ראש יוסף על חולין חלק א יד

וכמ"ש התורת חיים הבאתיו לעיל אלא דאין צורך לזה דלי' לא סבירא לאוקמיה מתני' דהכי בכותי דין הוא שתקדום דין שחיטת ישראל מומר לדין שחיטת כותי וכמ"ש בעל המאור יע"ש:

ובתוספות בד"ה קסבר כותים גרי אריות הן כו' ומומר אוכל נבילות להכעיס עיין בחדושינו לקמן דף ד' ע"א גבי אמר רבא ישראל מומר ושם אבאר בעזה"י ודע דאף דפלוגתא דתנאי היא אי כותים גרי אריות הן או גרי אמת ולקמן ד' ע"ב תניא בברייתא הכל שוחטין ואפילו כותי אלמא איכא מ"ד גרי אמת הן מ"מ לא ניחא ליה לרב אשי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא דאיהו:

סבירא ליה דגרי אריות הן והא דלא אמר דסבירא ליה כת"ק דרשב"ג דלא מהני חותך כזית בשר ולשיטת התוספות בד"ה בא ומצאו ששחט א"ש ולשיטת התורת חיים י"ל דזה היה די במה דלא אמר כרבא אבל כאביי אמאי לא אמר דישראל עע"ג שוחט לכתחלה ויוצא ונכנס דיעבד בלא חותך ומשום הכי אמר גרי אריות הן ודי לסתור בזה הקושיא דלא אמר כתרווייהו. ומיהו באמת איכא למימר דוקא חותך לאביי ביוצא ונכנס לעיכובא דהא מחלק בין יין נסך לשחיטה:

ובד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה תימא כו' ויש לומר דקמייתא איבעי ליה לאוקמי' כשמעתי' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל בשם בעל המאור דבדין הוא שתקדום דין שחיטת ישראל מומר לדין שחיטת כותי שהרי עשאום לבסוף כנכרים יע"ש והנה נראה לומר לפי מ"ש לעיל דהוה מצי לאוקמי' מתני' במומר לתיאבון בבודק סכין בד"א שיודעין שמוחזק אבל אין יודעין לכתחלה לא ישחוט או התו' סברי כשיטת הגאונים וכפי מ"ש הב"י בסימן א' דדעת ר"י הוא כשיטת הגאונים וא"כ באין יודעין שהוא מוחזק נותנין לו ע"ס שישאלנו אח"כ ובמומר ברי דידי' לאו כמ"ש לעיל ובשלמ' למיחוש שמא יארע לו איזו קלקול לא חיישינן משא"כ באין יודעין שהוא מוחזק חיישי' שמא יתעלף וישהה באונס ולא יאמר לנו כיון דגם לדידי' אי מתרמי כהאי יאכל ממנה כ"ש דלא חייש אלפני עור כה"ג ולא הוה אלא רובא ולכתחלה לא סמכינן ארובא ודיעבד שחיטתו כשירה דסמכינן ארובא וברגיל להתעלף או שזה תחילת שחיטתו בעינן אחרים רואין וכמ"ש כל זה לעיל ומש"ה מקשי שפיר קמייתא הוה ליה לאוקמי' כשמעתי' והוה א"ש וכולן משא"כ אי מוקמינן לקמייתא בכותי לא א"ש וכולן ובזה יש ליישב מ"ש התוספות ב' ע"ב בד"ה אילימא אחש"ו דדייקי שפיר מרבא דהא באמת גם לרבא א"ש וכולן כמו לרבינא שהקשו התוספות ד"ה דליתיה קמן תימא דמשמע איתא קמן לא מהני דאל"כ לוקמי' הכל ביודעין ושחי' כשירה באין יודעין ואחרים בידע דלא גמיר ועיין שם במהר"מ מלובלין ושאר מפרשים הכי נמי איכא לאוקמי' במומר ואי קשי' הא דכתבו התו' במתני' ד"ה שמא יקלקלו שהקשו לרש"י הא מסיפא שמעינן לה דרבא הוא דדייק לקמן ולדידיה לא קאי וכולן אלא אחש"ו והא באמת מצי קאי וכולן אמה דמרבינן מהכל וכמ"ש יש לומר דרש"י לשיטתי' שכ' רוב מצויין הלכך לא בעי למיבדקיה ופשטא דלישנא משמע כפי מה שפי' הב"י דבריו דסובר כבה"ע א"כ קשה קושית מהרש"א אמאי לא אוקי מתני' בהכי וצ"ל כתי' הט"ז דלא שייך ושחיטתן כשירה בלא שום תיקון וא"כ תו לא מצינו לאוקמי' מתני' הכל שוחטין ביודעין שהוא מוחזק ושחיטתן כשירה באין יודעין בלא תיקון דהא ברי דידיה כמאן דליתא דמי דמומר לתיאבון הוא אלא ארובא סמכינן ושחי' כשירה משמע ע"י תיקון ונהי דבכותי ע"י חותך ולתי' שני של תו' ד"ה המניח דאי ליתא לפנינו כשר מ"מ שייך שפיר ושחיטתן כשירה ע"י תיקון דאי איתא לפנינו מבררינן ואי אכיל ודאי שרי אבל במומר נהי דאי איתא לפנינו ואמר דנתעלף אסור מ"מ שחיטתן כשירה ע"י תיקון ליתא דאם יאמר שלא נתעלף אמירה דידיה לית ביה מששא אלא על רובא סמכינן ולא שייך תיקון וזה לשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' אין הכי נמי דמוקמינן הכי וכדכתיבנ':

ודע דבכותי נמי מצינו לומר כן הכל שוחטין ביודעין שהו' מוחזק ביוצא ונכנס אבל אין יודעין שהוא מוחזק אסור לכתחלה דלא מירתת מה שהוא באונס וכמ"ש לעיל שם בשם בשם הר"ן דדייק אמאי מותר ביוצא ונכנס בכותי דלמא אירע לו איזה אונס ובאונס לא מירתת והבאתיו לעיל. ודיעבד שרי דסמכינן ארובא ואי ידעינן דרגיל להתעלף בעינן אחרים רואין אותו ואי דלכתחלה רשאין ליתן לו באין יודעין ע"ס שיתנו לו כזית בשר אח"כ דאי נמי מישתלי לאו איסורא עביד מ"מ מצינו לאוקמי' הכל ביודעין ובאין יודעין בלא ע"ס חותך כזית בשר אין ליתן לכתחלה ושחיטתן כשירה דיעבד ואין להאריך:

וזה לשון הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין באוקמתא דכותי כו' אבל בהמה דידי' ששחט אוכלין ממנה אפי' לא יאכל הוא ממנה ולא חיישינן שמא אירע לו א' מהדברים הפוסלין את השחיטה ויאכיל אותה דלפסול שלא מדעת לא חיישינן וכן כתב הרשב"א בחדושיו דאין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת הרוצה לשחוט כהוגן ועיין בר"ן אצל הרי"ף יע"ש דאל"כ איך שרי רבא ביוצא ונכנס והא שריותיה דידיה משום דנתפס כגנב וכל שלא מדעת לא נתפס כגנב עכ"ל וה"נ כפי מ"ש דבאין יודעין אסור לכתחלה ובי"ד סי' ב' אבאר בזה בעזה"י ועיין בפר"ח סי' ב' ובתב"ש סי' א' וב' ולענין מומר להכעיס אי פסול באחרים רואין או כשר ואי לכתחלה או דיעבד אבאר במימרא דרבא לקמן מומר לתיאבון באורך גם לענין צדוקי ובייתוסי אי דינו ככותי קודם שגזרו עליהם אבאר שם ועיין בי"ד סי' ב' ובאחרונים יע"ש:

ת"ר שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עע"ג אבל בא ומצאו חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו וא"ל אסור לאכול משחיטתו עכ"ל דע דהא דאין מוסרין לחש"ו לכתחלה באחרים רואין אותן כתב הרשב"א בד' שיטות והר"ן בחמש שיטות תרי טעמי א' שמא לא ידקדקו הני אחרים לראות יפה או דמועדין הן לקלקל ואיכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה ודיעבד לא חיישינן שמא לא ראו יפה. ובגדול דלא גמיר איכא דעות הרשב"א והרא"ש והטור דשוחט לכתחלה והיינו טעמא דאי מעשיו מקולקלים כמו חש"ו וכן כתב הרשב"א בחידושיו דף ד' ובת"ה יע"ש. ועוד יש לחלק בגדול שרי לכתחלה אחרים רואין דלא גזרינן אטו אין אחרים רואין שיסברו שזה גמיר הוא ואי משום שיתנו לזה יאמר להם שאינו גמיר ה"ש משא"כ בחש"ו גזרינן דלמא יתנו להם באין אחרים רואין. ועין בפרישה בסי' א' ס"ק כ"ו ובפר"ח גבי ידע דלא גמיר בסימן א' אלא אי הוה טעמא דגזרינן אטו אין אחרים א"כ בכותי אמאי שרי לכתחלה באחרים עע"ג ולא גזרינן אטו אין אחרים משא"כ אי טעמא דלמא לא ידקדקו יפה לראות וכותי כל מעשיו מתוקנים או דא"נ לא ידקדקו יפה הו"ל כיוצא ונכנס דשרי דיעבד בלא חותך כזית בשר לחד תי' של תוספת ד"ה המניח ועיין מה שכתבו שם נמצא דיש שלשה טעמים בדבר זה דאין שוחטין לכתחלה וכמ"ש:

והנה רש"י ז"ל פי' שחיטת כותי מותרת לכתחלה ומלשון הברייתא אין ראייה דאיכא למימר דיעבד וגדולה מזו בס"פ לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו איכא מאן דמפרש דיעבד וכ"ש הכא שיש לפרושי כן והחילוק בין בא ומצאו דהתם בעינן כזית בשר דיעבד ועע"ג בלא כזית בשר שרי אלא דפי' כן משום דבין לאביי ובין לרבא שרי לכתחלה בעע"ג עכ"פ ואף למאן דסובר דידע דלא גמיר אסור לכתחלה באחרים רואין שאני כותי דמומחה ומוחזק שרי לכתחלה כהאי גוונא באחרים רואין אותו:

כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו דהוה למירמי רישא אסיפא בלא אביי ורבא עכ"ל ר"ל דקשיא דיוקים אהדדי דמרישא משמע עע"ג לכתחלה ויוצא ונכנס דיעבד ומסיפא משמע דוקא בא ומצאו הא יוצא ונכנס לכתחלה ולשנויי נמי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי או עע"ג קרי ויש לומר דלא מצי למירמי רישא אסיפא דעע"ג לכתחלה ויוצא ונכנס דיעבד בלא חותך ובא ומצאו בחותך ואי ליתא אסור. ועיין מ"ש לקמן גבי לאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא והא דאמר בא ומצאו חותך אשמעינן דבלא חותך אסור דלא דמי לנכרי שנמצא בצד הבור או כרשב"ג דכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין וסומך עליהם

(דף ד' ע"א) גמרא כיוצא בו מצא דקוריא של ציפרין קוטע ראשו של אחר מהן אכלו כו' יראה לי דבא לאשמעינן דשווין המה בא ומצאו ששחט כמו מצא בידו דקוריא של ציפרין ומיירי שעשאן למוכרן בשוק דאי לעצמן ודאי מותר לאכול מהן בלא חותך כזית ונותן לו כמ"ש לעיל בשם הר"ן בחמש שיטות באוקמתא דכותי דכל לעצמו ודאי שחט כראוי דחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצא מתחת ידו אלא דמצא דקוריא למכור בשוק וקמ"ל מה במצא דקוריא וודאי לעיכובא הא דחותך ונותן לו ואי ליתא לפנינו אסור כיון דידיה הוא שוחט מאן נטיר ליה אף בבא ומצאו ששחט בהמת ישראל לעיכובא בעינן כזית בשר דלא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אבל בא ומצאו דלרבא אי ליתא לפנינו שרי כמו בנכרי שנמצא בצד הבור אלא כמ"ש התורת חיים הבאתיו לעיל יע"ש. אבל אם נאמר כמ"ש התוספות לעיל צריך לומר דאשמעינן דאף בעוף סמכינן עלה במה דאוכל הכותי ממנה דה"א בבהמה דיש לעיקר שחיטה עיקר מן התורה דכתיב וזבחת הוא דאמרינן כיון דאחזיק. בהו כותי מיזהר זהירי ביה משא"כ בעוף דלדידן נמי מהיקשא דואת תורת הבהמה ועוף נפקא ברפ"ב לקמן ה"א דלא זהירי בהו כותים קמ"ל דאפ"ה מיזהר זהירי ביה וע' מ"ש לקמן בהא ודלמא אין שחיטה ע"ש גמרא אבי דייק מרישא רבא דייק מסיפא עכ"ל הנה אביי דייק מרישא דיוצא ונכנס לכתחלה לא שפיר קשה לאביי סיפא