ראש יוסף על חולין חלק א קלג

פסולה ולא משום מומר ומיירי שהשחיטה נגמר ע"י כ"א בפ"ע אלא דהיה קשיא ליה לר"ן להמקשה מאי קושיא דלמא משום שחיטת מומר והשחיטה ע"י שניהם נעשה בצירוף ששחט כל א' חצי ומש"ה שחיטתו פסולה לזה אמר דבאותה שחיטה שנעשה בה מומר אין שחיטתו פסולה כו'. ומזה הי' נראה לומר ולתרץ מה שהר"מ ז"ל מפרש מתני' לרפואה וכיוצא מדברי הבאי הוא מפני קושית הר"ן ז"ל תיפוק ליה משום שחיטת מומר וכתירוץ שני של הר"ן ז"ל אבל המעיין בפירוש המשניות להר"מ במתני' דשוחט בשבת ובי"ה דף י"ד א' דיש פנים לכאן ולכאן יעוין שם ובי"ד אכתוב בזה. והתוספות שהוקש' להם בדף י"ד ד"ה השוחט בהא דמשני בישראל מומר תיפוק לי' דשחיט' מומר היא ובלא"ה פסולה סבירא להו כשיטת הרשב"א ז"ל דכשר ופסול שאוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן פסולה ומש"ה הוקשה להם דאף אי נימא שהשחיטה נגמרה ג"כ ע"י הכשר לחוד אפ"ה שחיטתו פסולה דישראל מומר הוא אלא דבפ"א לא חשיב מומר ומש"ה דווקא ששוחט לשם דבר הוא דפסולה כמו לשם הרים ימים וגבעות השנוי שם במשנה:

עוד אבאר לך שמה שכתב הט"ז בי"ד סי' ד' ס"ק ד' דהתימא על ב"י ורמ"א שלא כתבו דלאסור באכילה אף שאין שלו אסור יע"ש ועל קושית הבית חדש תירץ דהא דפריך משנים אוחזין הכי פריך דאף כי נסתלק מעשה הפסול אפ"ה שחיטתו כשירה משום הכשר ששוחט כראוי אין לומר דמשום הכי השמיט הב"י זה דלאסור באכילה דא"כ מה מקשה הגמ' מב' אוחזין בסכין והא איהו פסק לעיל בסימן ב' דכשר ופסול ששוחטין שחיטתן פסול' כהרשב"א שאני התם דנכרי או מומר ששוחט עם כשר שחיטתו פסולה אף שהשחיטה נגמר ע"י כ"א לחוד דלאו בר זביחה הוא ופסול לשחיטה משא"כ כששחט לשם ע"ז ואין שלו דלא מתסר מטעם ת"ע אלא באכיל' אסור דהוה כאילו לא מתה ע"י מה בכך הא איכא שחיטת הב' ששחט כראוי וכשר וזה דומה למ"ש היש"ש בפ"ק גבי מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה ובריש פרק שני דהיכא דמתכוין שלא לשם שחיטה דפסולה השחיטה יע"ש ואם אחר שוחט עמו ומכוין ונגמרה השחיטה ע"י כ"א לחוד כשירה כי כן מסתבר והכי נמי דכותיה הוה ולא הוה שחיטת פסול. שוב ראיתי בתבואת שור סימן ד' ס"ק י"ד דכתב דמש"ה לא הביא הש"ע הא דבאכילה אסור דאם כן מה מקשה הגמרא מהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין דהא ס"ל לעיל דכשר ופסול ששוחטין שחיטתן פסולה יעויין שם. ולפי מה שכתבתי אין ראיה מהתם דשם שפסול מחמת דאינו בר זביחה ושם פסול עליו מה שאין כן כאן דאינו פסול אלא שלא התירה ומש"ה כי איכא שחיטת הכשר שעל ידו לחוד נגמר השחיטה כשיר'. ומש"ה הוקשה לו להט"ז למה השמיט דין זה דבאכילה אסור וכבר כתבנו לעיל מזה ובי"ד אבאר בעזה"י:

מתניתין אין שוחטין לתוך ימים ונהרות ולא לתוך כלי' אבל שוחט לתוך עוגה של מים אין שוחטין לגומ' כל עיקר כו' עכ"ל וטעמא דהא מלתא הוה משום מראית העין לים ונהרות שלא יאמרו לשרא דימא הוא שוחט והוה ת"ע וכדמסיק לקמן בגמרא ע"ב והא דלא אמרו שלא יאמרו לים גופא הוא שוחט שעושה הים ע"ז היה נראה לומר הטעם משום גזירה שלא יאמרו ת"ע מותר באכילה ומש"ה לים גופא דלא מתסר אלא מדרבנן כמ"ש רש"י לעיל דמחלפא בע"ז ממש ומן התורה שריא לים דמחובר הוא ולא מתסר תקרובת דידיה אלא מדרבנן ואם כן הוה גזירה לגזירה ומשום הכי אמר שלא יאמרו לשרא דימא הוא שוחט דהוה מן התורה תקרובת דידיה ואיכא למגזר שפיר שהרואה יאמר ששוחט לשם ע"ז ואתא למשרי תקרובת עכו"ם ממש באכילה ובהנאה. אבל נראה הטעם משום חשדא לחוד שלא יחשדו הבריות שעובד עכו"ם לא שיאמרו ת"ע מותר ומה"ט כתב השמלה חדשה סימן י"א סעיף ח' וס"ק י"ב בתבואת שור דאף השוחט הטריפה נמי כן יע"ש ואפשר לשרא דימא הוא שוחט דהוא דבר השכיח טפי שדרך העכו"ם לעובדם משא"כ ימים ונהרות אין דרכן לעובדם וכמ"ש הר"ן בהא פסולה אין זבחי מתים לא והבאתיו לעיל ומש"ה נקיט כן דאיכא חשדא טפי משא"כ לים דלא חשדא הוא ועוד דלקמן אמרי' וצריך בדיקה אחריו ואם לא בדקו שחיטתו זו אסורה אף דיעבד ומש"ה אמרי' לשרא דימא דהוה ספיקא דאורייתא ולחומרא דת"ע הוא מ"ה משא"כ אי לימא גופא לא הוה אלא מדרבנן דמחלפא בת"ע הוה ספק דרבנן ולהקל ושחיטה זו מותר ושחיטת מומר לא הוה באו' שחיטה כמבואר לעיל כמה פעמים ולא הוה ספק בשחיטה אלא ככל ספק דרבנן ולהקל בכה"ג דליכ' חזק' נגדו. והר"מ ז"ל בפ"ב מה"ש הלכ' ה' כתב אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שלא יאמרו עובד מים הוא היה נראה לומר דאיהו לשיטתיה שכתב בפ"ב הלכה י"ד השוחט לרפואה לימים הוא דאסור מדרבנן הא לעובדם הוה אסור מ"ה וכשיטת הטור בסי' ד' יעוין שם ומש"ה אף לים גופא הוה מ"ה ואיכא למגזר דהוה איסור תורה והכ"מ שכתב בהלכה ה' ומ"ש רבינו שלא יאמרו עובד מים פי' לשר של ים או לשר של נהר אזיל לשיטתיה שהוא סובר שמ"ש הר"מ בהלכה י"ד אפי' לרפואה האי אפי' וכ"ש לעובדם דשחיטתו פסולה ואפ"ה פסולה אין זבחי מתים לא והוה מדרבנן כמ"ש בב"י בסי' ד' יע"ש ומש"ה כתב כן:

והטעם בכל אלו לתוך ימים ונהרות שלא יאמרו לשרא דימא הוא שוחט ואף בעכורין אסור מהאי טעמא דכתיבנא ואף דלא שייך ביה בבואה כו' וכמ"ש דלא יאמרו לשרא דימא הוא שוחט ומשמע ודאי דבורות המכונסין מים ליכא חששא וכמ"ש התב"ש בסי' י"א. ונראה דאין דרך לעבוד לבור מלא מים ולתוך כלים לא שלא יאמרו מקבל הדם לזרוק לע"ז ואף לר"ל דאמר שוחט ע"מ לזרוק הדם לע"ז שחיטתו כשירה מ"מ חיישינן שלא יאמרו שחיטה גופא לכך היתה ועוד משום חשדא איכא וכמה שכתבתי בסמוך. אבל אי איכא מעט מים בכלי דשוב אין הדם לזריקה ואף, דבפנים ראוי הוא במעט מים כמו ששנינו בזבחים דם שנתערב במים אם יש מראית דם כשר והובא לקמן בפ' כיסוי הדם פ"ז ב' יע"ש מ"מ דרך עובדי כוכבים במעט מים אין זורקין תו לע"ז ומעט עפר בכלי תו אין ראוי לזריקה ואין שוחטין לגומא כל עיקר מפירש"י ע"ב משמע דאין שוחטין כל עיקר אף בבית ואפשר לומר כל עיקר אף שיש עפר או מעט מים אסור לתוך הגומא והטעם דמנהג המינים לאסוף הדם בגומא ולאכול סעודתם על הדם וכתיב בחוקותיהם לא תלכו רשב"א בת"ה ובב"י סי' י"ב וי"א ובהגהת, פרישה וכ"ש אם נקיים דאסור שלא יאמרו מקבל הדם לע"ז והא דשוחטין לתוך עוגה של מים היינו מליאה מים ולא מעט מים וכמו שכתבתי וכן כתב התב"ש בסימן י"א יע"ש

(ע"ב) גמרא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים הנה לשחוט להדיא לתוך הגומא איכא איסור תורה שנאמר בחוקותיהם לא תלכו ובבית ליכא איסורא כמ"ש הת"ח דאיכא טעמא לנקר חצירו הוא צריך והתו' שכתבו ע"א ד"ה ובשוק לא יעשה כן אף במקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור והא בכאן לא משום מראית העין הוא אלא שעובר בלאו דחוקותיהם לא תלכו אלא שכתבו כן אהא דמשני עושה מקום מדרון חוץ לגומא שבזה לא הוה מ"ה אלא מפני מראית העין ושפיר הוקשה להם אף בבית היה לאסור דכל מקו' שאסרו כו' ומ"מ צ"ע בדברי התו': מתני' השוחט לשם עולה כו' ור"ש מכשיר עכ"ל ופירש"י ז"ל דלית ליה מראית עין משמע דת"ק משום מראית העין אסר ליה ומדרבנן אבל הטור ביורה דעה סימן ה' כתב חיישינן שמא עתה קדשו והוה איסור תורה ואיהו גם הטור מודה דחיישינן למראית העין ואף בבעלת מום דלמא איכא מידי דכסי אמומא ולא חזי ליה אלמא חיישינן למראית העין וכן כתב שם הטור ועיין פרישה ושם אבאר בעזה"י: שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אלו וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה עכ"ל מפני מראית העין שלא יאמרו עתה הקדישו ואוכל קדשים בחוץ ועיין בי"ד בב"י ובאחרונים מ"ש: ע"ש באומר לשם חטאת: כו' עכ"ל הנה בי"ד מבואר שצריך שיאמר לשם חטאתי או לחטאתי בלמ"ד וביו"ד ואם חסר אחת מהן לאו כלום הוא ועיין בתו' בד"ה והא לא אמר לחטאת יע"ש. ורש"י ז"ל פי' מאן דחזי סבר לחטאת הוא מפריש עכשיו ומשמע נמי הטעם משום מראית עין והרש"ל בהג"ה והט"ז והפר"ח הביאו דאומר לחטאת אסור אף בהנאה ומשמע דהוה חטאת מ"ה אבל דברי רש"י מבוררין עפ"י מה שבירר הפר"ח בסימן ה' סעיף א' ס"ק ז' ח' דכל שלא אמר הרי זו לחטאתי אלא שאמר כו' סתם לשם חטאת לא הוה אלא מפני מראית העין: זה הכלל לאתויי עולת נזיר ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה פסק לקולא כלישנא בתרא שפי' רש"י ז"ל והיינו דספק דרבנן ולהקל או אפשר משום דחיית רש"י לשון ראשון שכתבנו ואפשר אף באמר הרי זו לעולת אשתי דהוה מתפיס בהקדש והוה ספק איסור תורה אפ"ה שרי דמתני' הא קמ"ל ושאינו נידר ונידב עולת יולדת אף שיש לו אשה דאם איתא דילדה קלא אית לה ומשום הכי לא חיישינן ושרי אף באכילה מהאי טעמ' דכתיבנא: בפירוש רש"י בד"ה הרי זו כו' לישנא אחרינא חדא דמהו דתימא לא אמר אכל לישני דלעיל רצה לומר אמאי לא אמר נמי אהא דאם מחויב חטאת או שיש לו זבח בתוך ביתו מהו דתימא כו' ואף דלשם לא קשיא בכאן מכל מקום והיא גופא מאי קמ"ל קשה ועיין בלחם משנה שם בפרק שני מהלכות שחיטה במה שכתב בהלכה כ' ואין להאריך כאן ובעזה"י ביורה דעה אבאר. סליק פרק השוחט: