ראש יוסף על חולין חלק א כג

ונכנס. אבל הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין כתב בע"א וז"ל דר"ז היה מסופק שמא לא אסר ר"ג אלא דלא ליסגי חותך כזית וכת"ק דרשב"ג דכל מצוה דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ור"י בר אידי אמר למימרא בעי פשיטא דהלכה כת"ק אלא דגזרו אף בעע"ג דפשיט מר' יוחנן שאכל וע"כ בעע"ג דאי לא היכי שביק ת"ק דרשב"ג כו' עכ"ל ור"ל דאין ישראל עע"ג דכאן היינו בא ומצאו דבעינן כזית בשר וכרבא דלעיל ויוצא ונכנס עע"ג קרי ליה כמו דמסיק לעיל יוצא ונכנס עע"ג קרי לי' ועין בחדושי הרשב"א שכ' ג"כ בדרך זה יע"ש ועיין ב"י סי' ב' לענין צדוקים:

עוד נראה לפרש שמא לא שמע ר' אלא כשאין ישראל עומד על גביו אלא בא ומצאו וע"י חותך כזית בשר וגזרו משום דמות יונה שמצאו וע"ז הוה. כמומר לכל התורה ומשום הכי לא מהמנינן להו אף בחותך כזית בשר ואוכל דהוה מומר לכל התורה אבל בעע"ג שרי וכסברת ריא"ז שהבאתי לעיל דבעע"ג שרי אף במומר לכל התורה כולה דמוזבחת לא מימעט אלא מי שאינו מצווה על זביחה אבל זה אע"פ שמומר הוא ישראל הוא ומחויב הוא אלא שחטא ומה"ט מומר להכעיס לשחיטה כשר באחרים עע"ג ליש מי שסובר כן ובי"ד סימן ב' אכתוב טעם האוסרין במומר לכל התורה בעע"ג ובלהכעיס לשחיטה מותר בעע"ג וכן הוא דעת הרשב"א ושם אבאר בעזה"י ואמר ליה אי באין ישראל עע"ג אלא בא ומצאו למימרא בעי בלא"ה שמצאו דמות יונה בהר גריזים אסור דהלכה כת"ק דכל דלא כתיבא לא סמכינן עלי' ומסיק דקבלה מינה דר' יוחנן שאכל ופשיט ר"ז דשמיע ולא קיבלה מיניה ומאי קושיא דלמא שמיע וקיבלה מיניה והא דאכיל בישראל עע"ג אלא ש"מ אף בעע"ג אסור מטעם דדינו כנכרי מוזבחת שאינו מאמין בזביחה או וטעם הר"מ ז"ל דקרא ואכלת מזבחו ובי"ד סימן ב' אבאר ומכאן מוכח דמומר לכל התורה אף בעע"ג אסור דלא כסברת ריא"ז בשלטי גבורים שהבאתי לעיל דאל"כ והא דאמר בישראל עע"ג היינו יוצא ונכנס אכתי דלמא שמיע וקבלה ואכיל בעע"ג ממש אלא דלא מהני עע"ג ממש מקרא דוזבחת כו':

ובתו' בד"ה ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה כו' ועוד תימא דר"מ גזר על סתם יינם ולא גזר על השחיטה שהוא דאורייתא עכ"ל ר"ל אם הוא ר"ג שאחר ר"מ א"כ ר"מ אמאי גזר על סתם יינם שהוא מדרבנן ולא חש לגזור על שחיט' דראוי לגזור יותר שהוא מן התורה אבל ר"ג דיבנה שהיה מקודם ר"מ גזר על השחיטה שהיא מה"ת ור"מ גזר על סתם יינם ועיין לקמן גבי שדרי' ר"מ לאתויי חמרא מבי כותים יע"ש. ומה שהקשה התוס' לפירש"י יישבו הרשב"א בחדושיו בד"ה למאי בדף ו' יע"ש וזה לשונו דר"מ לא גזר אלא על יין נסך ולא על שחיטה דהוה סבירא לי' כרב ענן לעיל דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כולה ומותר לאכול משחיטתו והר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו כתב ג"כ כדבריו אלא שסיים בה ולא גזר ר"מ אלא באיסורין של דבריהם שהיו קלים בעיניהם עכ"ל פי' כן דאל"כ אמאי גזרו על יינם שלהם כיון דלא גזר על השחיטה לר"מ דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה ואף דעובדים ע"ז אין יינם נאסר דהוא לשיטתיה כמ"ש לעיל דף ד' ע"ב אהא דאמרי' מ"ש שתיה דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כתב קשיא מ"מ כיון דעובד ע"ז אמאי אין עושה יין נסך במגעו וי"ל דיינם משום איסור חתנות בנותיהן גזרו עליהן ודוקא אי הוה מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם הוה בכלל גזירתן אף שאין בבנותיו איסור חתנות משא"כ אי לא הוה מומר לכל התורה עכ"ל ומש"ה צריך לפרושי הכי דגזר על יינם דדבריהם היו קלים בעיניהם והנה לא היה צריך לזה אלא דמש"ה גזרו על סתם יינם דאין נזהרין ממגע נכרי ואף אם יתנו לכותי לשתות ישתה דהלכה כת"ק דרשב"ג דכל מצוה דלא כתיבא לא מהמני וה"ה וכ"ש בדרבנן ובשחיטה לא גזור בישראל עע"ג ורואהו דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כולה ור"ג דמבתר ר"מ גזר נמי על השחיטה דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה כולה או דר"מ לא גזר על השחיטה שבימיו היו עובדים בצנעא ובע"ז בעינן פרהסיא ג"כ ליש מי שסובר כך ובימי ר"ג היו עובדים בפרהסיא ואז הוה מומר לכל התורה כולה במומר לע"ז ודלא כרב ענן:

ודע דלפי מ"ש הר"ן ז"ל בע"ז והביאו מרן הב"י ז"ל בי"ד סימן קכ"ג הלכות יין נסך דהא דגזרו על יין משום בנותיהן ולא משום שמא נתנסך דמיעוטא הוה ולא גזרו משום מיעוטא עכ"ל ולפ"ז ר"מ דחייש למיעוטא א"ש בפשיטות דמש"ה גזר על יין שמא נתנסך כיון דהיו עובדים ע"ז ור"מ חייש למיעוטא ועל השחיטה לא גזור דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה או דהיו עובדים בצנעה ובימי ר"ג היו עובדים בפרהסיא ומומר לע"ז הוה מומר לכל התורה וגזור על השחיטה ובזה א"ש לקמן דאמר למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזור ולמה ליה להזכיר שחיטה אלא דאיכא למימר דר"מ לא גזר אלא על יין דחייש למיעוטא שמא נתנסך ולית ליה האי סברא אי איתא דנסכיה לא הוה מזבין לי' אלא כמ"ש הר"ן שם גבי גזרו משום בנותיהן ועיין בי"ד סימן קכ"ג בב"י יע"ש ומש"ה אמר דר"ג גזר נמי על השחיטה דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה א"כ למה הוצרכו לגזור ר"א ור"א עליהם וה"ה להיפך אי הוה אמר דר"ג גזר על שחיטה לא הוה מוכח דגזר על יינם כו' ומש"ה אמר תרתי:

ובד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש שאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל בתרומה ואין לו בה קידושין עכ"ל וכן נמי מצינו למימר דאתי לידי אכילת איסור באם שישחרר העבד ואוכל בתרומה והוה זר. ומ"ש דהוא עבד ואין לו בה קידושין דאי הוה בה קידושין היתה אוכלת בתרומה מחמת רבו כהן. ומכאן משמע דאף באיסור דרבנן אין הקב"ה מזמין לצדיק מהא דכתבו דטעים קודם הבדלה וכן לקמן בדמאי בר"ז ור"א דהוה דרבנן ואפ"ה אמר דאין הקב"ה מזמין אכילת איסור לפיו של צדיק ואף בספק כמו שאבאר לקמן בעז"ה

(דף ו' ע"א) גמרא ואי ס"ד לא קבלה מיניה לישני כאן כשישראל עע"ג עכ"ל פי' דאי ס"ד דלא קיבלה ר"ז מר' יעקב בר אידי אלא דגזירת ר"ג היתה דלא ליהני חותך כזית בשר א"כ אמאי פשיטא ליה לר"ז דר"י שאכל לא סבירא לי' הא דר"ג דלמא סבירא ליה ואכל בעע"ג א"נ ביוצא ונכנס דעע"ג קרי ליה והא דלא אמר אי איתא דר"ז לא קיבל מרב יעקב בר אידי א"כ אמאי פשיט ליה דשמיע ליה ולא קיבל אימא דלא שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה מקבל ור' חנן שאכל ע"י חותך כזית בשר ואי דאין הקב"ה מזמין אכילת איסור לפיו של צדיק י"ל כיון דר"ג דגזר ע"י חותך דלא מהמנינן להי כת"ק דרשב"ג ודלמא לא שחיט שפיר והש"י הוא היודע דהוה שחיט שפיר אלא ע"כ דקיבלה מיניה דאף בעע"ג אסור משום דמות יונה ומומר לע"ז הוה מומר לכל התורה כולה ור"י שאכל ע"י חותך ולא סבירא לי' הא דר"ג וי"ל דפשיטא ליה לתלמודא דר"י שאכל בעע"ג היה:

דלא שביק ת"ק ופסק כרשב"ג אלא בעע"ג או יוצא ונכנס ומש"ה אמר שפיר דאי לא קיבלה מיניה מה היה קשה מר"ז שאכל דהא ודאי בעומד על גביו אכיל ולפי מה שכתוב לעיל שמא לא שמע רבי אלא כשאין ישראל עומד על גביו אלא יוצא ונכנס ואמר לה בשאין ישראל עומד על גביו כלל אלא בא ומצאו למימרא בעי אלא יוצא ונכנס ואין חילוק בין עע"ג ליוצא ונכנס או דיוצא ונכנס למימרא בעי דסובר כאביי התם לא נגע ובלא דמות יונה אסור וע"כ בישראל עע"ג נמי אסור א"כ קשיא אמאי לא אמר אי ס"ד לא קיבלה אמאי פשיט ליה דשמיע ולא קבלה אימא לא שמיע ליה ואי הוה שמיע הוה מקבל ור"י שאכל ע"י יוצא ונכנס ואי דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם הא רק מספק אסור שמא שהה או דרס והש"י הוא היודע שהיתה שחיטה זו בכשרות ומש"ה הזמין לפיו של צדיק. ויש לומר דמ"מ כיון שר"ג וב"ד נמנו ואסרו יוצא ונכנס מספק תו הוה ליה איסור דרבנן ואיך נזדמן אכילת איסור לפיו של צדיק דהא דמאי נמי מספק אסור ורוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה תמה ר"א לקמן אין הקב"ה מביא תקלה על ידן ודלמא מעושר הוה אלא כיון דרבנן אסרו לאכול מן ע"ה הוה ליה אכילת איסור וה"ה כאן ומש"ה אמר לישני דלמא היה בישראל עע"ג אלא אף בישראל עע"ג אסור ודע דמדברי רש"י ז"ל לעיל בד"ה אכל משחיטת כותי בישראל עע"ג או ע"י חותך כזית בשר עכ"ל אלמא סבירא ליה לרש"י ז"ל דהלכה כרשב"ג דאמר אף דלא כתיבא ואחזיק ביה מהמנינן ליה וכבר יש פוסקים סוברים כן ועיין ב"י י"ד סי' ב' יע"ש ולפי זה היה נראה לומר הא דאמר לישני כאן כשישראל עע"ג כאן כשאין ישראל, עע"ג רצה לומר דגזירת ר"ג וב"ד היתה באין ישראל עע"ג והכא בישראל עע"ג דאל"כ אין הקב"ה מביא תקלה דומיא דדמאי גמ' ר' יצחק בן יוסף שדרי' ר"א לאתויי, חמרא מבי כותאי כו' לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורין למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזר מאי נכרים גמורים לבטל רשות עכ"ל, קשה בכאן טובא חדא ר"א היאך שדרי' לר"י בן יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי והא ר"מ גזר עלי' ונהי דלמאי דמסיק דלא קבלו מינייהו המקשה דהקשה הא מהתם גזר ולמה להו למגזר ואמאי לא קשי' ליה טפי היאך שלח ליה לבי כותאי והא כבר גזרו ועוד דאמר מאי נכרים גמורין לבטל רשות דמשמע ודגמורים קשי' ליה דלא הל"ל אלא נכרים ואהא לא משני דמהיכא תיתי דלענין לבטל רשות לא ליהוי נכרים עד שהוצרכו לגזור בפי' עוד קשה דאינהו לא גזרו רק על שחיטה ויין נסך והם גזרו על כל