ראש יוסף על חולין חלק א כו

מעשרין הם וכן בפונדקית למה מעשר את שהוא נוטל הימנה לשיטת הר"א ז"ל אם לא שנאמר דהתם בחמותו ופונדקית מיירי בע"ה חשוד לכך שאין נותן מעשר מן פירותיו ולא מן סתם ע"ה מיירי ומש"ה מעשר את שהוא נוטל הימנה דליכא אלא חדא ספיקא שאין מעשר כלל פירותיו אלא דקשיא מאי פריך משכנתו דלמא מש"ה אינו חושש דהוה ס"ס דמיירי בסתם ע"ה לשיטת הר"א ז"ל:

עוד זאת אומר לך שמה שכתבנו דבמתני' דף פ"ז דשביעית המוליך חיטין לטוחן נכרי חושש משום דמאי ולא משום שביעית וכן הר"מ ז"ל בפי"א מהלכות מעשר כתב הרי הם דמאי ולא סיים בה שביעית הנה בפ"ד מהלכות שמטה ויובל הלכה כ"ט כתב הר"מ ז"ל עכו"ם שזרע קרקע פירותיו מותרין יע"ש בכ"מ שהאריך שם בדברי בעל כפתור ופרח ובפ' שביעי מהלכות אלו הלכה ג' כתב הכ"מ בשם הר"י קורקיס דתקנה ליושבי הארץ כו' דלמ"ד אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל נהי דמותר ליקח מן הנכרי פירות שדה שלו מ"מ כשיגיע זמן הביעור חלה קדושת שביעית עליהן וחייב לבערם כיון דקיי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י יע"ש וא"כ על הר"מ ודאי קשה אמאי כתב בפי"א מהלכו' מעשר לטוחן נכרי הרי הם דמאי ולא זכר שביעית בשלמא במתני' איכא למימר דלא תני בכותי שביעית דסבירא למתני' דיש קנין לעכו"ם בא"י משא"כ הר"מ ז"ל דסובר אין קנין לעכו"ם בא"י וכמ"ש הר"י קורקיס ז"ל קשה אלא כמ"ש דשביעית הוה ס"ס ולא גזרו כמו בדמאי ועיין בהלכות שמטה ויובל פ"ז הלכה כ"ב במ"ש הר"מ ז"ל דפירות שביעית מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם יע"ש ועיין בפרק ד' מהלכות אלו הלכה כ"ט במה שהאריך הכ"מ וכתב דהא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות היינו דווקא בשקנאה ישראל אח"כ ולא בעודו ביד הנכרי וכמ"ש בפ"א מהלכות תרומות הלכה יו"ד דדוקא בשחזר ישראל וקנאה מן הנכרי הא לא"ה מופקעת היא לגמרי מן המצות בעודה ביד נכרי ואילו בפ"ג מהלכות שמטה ויובל הלכה ג' כתב סתם בשם הר"י קורקיס ז"ל דאין קנין לעכו"ם משמע מהפירות שקנה מקרקע עכו"ם נמי דינא הכי דחייבים בביעור ומש"ה יעץ להם כפירוש רבינו שמשון והתוספות והרמב"ן דמהני הפקר יע"ש וצ"ע הנה מבואר לך דמ"ש במשנה ד' פ"ז דדמאי דהמוליך חיטים לע"ה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ולטוחן נכרי הרי הם דמאי ולא נקיט נמי שביעית לשיטת הר"מ דשמא החליפם בשל ע"ה אחר משום דהוה ס"ס ולשיטת הר"א ז"ל דפי' בשל נכרי עצמו ואפשר דהוה ס"ס מכ"ש דדמאי או דאין נוהג שביעית בעודו ביד כותים או דמתניתין סברה יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המצות ולקמן אבאר עוד באורך בעזה"י מזה:

עוד אחת ראיתי לכתוב דמ"ש הרב בפי' המשניות בפ"ז דשביעית משנה ז' דאין הלכה דמין במינו במשהו הוא לשאר איסורין אבל לשביעית הוה הלכה דמין במינו במשהו וכתב שם הרב לאחר הביעור ולא קודם הביעור לענין לאכלה ולא להפסד וכן כתב הר"ש בפי' המשניות. והנה מ"ש לאחר הביעור היינו לביעור ראשון דמשכלה מן העיר והחומה צריך להוציא מן הבית אבל ביעור שני כשכלה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל ארץ הגליל דצריך שריפה לדעת הר"א והר"מ ז"ל בפ"ז מהלכות שמטה ויובלות דלא הוה דשיל"מ והרב ברטנורה גורס בפ"ט דשביעית משנה ט' כגי' התוס' ור"ש ורמב"ן יע"ש ומש"ה מסתם לה סתומי דלאחר הביעור במשהו וקודם הביעור בנ"ט נמצא דלכ"ע קודם ביעור ראשון ואחר ביעור שני בנותן טעם וביעור ראשון ולרב ברטנורא והעומדים בשיטתה אין ביעור אחר ביעור אלא אחד בלבד במינו במשהו דהוה דשיל"מ שיש יכולת להפקיר יע"ש וא"ש מ"ש דאינו חושש משום שביעית דהוה ס"ס וקודם ביעור ראשון מיירי או אחר ביעור שני דלא הוה דשיל"מ וכדכתיבנא והר"מ ז"ל דסתם דבריו בפ"ז מהלכות שמטה ויובל הלכה כ"ב דמין במינו בשביעית במשהו לא ידענא למה והוה ליה לפרש אימתי ועיין בנדרים דף נ"ח שהביא שם המשנה דשביעית במינו בכל שהוא יע"ש וכבר ידעת כי דיני שבועות ותרומות ומעשרות ענינים ארוכים הם ולא עת האסף פה ואי"ה במקום אחר נאריך בה בעזה"י

(ע"ב) גמרא הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה עכ"ל הא מתניתין מיתנייא ברישא בפ"ג דדמאי משנה ה' והנותן לחמותו הוא משנה ו' ופריך ברישא מחמותו והדר מפונדקית והא מילתא ודאי צריכא ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל במסכת חולין שכתב ג"כ דהא דפרכינן ברישא מהנותן לחמותו דההיא דנותן לחמותו היא בשלהי פרקין ורישא וסיפא מסוים יותר מאמצעית ולהכי פריך מיניה עכ"ל ויש לפרש דהוה ידע המקשה דאיכא לתרוצי הך דפונדקית דלטובה מיכוונא שהוא סומך עליה תמיד בר בי רב ליכול חמימא כו' בניחותא וכפירש"י ז"ל תדע דמש"ה נקיט פונדקית דמשמע הא איש אחר אין חוששין לחלופי משא"כ השתא דנקיט בחמותו שמחלפת את המתקלקל דהיינו לטובה מיכוונא דר' יהודא לפרש בא דבריו הראשונים במה דאמר בושה מחתנה והכא בפונדקית לא תנן שחשודה לחלוף המקולקל אלא שחשודה לחלוף וש"מ דחשודה אגזל אבל אי לאו הא דמקשי מחמותו הייתי אומר להיפוך דחמותו מחלפת המקולקל שלה וכמ"ש לעיל ובפונדקית לא תנן המקולקל דלטובה מיכוונא שהוא סומך עליו תמיד משא"כ השתא דאקשי ליה מחמותו ומשני דמחלפת המתקלקל של חתנה ולטובה מיכוונא א"כ בפונדקית דלא תנן המתקלקל אלמא חשודה אגזל ומשני התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא כו' ירצה בזה דלא שייך למיתני המתקלקל דא"כ לא נתקלקל אלא נצטנן הלחם לחוד מתחלפא ליה דתמיד הוא סומך עליה ושכתב רש"י ז"ל בד"ה מפני דלא תנן המתקלקל ובת"י כתב והא דלא תנן המתקלקל וזה מורה להדיא כמ"ש כאן והוא נכון:

בתוס' בד"ה התם נמי מוריא ואמרה כו' ר' יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאין עכ"ל ר"ל ואם איתא דלטובה מיכוונא אמאי אר"י אין אנו אחראין ע"ד הלעיטהו לרשע כו' והא לטובה ולא לגזול מיכוונא ועיין במגיני שלמה על קושיא ראשונה דמוריא נמי היתר לנפשה דא"א שלא יהא גזל דשל חבירו יפה יותר אף שהאשה לטובה מיכוונא ומש"ה אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין יע"ש ובתי"ט ישב קושית התוס' השניה בע"א וכמ"ש הר"ש דר"י ורבנן בהא מחולקין דלרבנן לטובה מיכוונא ור"י לגזול היא מיכוונא דחשידי אגזל כו' וכן כתב התורת חיים בשמעתין כאן:

גמרא והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ כו' תוספתא היא בפ' שביעי דטהרות הביאו ר"ש שם במשנה ג' יע"ש וגי' הספרים דכאן מורה כפירש"י דאשת חבר טפילה לאשת ע"ה ובתבואה של ע"ה מיירי אבל בתוספתא שם כתוב אשת ע"ה טוחנת עם אשת חבר והא ודאי כפירוש התוס' ויש לדחות כמו שדוחה הר"ש פירש"י הא דגרסינן כאן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה כמו במסכת אבות יפה תורה עם דרך ארץ וידוע דהתורה עיקר יע"ש בר"ש והכי נמי להיפך:

ובתו' בד"ה אשת חבר כו' מקבלין דבר מועט לצדקה. מסיים הר"ן והרשב"א ז"ל בחדושיהם למסכת חולין דאין לומר בגבאי צדקה הוא דאין הבעל מקפיד דהא תנא עלה בתוספתא הבן שאוכל אצל אביו ועבד אצל רבו נותן פרוסה לבנו ולבתו של אוהבו עכ"ל אלמא דאין לחוש בדבר מועט ובזה נדחה מה שכתב במגיני שלמה דדוקא גבאי צדקה אין מקפיד דהא בתוספתא מוכח דאין חילוק ובכל ענין מקבלין מהן דבר מועט וא"כ מה גזילה איכא בהא דנותנת:

בא"ד ועוד היאך טוחנת והלא מסייעא ידי עוברי עבירה כו' אבל בסתם ע"ה לא ולאביי כו' והכא הא אסרינן בזמן שהיא טהורה כו' דהא בוררת נוגעת עכ"ל ר"ל דהתם בגיטין דף ס"א תנן שלא תטחון אשת חבר עם אשת עם הארץ בשביעית שמסייעת ידי עוברי עבירה והדר תנא בוררת עם אשת ע"ה ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמסייע נמי בטבל ומשני אביי רוב ע"ה מעשרין הם ורבא אמר משום זה לא היתה רשאי לסייע אלא מתני' מיירי בע"ה דר"מ שאינו אוכל חולין בטהרה אבל על המעשר נאמן הוא וליכא מסייע ידי עוברי עבירה והוקשה להם לתוספות לרבא דאיך אמר בתוספתא דבזמן שהיא טמאה תטחון עמה והא מסייע עוברי עבירה דהכא ע"כ בע"ה שחשוד על המעשרות מיירי וכדפי' רש"י דשמא תשכח ותאכל ומש"ה בזמן שטהורה אסורה וא"כ בזמן שטמאה נמי ובלאו האי טעמא דשמא תאכל אסורה דמסייע עוברי עבירה ואפי' לאביי דאמר בדמאי רוב ע"ה מעשרין וליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה מ"מ קשיא הך דהתם דאמאי בוררת עמה ולא חיישי' לשמא תאכל אשת חבר שאין מעושר כיון דמוקי לה התם בסתם ע"ה ואין לומר דהתם בטומא' איירי וכרשב"א דאמר אף טמאה לא תטחון הא לא אתיא אלא כת"ק דבוררן ונוגעת וע"כ בטהורה דאשת חבר נזהרת שלא לטמא חולין ואפ"ה לא חיישינן שמא תאכל שאין מעושר כמו דחיישינן הכי בתוספתא וליכא לאוקמיה הכי בע"ה שהוא חשוד ודאי על המעשרות דלא שייך ביה רוב מעשרין הן או בשביעית דספיקא דאורייתא הוא ומש"ה חיישינן שפיר דלמא תאכל אשת חבר מתבואת ע"ה והתם במתני' מיירי מסתם ע"ה דלא חיישינן להכי דא"נ מנשיא ואכלה רובן מעשרין הם כמו דלא חיישינן במה שמסייע ידי עוברי עבירה מה"ט דרוב מעשרין יש לומר דא"כ הדרא קושין לדוכתיה איך תטחון בזמן שהיא טמאה והא מסייעא ידי עוברי עבירה כיון דבע"ה חשוד ודאי על המעשרות מיירי או מחשש שביעית דע"כ לא אוקמוה אביי התם בגיטין בסתם ע"ה משום דרובן מעשרין הם וליכא משום מסייע והרשב"א ז"ל בחדושיו הקשה ג"כ קושית התוס' דלרבא איך שרי לסייע ידי עוברי עבירה ולאביי דמוקי התם בע"ה דרבנן (ר"ל שסתם ע"ה