ראש יוסף על חולין חלק א כד

התורה כולה. וראיתי להר"ן בחמש שיטות והרשב"א בחדושיו שכתבו אי לשחיטה ויין נסך היינו לשחיטה ולכל איסורין גזר ר"ג ויין נסך ולכל איסור דרבנן גזר ר"מ יע"ש ופריך שפיר אלא דא"כ לא משני לבטל רשות דהוה בכלל דרבנן. ומהר"מ מלובלין עמד על קושי' זו דלמא לבטל רשות גזרו עלייהו ותי' דהם אף על היין גזרו דההיא מעשה ביין הוה עכ"ל והנה יקשה קושיות הראשונות שכתבנו גם למה ליה להזכיר שחיטה כיון דעיקר הקושי' מיין נסך דר"מ גזר עלי' והנה מ"ש ר"א לר"י בן יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי יש ליישב קצת דבאמת ר"א לא סבירא ליה הא דר"מ דחייש למיעוטא ומש"ה שלח אצלם וההיא סבא אמר לית כאן שומרי תורה שקלקלו מעשיהם רובם ככולם ומש"ה אסרו היין שלהם אלא דהמקשה הוה קשי' ליה דלמה להו לר"א ור"א לגזור מחדש על שחיטת כותי וכדומה לא הוה להו לומר אלא דאסור ליקח מהם שום דבר משום גזרת ר"מ ומשני דגזירה ראשונ' בטולי בטלי' או מטעם דלא חיישינן למיעוטא או כפירש"י שא"א לפרוש להם מן הכותים ומש"ה הוצרכו לגזור מחדש ולמנות עליהם דליהוי כנכרים גמורים. ומה דאמר גמורים לבטל רשות יש לפרש דה"ק דאף דגזור ר"ג על השחיטה היינו טעמא דעובד ע"ז הוה מומר לכל התורה להכעיס כמ"ש הפוסקים ועיין בב"י ובתב"ש בי"ד סי' ב' ומש"ה שחיטתו אסורה דמומר לשחיטה לחוד להכעיס שחיטתו פסולה לדעת הרא"ש ז"ל שאינו חושש לזבוח ולא הוה וזבחת אף דסובר דמומר להכעיס בד"א לא הוה מומר לכל התורה מדהוצרך ליתן טעם שאינו חושש לזבוח ובי"ד סי' ב' אבאר בזה ומשום הכי גזר ר"ג על שחיטה אף בעע"ג ולאו דהוה כנכרי גמור והוא הדין ר"מ דגזר על יינם הוא משום דלמא נתנסך דחייש למיעוטא וכמ"ש לעיל ולאו דהוה כנכרי ונ"מ נהי שאין לו נאמנות בכל התורה כולה מ"מ לענין ביטול רשות אפשר דמהני כמו בישראל שאין תלוי בנאמנות ולכך גזרו עליו דלא מהני עד שישכור כדי שלא ילמוד ממעשיו כדאיתא בפ' הדר ס"ט ועשאום נכרים גמורים ועדיין צ"ע קושיות אחרות שהקשינו ובי"ד אבאר בעזה"י. בהא דאינהו גזור ולא קבלוה פירש"י שא"א לפרוש להם מן הכותים אבל הר"ן ורשב"א פירשו דאח"כ נתקלקלו רובן או כולם ואסרוה ומתחלה לא היה אלא מיעוטא ולית להו דר"מ דחייש למיעוטא וכן כתב הת"ח יע"ש ועיין מ"ש בסמוך מזה בהא דר"י בן יוסף:

ע"ש אמר ר' זירא אפשר גזרו כו' והא דלא שני לי' דמסתמא כיון דזימן הקב"ה לפיו של ר' אסי אכילה של היתר הוא דע"ה עישר ליין מ"מ כיון דגזרו על תערובת דמאי והוה איסור דרבנן לא היה מזמין לפיו של ר' אסי ועיין מ"ש לעיל:

דתניא הלוקח יין כו' כרשינן לעשות מהן טחינין עדשים לעשות מהן רסיסין עכ"ל מ"ש בספרים דתנן הוא טעות דאינו משנה אלא תוספתא בדמאי פ"ג ועיין בכ"מ פ"ג הוא מהל' מעשר הלכה י"ח יע"ש ומ"ש רש"י בד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו אף שסוף כל אלו לערב כתב מהרש"א ז"ל דר"ל שהתבשיל גופו סופו לערב דתבלין אין חייבין במעשר דאל"כ למ"ד טעמא לא בטיל אמאי א"צ לעשר עכ"ל מ"ש דתבלין א"צ לעשר הנה הרשב"א ז"ל בחדושיו והר"ן בחדושיו כתבו דאיכא תבלין דחייבין במעשר כמו שומין ובצלים הראוין למאכל בפ"ע ותבלין דפטורין ממעשר הוא כפלפל ומלח אלא דמ"מ הקושי' השניה שהקשה מהרש"א ז"ל ודאי חזקה היא דא"כ לתי' השני בגמרא דשאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטיל א"כ בלוקח שומין ובצלים להתערב עם טחינין או עם רסיסים שהוא מן עדשים והוא דחייב והן עצמם פטורים כשלקחן מע"ה ואמאי הא טעמא לא בטיל ונהי דאיכא למימר הא דקתני לקמן וחושש משום מעשר אשאור קאי ותבלין דהתם בפלפל וכדומה מ"מ אין משמע לחלק בין תבלין דהתם לתבלין דשומין ובצלים וראיה לזה ממ"ש הפר"ח בי"ד סי' צ"ח ס"ק ר"ד שהביא מ"ש בפי' הר"מ המשניות דמס' ערלה דשומין ובצלים הם הנקראים תבלין ג"כ והתי' בשבת דף קמ"א דלא הוה סתם תבלין אלא כמון כו' מ"מ כתב הפר"ח לענין לטעמא עבידי אין נ"מ דאי נרגש הטעם של תבלין כו' יע"ש ויש לחלק בין הך דהכא דאמרינן לטעמא עבידי כו', ובין הא שיהא בטל התבלין בתבשיל:

והתניא הנותן לשכנתו כו' אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר ואם אמר עשי משליכי חושש משום שביעית ומשום מעשר עכ"ל הא דקתני אינו חושש לשאור ותבלין שבה ולא אמר סתמא אינו חושש משום שביעית ומשום מעשר דמצי נמי קאי אעיסה ותבשיל שנתן לה דלא חיישינן לאיחלופי ואמר בזה בג' פנים או דמש"ה נקיט שאור ותבלין ולאשמעינן דוקא דלא חיישינן לאחלופי הא אי הוה חיישינן לאחלופי הוה חיישינן אף מל התבלין אף דהוה תערובות דמאי כיון דהוא נתן נה משנו אפ"ה שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי כמ"ש רפרם או יאמר דאתיא כר' יוסי משנה ד' פ"ג דדמאי דהוה חייש לאחלופי דחשודין ע"ה על הגזל וכמ"ש לקמן בתו' ד"ה התם מוריא ומש"ה דוקא על שאור ותבלין לא חיישינן דהוה תערובת ולא גזרו דנתן לה משלו ועיסה ותבשיל מכיר שהוא שלו או יאמר דנקיט משום סיפא דאם אמר עשי משליכי חושש והיינו דאשמעינן כיון דאמר עשי משליכי כמאן דעריב בידים או לטעמא עבידי אבל בעיסה ותבשיל לא הוה משמיענו שום חידוש דאם אמר, עשי משליכי דחושש דפשיטא הוא ומש"ה אגב סיפא נקיט נמי ברישא אינו חושש לשאור ותבלין שבה. ובזה א"ש הא דפריך אח"כ ולאחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו דוקא הכי פריך לה דמסיק שאני שאור לטעמא עבידי אלמא מוכח דלא חיישינן לאחלופי דאל"כ אמאי לא חיישינן לשאור ותבלין שבה אבל לתי' ראשון ודאי דלק"מ דא"נ החליפה הוה לי' תערובת דמאי ולא גזרו ולחשש כבר כתבנו דמיירי שמכיר העיסה ועיין במהדורא בתרא ומש"ה פריך לה הכי ומ"ש להקשות מאינו חושש משום שביעית אבאר לקמן בד"ה עוד אבאר לך:

ורש"י שכתב בד"ה וקדירה לבשל אינו חושש שמא החליפה דלא חשידי אגזל היינו לתירוץ של רפרם שני או דקושטא דמלתא כתב דע"ה אין חשוד על הגזל וכמו שאבאר עוד שאני התם כו' כמאן דעריב בידים דמי רפרם אמר שאני שאור ותבלין לטעמא עביד ולא בטיל עכ"ל מ"ש וטעמא לא בטיל אין ר"ל דלענין ביטול ביותר מס' מיירי דהא ודאי הא דלא גזרו על תערובת דמאי אף שהיין נרגש בתבשיל דביצים המצומקות ביין ודאי היין היה נרגש וכדומה דאל"ה בכל איסורין בטל בס' אלא מ"ש שאני שאור הוא כיון דטעמא הוא הוה כמאן דאיתי' בעיני' ולא הוה תערובות. וז"ש רש"י בד"ה טעמא לפי שהוא עיקר הרי כמ"ש שוב מצאתי כן בפר"ח יורה דעה סי' צ"ח ס"ק ז' בד"ה וקודם עמדי כו' שכתב כה"ג כמ"ש ומ"ש הפר"ח דלא גזרו על תערובת דמאי אף דאיכא טעמא דאי ליכא טעמא אף ודאי נמי יפה כתב אם נאמר דדשיל"מ במינו הוא דאינו בטל וכמ"ש הר"מ ז"ל בהל' מ"א פט"ו ובי"ד סי' ק"ב. אבל אם נאמר אף באינו מינו הדין כן והרי הרב ז"ל נמי ספוקי מספקא לי' שתלה הדבר בירא' לי ועיין בפר"ח סי' ק"ב ס"ק ג' יע"ש א"כ אין ראי' דלא גזרו על תערובת דמאי אף שיש בידו להפריש והוה דשיל"מ ובודאי לא מהני ביטול בס' אבל מההיא דמצמקת ביין ראיה:

ודע דהני ב' תירוצים אפשר דלא פליגי אלא דתי' ראשון אף בדברים דלא עבידי לטעמא אם אמר עשי משליכי חושש ותי' שני נמי נ"מ באם ידעינן שהחליפה או בלוקח דברים מעורבין מע"ה חושש בדברים שהן עבידי לטעמא דכמאן דאיתא בעיניה דמי. וכן נראה ממ"ש הב"י בי"ד סי' קי"ב במה שכתבו דפת של נכרים אף בשאור הוה להו לאסור והביא סוגיא דכאן. או יש לומר דלתי' ראשון דוקא אי אמר עשי משליכי הא לא"ה אף בדברים שהן לטעם לא גזרו ותירוץ השני פליג על תי' ראשון דוקא לטעמא הא לא"ה אף שאמר עשי משליכי לא גזרו ומיהו משמע ודאי דאי אמר עשי משליכי כמאן דעריב בידים והר"מ ז"ל בהלכות מעשר פי"א וי"ג לא הביא כ"א הא דלטעמא לא בטיל ולא הא דעשי משליכי בפי"א הלכה י"ב ופי"ג הלכה י"ח יע"ש ואין הכרע מדבריו ובמקום אחר נאריך בה בעזה"י:

והתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשדוה לחלוף המתקלקל עכ"ל המקשה היה סבור דלטובה מיכוונא כדקתני מפני שמחלפת המקולקל אלא דסבר דה"ה לשכנתו פעמים שמכוונה לטובה ומחלפת המקולקל ומשני דוקא חמותו דבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה אבל לאיש אחר ואף בשכנתו אינה מחלפת לטובה ולגזל לא חיישינן. אבל מדברי רש"י בד"ה התם כדקתני טעמא דלטובה מיכוונא משמע דהמקשה היה סבור דלגזל חשידי ואפשר שחשודה לחלוף המקולקל שלה אם לחם שלה או תבשיל נתקלקל מחליפה ודוקא כה"ג הא בלא שום הנאה לא חיישי' לגזל כדאיתא בש"ע סימן קי"ט סעיף יו"ד ועיין בפר"ח שם ס"ק ל"ו ומש"ה מסיק דלטובה מיכוונא והמתקלקל של חתנה לא שלה דלגזל לא חיישינן לעלמא גם לטובה לא מיכוונא אלא בחמותו ולא באיש אחר וזה לשון הר"מ ז"ל בפ"ג דדמאי משנה ו' מתקלקל כו' תקח זה הנשחת לעצמה ותחליפנו באחר טוב ממנו ור"י אינו חולק על מה שהוקדם אלא מבאר טעם הדבר וראיה מ"ש אמר ר"י ולא ר"י אומר ור' יהודא מודה לר' יוסי בפירות שביעית שאינה חשודה להאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית יע"ש הנה מ"ש דר"י אינו חולק על מה שהוקדם לכאורה מהיכא תיתי דחולק ולפי מ"ש אפשר לומר דת"ק אמר שחשדוה לחלוף המקולקל היינו שלה דחשידי אגזל וכ"ש לאיש אחר ואפ"ה מעשר את שהוא נותן לה דלא סבירא ליה כמו ר' יוסי בפונדקית דאין אנו אחראין