ראש יוסף על חולין חלק א כז

חשוד על המעשרות) הא אמר התם דרוב מעשרין הם הא לאו הכי אסור לסייעם עכ"ל ולא ידענא מאי האי שסיים הא לא"ה לא אה"נ דעיקר טעמא משום דרובן מעשרין וליכא משום מסייע וה"נ כאן ליכא משום מסייע והתוס' לא הוקשה להם בכאן אלא דא"כ במתני' דהתם אמאי לא חיישינן שמא תשכח ותאכל אשת חבר מתבואת ע"ה ואולי יש ליישב במ"ש בסמוך דליכא למימר דאיירי בע"ה חשוד ודאי לכך שאינו מעשר או משום חשש שביעית דא"כ איך תסייע ידי עוברי עבירה ובמגיני שלמה תירץ לרבא עם קושיא שניה של תוספות דרבא נמי סבר דרוב ע"ה מעשרין ומ"ה ליכא כאן מסייע והתם ע"כ בע"ה דר"מ דא"כ שמא תאכל כמו הכא ולאביי חילוק בין התם בגיטין דמשום דרכי שלום התירו וכאן לית דרכי שלום ויפה כיון:

בא"ד ובתוספתא דטהרות תני לה אף שאין אוכלת נותנת לאחרים ופריך השתא מיגזל גזלה עכ"ל לשון התוספתא ודאי קשיא לפירש"י ז"ל דאשת חבר מסייעא בתבואה לאשת ע"ה א"כ ודאי דהיא לא חשודה אגזל ועוד דמה בכך שהיא נותנת אחרים ועוד הא נזהרת מליגע כיון דטמאה היא ועיין בר"ש פ"ז דטהרות יע"ש. ובחדושי הרשב"א ז"ל מסיים וז"ל והשתא פריך בין לת"ק ובין לר"ש עכ"ל. לא ידענא איך יאמר דמת"ק נמי פריך והא ת"ק בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה כטמאה טוחנת לא ס"ל הא דר"ש דחברתה אשת ע"ה אחר תתן לתוך פיה של זו שטוחנת ואה"נ דאפשר דלא חיישינן לגזל ובטהורה דאין טוחנת דאין נזהרת מליגע ולא משום שתאכל ותטמא בנגיעה אלא דאין נזהרת אם תיגע וחיישינן שמא תיגע בתבואה של חבר ובאמת טמאה היא וכן לרש"י אין הקושיא אלא מר"ש דבזמן שטמאה תטחון דאשת ע"ה לא תתן לאשת חבר דלא חשוד אגזל וא"כ בין לרש"י ותוספות אין הקושיא אלא מר"ש ויש ליישב:

כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן בד"ה כללא דנקטינן מתני שמעתתא דאין ליתן לחייט לתפור בחוטי קנבוס שלו אם הוא חשוד לתפור בגדיו בפשתן והביא ראיה מהא דאמר עשי לי משליכי אף דאומר לה ליתן מעשר מן התבלין וכן בחשוד לאכול גבינת עכו"ם אין לו לומר ליקח לו גבינה כשירה יע"ש באורך ועיין בדמאי פ"ד. עכ"פ מוכח מכאן דנהי דפסקינן בש"ע סימן קי"ט סעיף ז' דחשוד נאמן על של חבירו היינו במידי דלית ביה שום טירחא ומש"ה באומר לחשוד על הגבינה קנה לי מן הכשירה אינו נאמן והוא ג"כ בסימן קי"ט ואף דהלכה כרשב"ג דפליג על ר"מ דהחשוד בדבר מעיד ודין ועיין שם בסעיף ז' באחרונים ובפר"ח באורך מ"מ היכא דאיכא טרחא חיישינן מתוך שהוקל בעיניו אינו חושש ודוקא להעיד בשל אחרים שהוא מעושר או כדומה נאמן אבל במידי דאית ביה טרח' אינו נאמן ומש"ה תנינן בפ"ד דדמאי האומר למי שהוא חשוד על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אא"כ אומר לו מן פלוני מומחה דיחזיקנו כגנב דמירתת והיינו טעמ' דשמא לא ימצא ביד מי שהוא נאמן ולא יטרח לילך למרחוק ויקנה ממי שאינו נאמן כל זה מבואר להמעיין בפוסקי' וא"כ יש לתמוה על הש"ך בסימן ב' שכתב מי שהוא חשוד ואינו רגיל לאכול נבילות לתיאבון אם שוחט לאחרים אינו צריך בדיקת סכין דהחשוד נאמן על של אחרים ומה בכך כיון שהוקל בעיניו ואינו טורח לעצמו ומכ"ש לאחרי' דאינו מטריח ולא יבדוק הסכין ונהי דנאמן בשל אחרים להעיד דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היינו במידי דלית ביה טרחא כלל אבל אי אית ביה טרחא אינו נאמן וההיא דפ"ד דדמאי דאם אמר למי שהוא חשוד על המעשרות ליקח ממי שהוא נאמן אינו לאמן דאית ביה טורח ועיין בסימן ב' בהא דמומר לאכול נבלות דנאמן לומר מכשר לקח ובב"י בשם רשב"א מהא דחמצן של עוברי עבירה ובי"ד סימן קי"ט וסימן ב' אבאר בעזה"י:

בתוספות בד"ה והתיר רבי את בית שאן כו' שלח ליה ר"י אתרוג עכ"ל דלמד ממנו שודאי אינו מעושר דקסרין מקום שאין מעשרין ודאי ולא דמאי דהוה ספק וג"כ דטמא ושלא היה לו עוד אתרוג דאל"כ איך שלח ליה והא אסור לשלוח ודאי לרבנן אלא ע"כ דלא היה לו אחר וכתבו התו' דלמ' עישר דודאי אסור לשלוח אף בהודיעו והא דשלח ליה דקסרין הוא משום טומאה ותירצו דא"כ היה לו להודיעו זאת שהוא מוכשר ולא לומר דמקסרין הוא אלא שג' דברים הן ומש"ה שלח ליה דמקסרין הוא ופריך דר"י לשיטתי' סובר בפ"ד דדמאי דודאי שרי בהודעה והכא הא הודיעו לו שהוא ודאי שהרי אמר מקסרין הוא ותי' דר"י לא עבד עובדא כוותיה ופריך וקסרין לאו מפירות המותרין הן ר"ל וא"כ מה קאמר שהוא ודאי והא פטורין הן מן המעשר ורבי יוסי שפיר עבד דאמר זה בא לידי מקסרין ופטור מן המעשר ומפני שני דברי' שלח לר"ג כן א' שהוא מוכשר וא' שהוא פטור מן המעשר וא"כ קשיא דמשמע אף מן הודאי פטורין ופי' בתוספות דקשיא ליה לירושלמי דלמא בהודעה שרי דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא בא"י ולא בח"ל ופירות המותרין ר"ל משום דמאי ולא משום וודאי וכיון שאתרוג מפירות המותרין משום דמאי דמקסרין הוא ולא מא"י א"כ בודאי שרי על ידי הודעה ועיין מהרש"א ומהר"מ מלובלין יע"ש עוד כתב מהר"מ מלובלין דצ"ל לרבנן אף דמאי אסור בא"י ע"י הודעה דאל"כ מה קאמר מפירות המותרין יע"ש רצונו לומר דלמה ליה להזכיר והלא מפירות המותרין אפי' היה אתרוג מפירות האסורין משום שמא מא"י הוא א"כ הוה ליה דמאי דפירות קסרין היה ודאי ושל א"י דמאי ומותר לשלוח אלא שאסור לשלוח אף ע"י הודעה אבל בתוי"ט ראיתי בפ"ג דדמאי עלה דר"י אמר דודאי מותר ע"י הודעה אבל דמאי אף ר"י מודה דאסור ע"י הודעה דגזרינן שמא לא יודיענו ודוקא בודאי לא חיישינן דלא מישתלי לשלוח לחבירו טבל בלא הודעה אבל בדמאי חיישינן וזה שאמר ר"י מתיר בודאי ולא בדמאי ועיין בר"מ הלכות מעשר בפי"ב יעוין שם ובמקום אחר אאריך

(דף ז' ע"א) גמרא אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו מפרש"י דהראשוני' הניחו בכונה כדי שיבואו בניהם אח"כ ויתגדל שמם ע"י כך ובאמת צריך להבין איך הניחו ע"ז להטעות כל העם אחריהם כדי להגדיל שמם של בניהם אבל התוס' כתבו בד"ה מקום הניחו לו אבותיו להתגדר דמן השמים עכבוהו לראשונים ולא נתנו לב על זה והטעות היה כיון דנחש הנחושת הי' ע"פ הדבור מש"ה לא בערום מן העולם והניחו מן השמים לחזקיה שהוא יבערם כו' משא"כ הך דפרק במה בהמה יע"ש:

ע"ש גמרא וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית עכ"ל מפירש"י יראה דחדא מלתא הוא וה"ק הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל דקסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ומפני כך הניחום ולא כבשום כדי שיהו רשאין לחרוש ולזרוע באותן כרכי' כיון דלא כבשום בשניה ובטלה קדושה ראשונה והוו כח"ל כדי שיסמכו עניים בשביעית ליתן להם לקט כו דנהי דדין אותן כרכים כח"ל מ"מ היו נוהגין בו מדרבנן גם בחו"ל לענין תרומת דגן תירוש ויצהר כמ"ש רש"י לעיל גבי והתיר רבי את בית שאן דמעשר ירק מדרבנן ומש"ה בית שאן שרי ולא במינים שהן בא"י מן התירה יע"ש ועיין בד"ה הרבה כרכים. ולשון וקסבר בוי"ו לא מתישב שפיר דמשמע דהוא ענין אחר אבל מפי' הר"מ ז"ל בהלכות תרומות פ"א הלכה ה' למדתי מתוך דבריו פי' אחר בסוגיא ולדעתי הכי פירוש הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל משום דכולן לא עלו והיו מעט אשר עלו ולכך לא כבשום הכל וקסבר ר"מ שאכל עלה של ירק מבית שאן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא והניחום ר"ל ואעפ"י כן הניחום ולא פטרום מתרומה ומעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ר"ל אותן הסמוכים למקומות אלו שלא כבשום שבמקומותיהם שכבשום בקדושה שניה הי' אסור לזרוע בשביעית והמקומות שלא קדשו בקדושה שניה מותר לזרוע בשביעית והניחום בקדושת הארץ לענין תרומה:

ומעשר כדי שיסמכו עניים ויהיה להם מה להתפרנס בשביעית ומש"ה הניחום בקדושה לענין מעשר ותרומה ושאר מתנות עניים שיהא נוהג וא"ת לדעת רבינו מ"ש בית שאן שהתיר רבי דאיהו סבר אפילו מודאי פטר את בית שאן לזה יש לומר מפני שרחוקי' המה ואין ישראל מצויין שם בכיבוש שני ומש"ה פטור לגמרי אף מן ודאי והא דאמר הרבה כרכים כבשום עולי מצרי' ולא עולי בבל דאם כבשום ודאי דהי' נוהג בהן מעשר וכדומה דנהי דמן התורה פטורין בזמן הזה שאין כל יושביה עליה לשיטת הר"מ ז"ל פ"א מהלכות תו"מ מ"מ מדרבנן חיובא מחייבי' ואף שבית שאן ושאר מקומות לא היו מצויין שם ישראל מ"מ לא היה לרבי להתיר ומעיקרא מאי קסברי דהוה נהגו איסור אלא דהוה טעו וסברו דנתקדש' בקדוש' שניה ור"מ שאכל עלה של ירק ע"כ קים ליה דלא כבשום ומש"ה התיר את בית שאן. ודע דרש"י סובר תרומה ומעשר בזמן הזה דאורייתא מדמחלק בין ודאי של דגן תירוש ויצהר ובין ירק דרבנן ועיין בכסף משנה בפי"א מהל' תרומות:

ובתוס' בד"ה ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר כו' מעלין את המדומע עכ"ל ר"ל דסאה תרומה שנפלה למאה חולין בטל ואפ"ה צריך להרים סאה א' וליתנו לכהן משום גזל השבט וקאמר להרים בשבת שרי כיון דמותר להיות נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אף בלא הרמה לא הוה מתקן אם מרים וקשיא להו בדמאי אמאי אין מעשרין בשבת כיון דמותר להיות נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותי' דשאני תחילת טבל מאם נפל אח"כ סאה תרומה למאה חולין יע"ש:

אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני