ראש יוסף על חולין חלק א כט

צדדין ביה"ש מרווח רווח מפירש"י יראה להדיא דקושית והאיכא צדדין קאי אוושט שכן כתב שהרי וושט נקובתו במשהו משום דבקנה לא איכפת לן במה ששורף צדדין דכל זמן שלא נשחט רובו מה בכך ששורף צדדין מידי דהוה אחצי קנה פגום ולאחר שחתך עוד משהו והשלימו לרובו אף ששורף בצדדין אין בכך כלום דכפסיק דמי וכן דקדק בלשונו במ"ש קודם ששחט רוב הסימנים דלאחר ששחט רוב הסימנים כשר וכל זה מתבאר ג"כ במ"ש הש"ך בי"ד סי' כ"ו יע"ש ויתבאר לקמן שוב ראיתי בפר"ח בסימן ט' שכתב בפשיטות בעוף אם תפס הקנה לבדו ושחט בסכין מלובנת שכשר וכמה שכתבנו ולפי זה יש לתמוה במה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דר"ז אמר שמואל וכתבו הפוסקים דטעמא מהא דלקמן דף י"ז ע"ב דבעיא סכין בדיקה אתלת רוחתא ודלא כרב יימר התם וכן הלכתא אם כן ש"מ דלית הלכתא כר"ז דביה"ש מרווח רווח ואכתי הא בעוף כשר כה"ג ולמה השמיט ועיין מ"ש לקמן בר"מ בדין טומאת צרעת ועל הר"מ ז"ל בפ"א מהל' שחיטה שכתב פסולה לא קשיא אמאי לא כתב בעוף דכשר יש לומר דסמך אמ"ש בהל' טומאת צרעת פרק ה' הלכה ב דליבן שפוד וברזיי' מיברז חבטא קדים דהיינו חידודה קודם לליבונה אבל הרי"ף ז"ל דהשמיט הא דר' זירא בליבן סכין קשה למה השמיט הא בעוף כשר כה"ג:

ודע דלפי מה שכתבו הפוסקים ובטי"ד סי' כ"א כתב ג"כ דשיעור השחיטה הוא ברוב מצומצם במדידה סגי אבל מהרי"ו פי' דברי הרי"ף ז"ל בפרק השוחט דף כ"ח ע"ב דרוב הנראה לעינים הוא רוב גמור ולא במדידה ועיין בתב"ש סי' כ"א שהאריך וכתב דמספקא לן אי בעינן מן התורה רוב הניכר או רוב מצומצם ואזלינן בטריפות לחומר' דבמשהו יותר מן חצי קנה טריפה ולענין שחיטה בעינן רוב הניכר דוקא או שנא' כמ"ש הפר"ח דמדרבנן בעינן רוב הניכר דלמא אתי למיעבד אלא פלגא יע"ש א"כ לא משכחת להאי דינא אף בעוף בסכין מלובנת דמיד ששחט רוב המשוער במדידה אח"כ שורף הצדדין לדידן דלא סבירא לן ביה"ש מרווח רווח מדמצריכינן בדיקה אתלת רוחתא ומ"מ מדרבנן לא הוה שחיטה אלא עד רוב הניכר וכיון שכן הוא שורף בצדדין קודם דהוה רובא דמינכר וטריפה כיון דלענין טריפות ברוב המשוער טריפה מן התורה וא"כ בודאי אי שחט רוב המשוער בצמצום ונפסק הגרגרת נגד מה ששחט כבר טריפה מדרבנן דהא מדרבנן צריך שחיטה עד רוב הנראה לעינים וה"ה הכא בסכין מלובנת דכן הוא ועוד לפי מה דאני גם התב"ש כתב בסי' כ"א דמש"ה מדרבנן בעינן רוב הניכר מח לא אתי למיעבד רוב מצומצם וכן כתב הפר"ח בסימן כ"א וא"כ ודאי דהכי נמי דאם שחט רוב מצומצם וניקב נגד מה ששחט כבר אסור דלמא יבואו להתיר בלא שחט אלא מחצה וניקב הוושט נגדו או הקנה ברובו וכמ"ש. ועוד יש לנו לומר אף לענין טריפות כל שהוא יותר ממחצה טריפה דפסוקת הגרגרת ברובו היינו רוב מצומצם מ"מ לענין שחיטה בעינן מן התורה רובא דמינכר דהכי אגמרי' רחמנ' למשה שחוט רובא דוקא הניכר לעין וכדעת רי"ו שפי' דברי הרי"ף הכין דלא כר"ן ז"ל יע"ש א"כ ליתא להך דינא בסכין מלובנת בעוף וכדכתיבנא ולא דמי לשהי' במיעוט בתרא דכשר ליש מי שסובר כן דהתם א"צ בדיעבד כל הסי' אלא לכתחלה הוא דבעינן כל הסי' מש"ה כשר שהיה במיעוט בתרא משא"כ בנ"ד דרוב משוער במדידה אף דיעבד פסול מדרבנן א"כ ודאי כל ששורף הסכין בצדדין לאחר רוב המשוער במדיד' אסור מדרבנן דהא צריך לשחוט מדרבנן רוב הניכר או כמ"ש דאפשר מן התורה צריך רוב הניכר דע"כ לא קשי' לן בפ' השוחט דף כ"ט אלא ולאו ק"ו הוא אם בטריפות אינו אוסר במחצה כל שכן בשחיטה שאין ניתר במחצה אבל להיפך בטריפות רוב משוער ובשחיטה רוב הניכר אה"נ ומש"ה השמיט הרי"ף הא דר"ז ואל תשיבני ממ"ש בסי' כ"ג בעוף בקנה לא שייך שהי' ואמאי והא אשכוחי משכחת לה בשחט רוב מצומצם ושהה דמדרבנן פסול דצריך שיהא רוב הניכר י"ל דהטור והש"ע סברי דבשחיטה לא בעינן אלא רוב מדוד ומש"ה למאן דמכשיר שהיי' במיעוט בתרא לא משכחת בשחיטה עם רוב הניכר אה"נ דמשכחת שהיי' בקנה בעוף וכמה שכתבנו ועיין בפרק השוחט בחדושינו ושם אבאר עוד באורך ומדברי ר"ן בחמש שיטות והרשב"א בחדושיו שם בפ' השוחט גבי ואי מחצה אינו כרוב לא עבר כלום משמע דלא כמ"ש דאי מדרבנן בעינן רוב הניכר לא מיטרפא תו בשהיי' לאחר ששחט רוב מדוד בצמצום ושם אבאר בעזה"י מה שיש לעיין:

עוד אבאר לך לפי מה דקיי"ל כר"י דבן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ובתנאי שלא הפריס ע"ג קרקע שאז טעון שחיטה מדרבנן ושאר טריפות אין פוסל בו אבל שחיטה ראויה בעינן כמבואר בש"ע סי' י"ג א"כ אכתי נמי בהך דינא דר"ז בליבן סכין בשוחט בן פקועה דאי אמרינן חידודה קודם לליבונה נמצא השחיטה היתה כראוי אלא ששורף בצדדין ומה בכך דלו הן ניקב הוושט אין פוסל בבן פקועה דטריפות אין פוסל בו ואף במקום שחיטה ששום פוסק לא הזכיר אלא שחיטה ראויה בעינן לאפוקי שהה או דרס משא"כ כה"ג דכשר בבן פקועה משא"כ אי שורף החוד אין כאן שחיטה כלל אלא שריפת הסימנים ואסור בבן פקוע' בהפריס ע"ג קרקע דטעון שחיטה מדרבנן ולא הי' לו לרי"ף להשמיט הא דר"ז והרי"ף ז"ל פסק בפ' בהמה המקשה כחכמים דר"מ בלא הפריס עג"ק ובהפריס טעון מדרבנן ובפ' השוחט כ"ט אכתוב:

ובתוס' בד"ה והאיכא צדדין מכאן משמע שאם ניקב הוושט נגד מה ששחט טריפה עכ"ל ובתנאי קודם רוב הוושט והעד ע"ז מדלא נקטו קנה בדבריהם אלא כמ"ש וכן דעת רש"י שכתב קודם ששחט רובן ועין י"ד סי' כ"ו בש"ך ובפר"ח:

גמרא משום מכוה נידון כו' היינו כדמסיק אי חבטא קדים או הבלא קדים ומשמע ודאי חידודה קדים דאין פועל הליבון כלל דאל"כ שורף אחר החידוד והא דאמר התם דברזיי' מיברז היינו משום צדדי השפוד דאין מתרחב שם מקום המכה כן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש ובי"ד סימן ט' אבאר בזה:

ובתוס' בד"ה מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים כך דינו דבסוף שבוע ראשון כו' עכ"ל הנה שחין ומכוה חלוק משאר נגעים בכמה דינים דבשאר נגעים יש להם ג' סימנין שיער לבן ומחיה האמורה בתורה ופישיון ושחין ומכוה אינו כן שאין המחיה בהם סימן טומאה אלא פישיון ושיער לבן וזה שאמר שחין ומכוה מטמאים בשני סימנין ולא יותר משא"כ בשאר נגעי עור הבשר ויש עוד בנגעי עוד הבשר אם עמד בעיניו בסוף שבוע ראשון בעי הסגר שני ובסוף הסגר שני אם בעיניו טהור אם לא בא' מג' סימנין ושחין ומכוה אין בהם אלא הסגר א' שאם בסוף שבוע ראשון עמד בעיניו טהור ופישיון בתחלת הסגר ראשון אין בו סימן טומאה שאפילו פושה תחת יד הכהן אפ"ה מסגירו ושיער לבן ומחיה הן סימני טומאה אף בתחלתו מיד ועיין בפ"ג ופ"ש דנגעים ובר"מ הל' טומאת צרעת פ"א הלכה יו"ד ופ"ד הלכה ב' ופ"ה הלכה ד' יע"ש ובר"ש בפי' המשניות:

במ' למאי נ"מ לכדתנן כו' ולא לכדתניא דמשנה היא בפ"ג דנגעים ועיין מ"ש לקמן בזה ומדמקשה למאי נ"מ ופירש"י כיון דדינן שוין מאי תיבעי לך יש להביא ראיה לדברי הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' אלו דאם באו שחין או מכוה ולא נודע לנו אם שחין הוא או מכוה דטמא וכמ"ש בהל' ו' וכגי' הכ"מ בההיא דת"כ ותוספתא הביאה הר"ש בפ"ט דנגעים דרבינו היה גורס הרי שבאו לפניך ואין יודע אם שחין או מכוה טמא דאי כגי' הר"ש טהור א"כ מה מקשה ליה למאי נ"מ הא והאי צריך למיבעי לידע איזה מהן קדים ואתי חבריה ומבטל ליה דאי לא ידעינן הי מינייהו קדים הרי הן טהורין וכמ"ש בתוספתא הרי שבאו לפניך ואין ידוע אם שחין או מכוה טהור אלא ודאי כגי' הכ"מ טמא ומש"ה פריך למאי נ"מ כיון דדינן שווין ומשני לענין איצטרופי נ"מ כמו דמסיק שהיה חצי גריס שחין כו' וכדבעינן למימר לקמן:

ותניא שחין ומכוה בטל אחרון את הראשון עכ"ל ופירש"י ז"ל חצי גריס שחין ואח"כ נעשה מכוה ואצל זה נעשה חצי גריס שחין אין מצטרפין פי' כן דאפילו לקולא אמרינן דמבטלין זה את זה וכל שכן לחומרא חצי גריס שחין ונעשה מכוה ואצל זה עוד חצי גריס מכוה דמצטרפין והא דקאמר והכא היכי דמי הוה מצי לפרושי דומיא דתוספתא דביטל אחרון את הראשון שליבן שפוד והכה ונעשה חצי גריס ולאחר זמן נעשה אצל זה חצי גריס שחין אי חבטא קדים הרי שחין ומכוה ואין מצטרף ואי הבלא קדים הרי גרים שלם שחין ומדברי מהרש"א ז"ל נראה דאי הוה גרים שלם שחין או מכוה ואח"כ עלה על מקצתו שחין או מכוה דאין מבטל וטמא הוא כדמעיקרא ומש"ה בהך דתוספתא דביטל אחרון את הראשון שרוצה לפרש ג"כ לקולא לא משכחת ליה אלא באם ביטל מכוה את השחין בעודו חצי גריס ומיהו לחומרא ודאי הוה מצי לפרושי שהיה חצי גריס שחין ואצלו חצי גריס מכוה ואח"כ הכה על המכוה דביטל ונעשה גריס שלם שחין אלא דרש"י רוצה לפרש אף לקולא ובאיבעיי' דליבן שפוד אמר הגמרא רבותא דהכי משכחת ליה אף בהיה חצי גריס שחין ואצלו לקה בשפוד מלבנת או חבטא קדים אתי הבלא ומבטל לי' דלא היה גריס שלם שחין מעולם דמיד ההבל מבטל ליה זה תוכן כונתו אמנם לא ידענא מהיכן פשיטא ליה דאי הוה גריס שלם שחין ואח"כ עלה על מקצתו מכוה דאין נ"מ בביטולו דמה בכך שהי' טמא לא יהא אלא נגע שהיה כגריס ונתמעט דטהור וה"נ דשחין ומכוה אין מצטרפין ועיין בת"ח שכתב ג"כ כאן דאף דהיה גריס שלם מכוה מבטל אח"כ יע"ש ודע דמה שכתבנו לעיל דהגי' לכדתנן שוב ראיתי שגי'