ראש יוסף על חולין חלק א כח

עליך שלא יעברו ביך לעולם מים אף דנהר גינאי השיב לו תשובה נצחת כבר כתב מהרש"א ז"ל דה"ק ליה דאם גוזרני שלא יהא בך מים לעולם לא יהיה כמ"ש ותגזור אומר ויקם וכיון שכן אין הליכה שלך או מניעתך בחירה והליכה שלי בחירה ועדיפנא ממך ועיין במהרש"א וא"ש נמי שלא אמר גוזרני עליך שתחלוק מימיך אלא שלא יעברו מים לעולם והיינו כמ"ש: דבמצוה קא עסיק ופירש"י דבעי שימור מתחלת טחינה והרקדה עכ"ל משמע כפי' הרא"ש בפכ"ש דלא בעי שיעור אלא משעת טחינה שאז מקרבין למים ומשם ואילך בעי שימור ועיין בטא"ח הלכות פסח ובחדושינו למסכת פסחים אבאר בזה: ודלמא הכי נמי חדא זימנא אלא כמשה ושיתין ריבוא עיין פירש"י והת"ח כתב בע"א דהא דאמר חלוק נמי להאי היינו מתחלה לא חלק אלא עד שיוכל לילך עד צוואר במים ולהאי דדרי חיטא עד הכתף ולטייעא עד הקרקע יע"ש וא"ש הלשון חלוק נמי להאי דבכל פעם היו המים מתמעטין משא"כ לפירש"י שהיה מתירא שלא יחזרו המים: אקלע להאי אושפיזא רמי ליה שערי לחמריה ולא אכל מהא מייתי דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיק מחמת כ"ש השתא בהמתן של צדיקים ואף בדבר שאין אכילה פעמים שהצדיק נכשל בכך כמו דמייתי תוספות לעיל ד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש יע"ש מ"מ מייתי ראייה מדחזינן שהקב"ה מנעו לחמור דר"פ ב"י שלא יהא לבעליה מכשול שיאכילנו דמאי מכ"ש ודאי שאין הקב"ה מביא לצדיק שום מכשול באכילת הצדיק עצמו אבל משום דלא אכל החמור אכילת איסור אין ראיה דחמור לאו בר מצות הוא כמ"ש מהרש"א ע"ב ועיין ברש"י לעיל גבי שחיטת כותי בד"ה אין דמשמע שאין הבהמה אוכלת דבר האסור לה ויש ליישב לשונו

(ע"ב) גמרא חבטינהו לא אכל נקרינהו לא אכל כתב רש"י דע"כ חבטינהו בנפה דאל"כ מעיקרא אמאי לא אכל וכתב מהרש"א ז"ל דאין לומר דלא אכלה מעיקרא דלא היו טובים לאכילה דא"כ לא היו משמעינן בזה מה דלא אכלה מעיקרא עכ"ל. רצה לומר דלאיזה צורך הזכיר חבטינהו אלא ודאי דנמרחו ואשמעינן תלמודא דלא אכלה משום מעשר. ודע דמפרש"י יראה להדיא דאי שלא נמרחו מעיקרא אמאי לא אכלה משמע דלאחר שנמרחו שפיר עבדה דלא אכלה ואמאי הא אמר ר"א בפסחים ד ט' ובדוכתי טובא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ואפילו אם נמרח אח"כ פטור מן המעשר דבראי' פני הבית לא היו ממורחין ועיין בתו' שם וב"מ דף פ"ח ע"ב ובמנחות דף ס"ז ע"ב ובתוספות שם וא"כ אמאי אמר מעיקרא אמאי לא אכלה גם אחר כך אמאי לא אכלה ואם נאמר המקח קובע למעשר והני דרמי שערי לחמריה שלקחן ר"פ ב"י ומש"ה לא קשי' ליה לרש"י ז"ל אמאי לא אכלה אח"כ כיון שהומרחו ומקח קובע אלא אמאי דלא אכלה מעיקרא קשי' ליה ועיין בר"מ הל' מעשר פ"ג הלכה ג"ד יע"ש ובכ"מ שם אלא דלפ"ז איכא למימר דחבטינהו היינו דישה והא דמעיקרא לא אכלה שלא היו טובים ואשמעינן בזה טובא אף שהכניסן בשבלים לבית לצורך עצמן ולא למכור בשוק והני דרמי שערי לחמרי' מסתמא במתנה ולא במכר ומתנה לאו כמכר לענין זה ועיין בספ"ב דדמאי דהמחליף זה בזה חייב משמע הא מתנה לא וא"כ אשמעינן בהא דלא אכלה אח"כ אף דהומרחו בבית למאי דמסיק בב"מ דף פ"ח ע"ב דשאני חטים ושעורים דגורן כתיבא ביה וכמ"ש התוספות במנחות דף ס"ז ע"ב ד"ה כדי שתהא בהמתו שכתבו דלמ"ד שאני חטין דגורן כתיבא ביה לא גרע מהומרחו בבית מאילו הומרחו בשדה יע"ש ולזה אשמעינן כאן. ומיהו הר"מ ז"ל בהל' מעשר פ"ג ה"ב ופ"ד הלכה א' אין סובר תי' זה דשאני חטים ושעורים והר"א ז"ל בהשגותיו סובר תי' הוא בע"א כ"ב יע"ש בכ"מ ובמ"ל מה שכתבו שם ולקמן אבאר עוד בזה בעזה"י יע"ש:

עוד ראיתי להזכיר בכאן קצת בהא מלתא דשייך למעשר בר"מ פ"ג מהל' אלו הלכה ב' והשיג שם הר"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דהני בגורן ויקב תלנהו רחמנא ועיין במ"ל שם ובכ"מ כתב צ"ע דלר"א אין חייב בתרומה מן התורה כ"א דגן תירוש ויצהר א"כ כי כתב דבעינן פני הבית בדגן כו' דאילו שאר פירות פטורין עכ"ל מ"ש דלר"א לא הוה שאר פירות מן התורה כ"א מדרבנן הוא אמת ויציב שכן כתב הר"מ בפ"א מהל' מעשר הלכה ט' שאין חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר אבל מ"ש הכ"מ דע"כ כי מיעט קרא דבעינן שיראה פני הבית בדגן תירוש ויצהר לא ידענא מאי קאמר דהא בהדיא מסיק בב"מ דף פ"ח ע א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו וכמ"ש התו' שם ד"ה כי קאמר ר"י דמיירי ברוצה לאוכלן הזיתים והענבים הוא דבעינן ראיית פני הבית דוקא והגיעו לעונת המעשרות ונגמרה מלאכתן מקודם שהכניסן לבית אבל אם דרכן לעשות מהן יין ושמן גמר מלאכתן שלהן לחוד קובע למעשר מן התורה וזה שנא' גורן ויקב וכדכתיבנא ומ"ש הר"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן לא קאי אלא אדגן דהא תירוש ויצהר בהדיא אמרינן בב"מ שאני זיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו וזה שסיים דהנהו בגורן ויקב תלינהו רחמנא והיינו בדרכן ואי לאכילה בעינן לאחר גמר מלאכתן ראיית פני הבית וזה דכתיב בערתי מן הבית בענבים לאכילה מיירי:

עוד ראיתי בהא דב"מ דף פ"ח ע"ב שהקשה ממשנה דדמאי פ"א משנה ה' דהקשו אי משיפקסו אלמא דלא בעינן ראיית פני הבית והתם בהדיא תני לה בד"א במוליך למכור בשוק אבל במוליך לביתו אינו חייב עד שיביא לביתו וכמ"ש הר"מ בפי' המשניות שם דהעיקר דאין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית והיינו בתנאי של עצמן שלא למכור דאילו למכור קובע אף בלא ראיית פני הבית מדרבנן ומן התורה אינו קובע למעשר אלא בראיית פני הבית אחר גמר מלאכתן וכל זה מתבאר ממ"ש הר"מ ספ"ג ופ"ד מהל' מעשר יע"ש וא"כ איך לא ראה הסיפא דאדרבה יש סייעתא מיניה לדר' ינאי ועיין שם בפי' הר"ש ודבריו צ"ע לי ביותר יע"ש. ודע דרש"י ז"ל בב"מ פ"ח ע"ב כתב הא דאמרינן חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הרי הן בחזקת מתוקני' לית לי' הא דשאני חטין ושעורין יע"ש היינו דאי אית ליה ליכא למימר דהוה ספק דמערי' אדם על תבואתו כיון דנמרחו בבית לא גרע מאילו נמרחו בשדה דמהני כמ"ש התו' במנחות דף ס"ח ע"ב ד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ומיהו קשה דלמא ההיא מיירי באותן דברים שלא שייך בהו גורן כמו זיתים וענבים וכדומה דהביאם לבית במוץ שלה דפטורים אף אח"כ ועיין פ"י במסכת פסחים דף ט' שהקשה דמאי קושי' מהא דחבר דלמא איירי בפירות שהן מדרבנן למאן דסובר שאר פירות חוץ דגן תירוש ויצהר הוה דרבנן וכן סברי התוספות ובדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי כמ"ש התוס' יע"ש ואני אומר דאף אם נאמר שאר פירות מן התורה לבד מירק כשיטת הר"ח ז"ל נמי קשה דלמא מיירי בתרומה בזמן הזה דהוה דרבנן או תרומת ח"ל דהוה בזמן הבית דרבנן ומש"ה אתי ספק ומוציא מידי וודאי ובחדושינו למס' פסחים אבאר זה ועיין במ"ל בפ"ג ופ"ד מהל' מעשר יע"ש:

כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מהל' אלו הלכה ד' הכניסן לבית קודם שנגמר מלאכתן אוכל מהן עראי נגמר מלאכתן בבית הר"ז חייב כיצד קשואין כו' עכ"ל קשה דהא פסק כר"א דמערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה ואפי' מרח' אח"כ פטור וכמ"ש לעיל וכמ"ש הר"מ שם הלכ' ו' מערי' אדם כו' וצ"ל כמ"ש התו' בב"מ דף פ"ח ע"ב ד"ה לא יע"ש דקשואין ודלועין דרכן לכנס לבית עם הפיק' יע"ש הן אמת שמ"ש שם בהלכה ו' מותר להערים על התבואה וזורה מעט מעט עד שאינו מתחיל לגמור הכל לא ידענא דמשמע אם זורה הרבה ביחד ועשאן כעין כרי אסור ואמאי דאם נאמר שהוא סובר כפי' הר"א וכמו שתי' בב"י שם דכל מידי דרך גורן הוא לא בעי ראיית פני הבית ובגורן לחוד מיחייב יש ליישב קצת:

ובתוספות בד"ה הא אתמר עלה כו' דמחמרה אנפשיה עכ"ל חמור לא שייך במצות אלא שהקב"ה מנעו לחמור מלאכול דמאי אף שמן הדין שרי מ"מ גנאי הוא לר"פ ב"י והוא הי' מחמיר על עצמו ומש"ה מנע הקב"ה גם לחמורו ובירושלמי מסכת דמאי איתא המעשה בע"א שנגנבה חמרי' דר"פ ב"י ולא טעמה תלת יומא כלום ועיין במהרש"א ז"ל במה שכתב בהא דהלוקח לבהמה יעוין שם גמרא והאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה עכ"ל מכחישים פירש"י שלא גזרו על זה למות והוא מת ע"י כשפים ומכחישים משמע ח"ו מתנגד דאם גזרו על האדם שיחיה מת הוא ע"י כשפים דכן הוא דאם לא גזרו עליו שימות בוודאי גזרו עליו שיחיה ואפשר דאין זה קושיא דאדם בעל בחירה הוא ויכול הוא להמית חבירו ע"י כשפים:

אמרו עליו על רפב"י מימיו לא נהנה משל אחרים ומיום שעמד על דעתו לא נהנה משל אביו ר"ל כל ימיו לא נהנה משל אחרים ומיום שעמד על דעתו אף משל אביו לא רצה להנות ממנו. ובתוספות ד"ה גדולים צדיקים במיתתן וקשה עיין במגיני שלמה שיישב יפה דרש"י נשמר בזה יע"ש וכן עלה בדעתו לפרש:

ע"ש הא דחבטינהו לא אכל פירש"י דאי לשון דישה מעיקרא אמאי לא אכלה דהא לא נתחייב במעשר קודם מירוח והנה מצינו בדמאי פרק שני פלוגתא בפירות שלא נגמרה מלאכתן למעשר אי תרומה קובע וה"ה מקח ועיין בר"מ פ"ג בהלכות מעשר ופלוגתא דר"מ וחכמים הוא ואפשר דמחמרה אנפשיה הוה

(דף ח ע"א) גמרא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה והאיכא