ראש יוסף על חולין חלק א טז

מהני אחזוק יע"ש היטב א"כ אף באמת ע"כ רישא מיירי בהכיר שלא החמיץ. וא"כ הוי לשנויי דקמ"ל דסמכינן עלייהו באם אכל הכותי דמרישא לא מוכח דבהכיר בה מיירי ומיהו י"ל דאכתי לא ידע במאי פליגי ת"ק ורשב"ג ובהא אמר דפליגי בלא אחזיק וכתיבא וא"כ איכא למימר דאחזיק ולא כתיבא או כתיבא ולא אחזיק מהני לת"ק ולרשב"ג דווקא אחזיק וא"כ שעיר פריך דהיה יכול להשמיענו מצת כותי מותרת בלא הכיר בה ישראל ומשני מ"ד לא בקיאי בשימור. אבל לפי מה דמסיק דפליג באחזיק ולא כתיבא לת"ק לא מהני וכ"ש בדרבנן לא מהני ומצת כותי מותרת ע"כ בהכיר בה שלא החמיץ אה"נ דמצי לשנויי כמ"ש ומה שיש לדקדק בסוגיא זו ובתורה ד"ה א"ב עיין גיטין:

וראיתי עוד בספר פני יהושע בגיטין שכתב דרבא לא ס"ל כרשב"ג דאחזיק מהני וא"כ הא דאמר לעיל מ"ט לא אמר כשמעתיה היינו דרישא הו"ל לאוקמיה במומר ולא בכותי דאיך יאמר ושחיטתן כשירה בחותך והא לא סמכינן עלייהו דרבא כרשב"ג לא סבירא ליה יע"ש ואני אומר אף אי האמת כך בלא"ה דהלכה כת"ק דרשב"ג כמ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסי' ב' מ"מ נופל לאוקמיה קמייתא כשמעתיה בכותי יוצא ונכנס לכתחלה ובא ומצאו דיעבד בלא חותך אי נמי בחותך לברורי ואי לא אכיל אסור לאכול וליתא לפנינו שרי והתוס' לשיטתייהו בד"ה אבל בא ומצאו מההיא דהנכרי שנמצא בצד הבור דיעבד בליתא לפנינו שרי ומש"ה הניחו בקושיא ד"ה מ"ט לא אמר:

גופא אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו עכ"ל הנה כפי פשטא דלישנא משמע דוקא מומר לאותו דבר אבל מומר לתיאבון לשאר עבירות א"צ בדיקת סכין דמומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה כולה וזה דעת הרשב"א בחדושיו ובת"ה ועיי' ב"י בסי' ב' ורבא דאמר ישראל מומר משמע דרגיל בכך כמ"ש הפוסקים דמומר משמע שעבר הרבה פעמים יע"ש וכ"כ הת"ח כאן דווקא רגיל בכך אבל בפ"א אין צריך בדיקת סכין והביא ראיה מפ"ד דהלכות שחיטה מדברי הר"מ דמי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות הר"ז שוחט וא"צ בדיקת סכין הנה מה שהביא ראיה מפ"ד יש לדחותה כמ"ש הב"י בסי' ב' דשאני מומר לשאר עבירות דבפ"א א"צ בדיקת סכין אבל מומר לאותו דבר אף בפ"א צריך בדיקת סכין אלא דהכ"מ בעצמו בפ"ד מה"ש כתב וז"ל סברת רבינו דכל שאינו אלא פ"א א"צ בדיקת סכין דרבא אמר דוקא מומר לכך יע"ש ובודאי פשט דבריו מורין דאף בשחיטה בעינן הרבה פעמים ולא כפר"ח בסימן ב' ס"ק כ"ב דהמעיין יראה שדבריו בכ"מ סותרין דבריו שבב"י ואני רואה תורתו של הכהן הגדול צרופה וברורה שכתב בסי' ב' ס"ק כ' וכמ"ש בש"ע סי' קי"ט סעיף ז' דהחשוד בדבר מעיד בשל אחרים ולא בשל עצמו דעל לפני עור חושש שאין לו הנאה מיניה ומש"ה בפ"א בשל אחרים נאמן בבודק סכין דאינו חשוד בשל אחרים ובשל עצמו ר"ל בבהמה שלו אף בפ"א צריך לבדוק לו סכין אם רוצה ישראל כשר לאכול ממנו אבל אם רגיל בכך אפילו לאחרים אין נאמן לאותו דבר ואין חילוק בין לאותו דבר לשאר עבירות דבכל ענין צריך בדיקת סכין כיון דחזינן דפקר לתאותו חיישינן שמא לא מקיים שום מצוה כהלכת' ובדיקת סכין דאית ביה טורח חיישינן ומיהו כי בדק שרי דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. ועיי' בסי' קי"ט ס"ק י"ח שסיים וכ' אבל במומר שהוא מועד לכך אינו נאמן בשל אחרים והראה מקום לסי' ב' ס"ק כ' ובסימן קכ"ז ס"ק י"ט והוא ט"ס וצ"ל ס"ק כ' יע"ש באורך. ומ"ש שכן כתב בסי' ב' ס"ק כ' שם לא כתב בפי' לחלק בין מומר לפ"א אלא שם כ' דבכ"מ מיירי לאחרים ממילא דכן הוא דבמומר אף בשל אחרים אינו נאמן ולא זו בלבד אלא אף במומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין וטעמא אף דמומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה כולה ונאמן להעיד אף בשל עצמו כמו שמוכח בש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ' וכן מתשובת הרשב"א סי' ח"ל דמומר לשאר עבירות נאמן מ"מ שאני בדיקת סכין דאית ביה טורח חיישינן דלמא לא ידקדק ביה כיון דחזינן דעקר לתאותו שמא לא מקיים שום מצוה כהלכתא והיינו דוקא כה"ג דאית ביה טורח אמרינן הכי וזה שסיים בס"ק כ' ול' הרב שכ' דינו כמומר אינו מדוקדק לפ"ז יע"ש בסי' ב' ר"ל דבפ"א לאותו דבר לא הוה כמומר ורגיל דבפ"א נאמן בשל אחרים אף לאותו דבר ובמומר ורגיל אף לשאר עבירות אינו נאמן לענין בדיק' סכין וכמ"ש כאן ובחדושינו לי"ד נאריך בה בעז"ה:

ולפי זה רבא דאמ' ישראל מומר אפשר דווקא נקיט מומר דאף בשל אחרים אינו נאמן הא בפ"א שוחט בהמת אחרים בלא בדיק' סכין דהחשוד לדבר מעיד בשל אחרים כמ"ש בש"ע סי' קי"ט ס"ז והוא דעת הר"מ ז"ל יע"ש בב"י והא דנקיט לאותו דבר ולא לשאר עבירות לאשמעינן אף לאותו דבר בעינן דוקא מומר בשל אחרים או דלא נימא כיון דדש בי' כהיתרא דמיא והכ"מ בפ"ז מה"ש לא כ' אלא דרב' רבות' נקיט אפי' מומר לאותו דבר די בבדיקת סכין ולפי מ"ש י"ל אפילו לאותו דבר דוקא מומר ורגיל בכך ודוקא לתיאבון אבל להכעיס הוה מין לכל התורה כולה ואסור אף בישראל עע"ג לדעת הר"מ ז"ל בהלכות רוצח פ"ד דהוה מומר לכל התורה כולה ועיין בבכור שור בע"ז כ"ו ע"ב יע"ש משמע ודאי דכל להכעיס הוה מומר לכל התורה כולה ודינו כעכו"ם אבל הרא"ש זצ"ל והרשב"א ומרש"י משמע דלהכעיס מומר הוה ולא מין משום דבע"ז כ"ו ע"ב פליגי רב אחא ורבינא להכעיס אי הוה מומר או לא וקי"ל לקולא כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא כמ"ש לקמן דף צ"ג בפג"ה יע"ש ומש"ה הלכה דלא הוה מין וכיון שכן הרשב"א פסק דבישראל עע"ג שרי דיעבד ומרש"י נמי נראה כן דעתו שכתב באוקימתא דרב אשי אבל להכעיס לא דמועד לנבל בידים משמע באחרים רואין שרי ובאין אחרים חיישינן שמא מנבל בידים דמומר הוא ואף בשל אחרים אין לו נאמנות דאם הוא עובר כ"ש דלית ליה לפני עור בכה"ג אבל לשאר עבירות נאמן להעיד ואף בשל עצמו ודעת הרא"ש ותוס' לעיל ד"ה קסבר כותים סבירא להו דלא הוה מומר לכל התורה להכעיס מדכתב, הרא"ש טעמא דאינו חושש לזבוח ותיפוק ליה דדינו כעכו"ם אלא דלאו כעכו"ם ומ"מ מימעט מקרא דוזבחת מי שהוא מאמין בזביחה משא"כ במומר להכעיס לאותו דבר ומ"מ מדברי התוס' ד"ה קסבר אין הכרע אי סברי דלהכעיס מין הוא ועיין בב"י סי' ב' אי מומר לא להכעיס ולא לתיאבון להרא"ש פסול ולהר"ן כשר ודעת הר"ן נראה כדעת הר"מ בפ"ד מהלכות רוצח יע"ש. ולפי דברי הרשב"א נקיט רבא מומר לתיאבון בודק סכין ולהכעיס דוקא דיעבד בישראל עע"ג וליש מי שסובר דאף לכתחלה באחרים רואין ל בת"ה להרשב"א יע"ש היטב:

וכבר כתבנו לשיטת הרמב"ם ז"ל וודאי אף מי שהוא מומר לשאר עבירות נאמן לשאר דברים ובתנאי לתיאבון ודוקא בדיקת סכין שיש בה טורח ולבדוק מפגימה כל שהו ויש בה דקדוק גדול סובר דאף במומר לשאר עבירות בעינן בדיקת סכין ויש לו ראייה מהאי ברייתא דלקמן הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר יע"ש ולקמן אבאר עוד בהאי ברייתא ודיני חשוד וע"א נאמן באיסורין הלא הם מקור נובע ולא עת האסף פה ואי"ה בי"ד סי' קי"ט אבאר:

ע"ש חמצן של עוברי עבירה פירש"י ז"ל שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה עכ"ל ור"ל דאי משכח להו בתר זמן איסורא אין חוששין לכך ומשהין אותו עד לאחר הפסח מפני הפסד ממון שלהם אפ"ה מותר לאחר הפסח מיד דאי במשהין אותו בכונה אף קודם זמן איסורו הרי הן מומרין להכעיס לאותו דבר דהא היה יכול לבטלו ומיהו יש לומר כל שאין מבטלו בלב שלם אין הביטול כלום ועיין בא"ח הלכות פסח אבל אי הוה מהני ביטול כה"ג לא הוה א"ש הא דאמר סברו' הא מני ר"י היא מ"מ לא הוה אסור אלא מדרבנן אלא כמ"ש דלא הוה ביטול כלל או דשכחו מלבטלו והוה דאורייתא ועיין באורח חיים הלכות פסח בדין ביטול יע"ש:

ודע שיש לתמוה מאי מייתי ראיה מהא דחמצן של עוברי עבירה דהא קי"ל מומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה וא"כ נהי דחשידי לעבור על לאו דבל יראה מ"מ אלאו דלא תאכל חמץ לא ידעי' דעברי ומש"ה אמרינן דהחליפו בשל עכו"ם אבל בחשוד לאותו דבר אימא כיון דדש ביה כהיתרא דמיא. וראיתי להת"ח ז"ל שכתב בהא דלימא מסייע הכל שוחטין ואפילו כותי דמחמצן של עוברי עבירה ליכא סייעתא מעליא דאיכא למימר נהי דחשידי לעבור בב"י מ"מ לא חשידי לאכול חמץ שעבר עליו הפסח ואיסור אכילת חמץ חמירא עכ"ל ואני תמה דאפילו קצת סייעתא ליכא דהא קיי"ל מומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה כולה ומ"ש הת"ח דאיסור אכילת חמץ חמירא יפה כתב דנהי דקיי"ל בי"ד סי' קי"ט ס"ה דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ממנו ואפילו אם נאמר דבשניהם שווין נמי הדין כך וכמו שנאריך בחדושינו בסי' קי"ט אי"ה מ"מ הא ודאי דאכילה חמור להם מב"י דהוה לאו שאין בו מעשה ואכילה עושה מעשה ולוקה עליו ואפילו למה דמסיק דר"ש הוא דחמץ שעבר עליו הפסח מדרבנן הוא וא"כ שפיר יש ראיה דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל מ"מ אפשר איסור אכילה חמור בעיני הבריות מבל יראה וכה"ג לא הוי חשוד לדבר קל ועיין באחרונים סי' קי"ט ואפשר מדנקיט חמצן של עוברי עבירה דהיינו לתיאבון אמאי הא אפילו מומר להכעיס לענין ב"י הא רבא אית ליה בסנהדרין בפרק זה בורר דף כ"ז דמומר להכעיס כשר לעדות אלמא דלא הוה מומר לכל התורה כולה דלא כדעת הר"מ ז"ל פ"ד מהלכות רוצח ופ"ב מעכו"ם וי"א מהלכות גזילה ועיין בתב"ש סי' ב' ודלא כר"ן ג"כ וא"כ ע"כ דחמצן של עוברי עבירה היינו שחשוד לאכול חמץ שעבר עליו הפסח כי לא משכח להחליף ומ"מ כי משכח להחליף לא שביק היתרא ואכיל איסורא ומ"ש רש"י חמצן של עוברי עבירה שאין מבער מפני