד מהימן ובי"ד אבאר ומלשון ראה ודאי משמע דחד נמי מהימן לומר שהוא שחט כראוי:

ובתוס' בד"ה שמא יקלקלו אבל חש"ו שוחטין לכתחלה כו' ולרבא לא קאי אלא אחש"ו כל כי היכא דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו שמא קלקלו עכ"ל מה שהקשו על פירש"י ז"ל דמסיפא שמעינן לה כבר תירצו האחרונים דאשמעינן ברישא אף בעומד ע"ג דעדיף טפי מאחרים רואין מרחוק דלאו אדעתייהו אפ"ה לכתחלה לא וזה שכתב רש"י בדף י"ב ע"ב אין מוסרין חולין לכתחלה בעע"ג יע"ש ויפה כיוונו בזה. והא דלא תני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים עומדין ע"ג דאשמעינן אף באחרים רואין מרחוק אפ"ה דיעבד כשר או דאשמעינן דלא בעינן כונה לשחיטה ועיין דף י"ב ע"ב בתו' בד"ה מאן תנא יע"ש. ומ"ש התוס' אבל חש"ו שוחטין לכתחלה רצונם לומר דהא מצי למיטעי דש"ו אף לכתחלה ונקיט דיעבד משום טמא ולזה כתבו דרבא הוא דדייק לה ולדידיה לא קאי וכולן אלא אחש"ו לחודי' דמוקי למתני' בכותי יע"ש ומ"ש עוד דרבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו כי היכי דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו ר"ל דפריך לקמן וכולן אהייא אי אחש"ו ואם שחטו מיבעי ליה ואסיקנא בקושיא ולדידיה צ"ל דלא חייש בכך וה"ה בהא דיקלקלו. ולפ"ז הא דחוץ מחש"ו שמא יקלקלו היינו דיעבד ובאין אחרים רואין אותן מיירי וא"כ מלת שמא קשה דהא ודאי נבלה הוא לר"מ בפרק כיסוי הדם דף פ"ו דמחייב על שחיטתן משום נבילה דסתם מתני' ר"מ והלכה כמותו ג"כ כמו שפסק הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות שחיטה וטעמו דהורה רבי כר"מ שם יע"ש וא"כ צ"ל דמתני' רבנן דחשבי לשחיטת חש"ו לספק ומיהו התו' לא כתבו כן כ"א לפום רהיטא ולא קיימא הכי במסקנא ועיין מ"ש דף י"ב ע"ב:

בא"ד ור"ת מפרש דאין מוסרין אף להשליך לכלבים דלמא אתי למיכל מיני' כו' וניחא השתא דבאין אחרים רואין עסקינן ברישא עכ"ל הא ודאי אף באחרים רואין אין מוסרין לכתחלה להשליך לכלבים דיבואו למיכל משחיטה זו אלא דכתבו כן דלשיטת רש"י רישא דקתני יקלקלו מיירי באחרים רואין אותן ולא א"ש דהא אדיעבד קאי ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא וכדמסיק בגמ' ג' ע"א וברש"י שם ד"ה חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא דהא אדיעבד קיימינן ויקלקלו משמע לכתחלה אבל דיעבד ש"ד דבאחרים רואין מיירי וא"כ זה דוחק משא"כ לר"ת מיירי רישא באין אחרים רואין וא"ש חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא דאין רוב מעשים מתוקנים ואפילו למסור להשליך לכלבים אסור לכתחלה שמא יקלקל לאחרים בשחיטה זו שיבואו למיכל מיניה שרואין שמסרו להם לשחוט ולא ידעו דלהשליך לכלבים מסרו להם ועיי' ב"ח שפי' קצת בדרך אחר ובי"ד אבאר ועיין ש"ך:

בפירש"י בד"ה ושחיטתן כשירה דיעבד כו' והא ליכא למימר כולה מתני' לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנן הכל שוחטין פשיטא דכשירה עכ"ל ר"ל דליכא למימר הכי קתני הכל שוחטין ואם שחטו שחיטתן כשירה פשיטא כו' והא ליכא למימר דנקיט הכי כדי דנדע דחש"ו אף דיעבד אסור ועלה קאי ואי הוה תני הכל שוחטין חוץ מחש"ו ה"א דלכתחלה אסור ודיעבד ש"ד ולישנא דיקלקלו הוה מסייע ליה יש לומר דמסיפא שמעינן לה דקתני ששחטו דיעבד ואפ"ה בעינן אחרים רואין אותן הא לא"ה אף דיעבד פסול:

ובד"ה לא שהאדם רשאי ולא נקיט לשון קצרה הכל שהמירו כו' דלשון תנאי הוא עכ"ל קצת קשה אמאי לא פירש דהאי לא שהאדם רשאי משום סיפא נקיט לה כמ"ש רש"י ע"ב בד"ת תרתי דיעבד דהא דתני לא שהאדם רשאי משום סיפא דסופג ארבעים כו' והכי נמי הוה ליה לפרש כך בהא משום סיפא נקיט לה ואפ"ה התם שאני דעקר להכל דרישא ממילא תני לא שהאדם רשאי משא"כ הכא לא תני הך לישנא אלא ושחיטתן כשירה והכל דרישא בדוכתי' קאי דמשמע לכתחלה וקשיא רישא לסיפא ועיין מ"ש לקמן בד"ה תרתי:

ובתו' בד"ה התם כדקתני טעמא כו' והוה מצי לשנויי משום סיפא כו' עכ"ל ר"ל דמה קושיא הכל ממירין לכתחלה והא איכא הכל דיעבד כמו הכל מעריכין ואי דתרתי דיעבד למה לי הא איצטריך לא שהאדם רשאי משום סופג את הארבעים. ולכך פירש רבינו תם דהכל לכתחלה הוא דהיינו במזיד תמורתו תמורה ומשום הכי איצטריך ליה לא שהאדם רשאי לומר דלכתחלה לעשות כן ודאי אסור וקרא כתיב לא יחליפנו אלא שאם המיר מומר במזיד וכשר לקרבן ומ"ש עוד לענין כשר למזבח פשיט לן שוגג יותר ממזיד ר"ל לענין שתהא נתפסת בקדושת חברתה פשיט לן יותר מזיד משוגג אבל לענין שתהא כשירה למזבח שוגג מסתברא יותר, ועיין בר"מ מלובלין ובתמורה דף י"ז ע"א ובתו' בד"ה גבי תמורה לקי וע"ש ואין כאן מקומו להאריך:

ובד"ה וסופג את הארבעים וא"ת היה לומר וסופג שמונים דתרי לאוי כתיבי וי"ל חד בשלו וחד בשל חבירו עכ"ל כן הוא בתמורה דף ט' ע"א אלא דלא ידענא מאי קושיא והא מימר הוא דאמר דליהוי שתיהן קודש ומש"ה לא לקי אלא חדא כדאמר' התם דאי הוה כתיב לא יחליפנו ה"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל ממיר לא ופירש"י חילוף תצא זו ותכנס זו וא"כ בממיר דליכא אלא חד לאו לא לקי אלא מ' ובמחליף ודאי היה ללקות שמונים דביה איכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר דאם בשתיהן קודש לקי מכ"ש תצא זו ותכנס זו וכה"ג לא הוה עונשין מן הדין ולזה כתבו התוספות דלא יחליפנו איצטריך לשל חבירו וכמ"ש רש"י שם דחילוף ע"י ב' אנשים משמע וע"ש ואיצטרכו תרווייהו ומש"ה לא לקי אלא חדא אלא דלא הבינותי דהא מתני' הכל ממירין קאמר ואה"נ דבמחליף שמונים לקי ואפשר דקושית התו' דהוה ליה לומר הכל מחליפין וסופג שמונים ותי' כו' ועיין בתי"ט שם:

כתב מהרש"א ז"ל דלמאי דאמרינן בתמורה ד' ע"ב דמש"ה לקי בממיר אף דניתק לעשה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין אין מקים לקושייתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חדא משום דאי לא הוה אלא חד לאו לא הוה לקי כלל עכ"ל כוונתו דהני תרי לאוי איצטרכו דאי לא הוה כתיב אלא חדא לא הוה לקי כלל דהוה ניתק לעשה משא"כ השתא דכתיבי תרווייהו לא אתא קד עשה ועקר תרי לאוי וכיון דלצורך כתבינהו מנא לן לומר דלטפויי לאוין הוא דאתא ואין לוקה אלא מ' אבל הא לא קשיא ליה דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי אבל חדא מיהא עוקר ולא נשאר אלא חדא דז"א דמנלן זאת דאימא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כלל וכלל ולקי על שניהם ובכללים הארכנו בזה. אלא דהכי קשיא ליה כיון דצריכי תרוייהו ממילא אין לוקה אלא חדא. אלא דלפ"ז היה לו להקשות אהא דאמרינן בתמורה דף ט' ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ומאי קושיא והא צריכי תרווייהו דאי הוה כתיב חדא לא הוי לקי כלל דהוה ניתק לעשה ונראה דאף אי הוה כתיב לא יחליפנו ואם המר ימיר כו' הוה לקי כיון דהלאו בלשון חילוף והעשה בלשון תמורה בכה"ג לא חשיב ניתק לעשה וכה"ג כתב מהרש"א במס' בבא מציעא דף ס"א ע"א בתוס' בד"ה לעבור בב' לאוין דכי מוקמינן לא תגזול לעושק שכר שכיר לקי אף דכתיב או העושק אשר עשק לא הוה ניתק דהלאו כתוב בלשון אחר והא דפריך והרי מימר היינו למסקנא דמלא יחליפנו לא הוה שמעינן ממיר דתרווייהו מקדש קדשי פריך שפיר דאמימר לא היה ללקות דניתק לעשה ואפ"ה משני דלא אתי עשה ועקר תרי לאווי ואף דבמימר לא הוה כ"א חד לאו אפ"ה כיון דסמוכי' בהדדי תרי לאוי לא עקר ובזה יש ליישב הא דלא התחיל הכל מחליפין לאשמעינן אף בממיר ולקי:

ודע דבממיר שאומר שתיהן קודש תרווייהו מקדש קדשי וקרא מלא כתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אלא במחליף דאמר תצא זו ותכנס זו מנלן דתרווייהו קדשי כיון שבדעתו היה שתצא זו ותכנס זו וכיון דלא אהני מעשיו דאין הקדש תם יוצא לחולין בלא מום אימא דהוי חולין כדמעיקרא ולא קדשי כלל. ובשלמא לאביי דאמר בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד מהני ניחא דע"כ האי יהיה קודש אמחליף קאי דהכי פריך התם בתמורה ולאביי האי יהיה קודש למה לי דהא בעלמא, נמי מהני ומשני ה"א תצא זו ותכנס זו יע"ש דף ה' והיינו למחליף דאי לממיר מהיכי תיתי שתצא זו ותכנס זו והא איהו לא אמר הכי אלא תרווייהו קמקדיש ליה אלא אחילוף הוא דכתיב דה"א תצא זו ותכנס זו אלא לרבא דאיצטריך לגופא דבעלמא לא מהני א"כ אימא דבמחליף לא מהני:

ולפי מה שהתבאר