ראש יוסף על חולין חלק א קלב

ולפי' התו' בלא"ה א"ש דוקא מחובר גלי לן קרא דלא מיתסר תקרובת דידהו ואף דעובדיהן בסייף דכתיב אבד תאבדון ובמשמשי ע"ז איירי אפ"ה ולא הרים אלהיהן שאין צריך איבוד וה"ה תקרובת דידה משא"כ ב"ח דלא גלי קרא הוה זבחי מתים ממש ואף לב"ח שאין שלו אסור בהנאה ובי"ד אבאר ועיין בתב"ש סי' ד' לבנה שאם מש"ה לא תנא ברייתא ימים דנקיט לבנה ע' אהבת יונתן סל"ח:

גמ' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט סימן א' אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אף שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה מעשה אסרה רב הונא תרתי אשמעינן חדא דב"ח שאין נאסרין בהשתחוואה להדיוט מדגלי נעבד לגבוה אפ"ה במעשה אסרה וחדא אף שאין אדם אוסר דבר שאין שלו עשה מעשה אסרה ולהדיוט מיירי רב הונא והא דלא אמר רבותא טפי אפי' ניסך לה יין בין קרניה משמע דזה לא מהני אלא לגבוה לאסור משום נעבד אבל להדיוט לא מיתסר אלא במעשה בגופה כן משמע לכאורה ועולא דאמר המשתחוה לבהמת חבירו כו' משמע הא בניסך לה יין אסרה לגבוה איירי משום נעבד והא דמייתי ראייה מעולא לרב הונא הכי מייתי כמו דיש חילוק בין השתחוואה למעשה כ"ד לגבוה ה"ה להדיוט יש חילוק וע' בע"ז נ"ד א' אלא דא"כ לא הוה מקש' לקמן מכדי רב הונא כעולא אמרה ועולא כ"ד קאמר אף דהתם לגבוה איירי מ"מ אפשר דפריך שפיר אבל רש"י בשמעתין לא כתב אלא מ"ש עולא עשה מעשה אף להדיוט וע' בע"ז נ"ד א' דמשמע מדברי רש"י שם דהא דילפינן מכלים דאחז היינו מדרבנן ולא מ"ה וע"כ דיש חילוק בין עשה מעשה בגופה ובין ניסך לה בין קרניה כי ההיא דאבני מזבח כו' ולהכי פריך מהשוחט בשבת כו' ולהכי נקיט רב הונא שחט דוקא דליהוי מן התורה:

סבר לה כי הא דאמר עולא כתבו התו' ד"ה כי הא כו' דלא מייתי סייעתא דלמא מעשה רבה קאמר כו' ולכאורה דשפיר מייתי סייעתא כיון דאמר עולא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ בכ"ד דאי לאו דעולא הייתי אומר אף במעשה רבה אין אוסר דבר שאינו שלו וס"ד דכל הזבחים אינו שלו וחטאת כיון דקניא לכפר' הוה כדידי' וכיוצא בזה כמו שאמר ר"נ ב"י לקמן ולא קשיא ליה מ"ש חטאת דנקיט אלא ליתני זבח סתם משא"כ אי חטאת או עולה ואשם אין קושי' דחדא מינייהו נקיט וא"כ אדרב' אשמעינן חטאת דאף לכפרה וכדידי' דמיא ונאסר דהוה ת"ע וכגון שאמר בגמר זביחה עובדה וה"א דאין חייב משום שבת דמה תיקן כקושית התו' פסחים ע"ג א' אפ"ה חייב דתיקן להוציאו מידי אמ"ה אבל משום טומאה לא תיקן דת"ע נמי מטמא משום דאתקש למת וע' פסחים שם בתו' משא"כ אי הוה תנן זבח ה"א דא"י (דאיירי) בשלמים דלאו דידי' הוא ואף בגמר זביחה לא מתסר' דאין אדם אוסר דבר שאין שלו אף בגמר מעשה ולא הוה ת"ע ותיקן להוציאו מידי טומאת נבילה ולכך אשמעינן חטאת ובגמר זביחה או בחצי קנה פגום ובחטא' העוף משא"כ לעולא דאמר אדם אוסר שאינו שלו במעשה רבה א"כ מאי איריא חטאת דנקיט לאשמעינן זבח סתם ומוכח ג"כ אף דאין מוציאו מידי ת"ע מידי טומאה בגמר מעשה אפ"ה מהני להוציאו מידי אמ"ה אלא ש"מ עולא מעשה כ"ד קאמר ומש"ה נקיט חטאת דוקא ולא עולה ושאר דברים דא"כ אשחוטי חוץ לא מיחייב דמחתך בעפר הוא ולכך נקיט חטאת העוף ובחצי קנה פגום דכולהו בהדדי אתיין ושפיר מוכח דעולא כ"ד קאמר:

אשחוטי חוץ לא לחייב דמחתך בעפר הוא ופירש"י ז"ל דפקע שם קדשים מיניה הר"ן כתב אף אי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכיל' אסורה דלאו שחיטה הוה אלא כמתה מאליה והקשו עליו א"כ בלא רב הונא קשה מהך ברייתא ואף שיש לומר כיון דלאו משום לתא דע"ז נגע ביה א"כ קשיא מחתך בעפר הוא ואפשר כרבנן דר"ש נמי אתיא דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה דכן פליגי לקמן אלא דהמעיין בב"ק דף ע"א ע"ב בתוספות ד"ה איסורי הנאה נינהו דכתבו דקושית הגמרא דהכא מחתך בעפר הוא היינו משום דאין מתקבל בפנים דאתסר משום ע"ז א"כ ה"ה אי אסורה באכילה נמי אין מתקבל בפנים קשיא שפיר יעו"ש

(ע"ב) גמרא אמר רב פפא הכא בחטאת עוף עסקינן דכולהו בהדדי אתיין היה סובר דרב הונא סי' א' בדווקא נקיט ומש"ה הוקשה לרש"י דלדידי' אמאי אוקמיה בחטאת עוף בחטאת בהמה ג"כ מצינו לאוקמיה דבסי' ראשון מחייב ג"כ אשחוטי חוץ כדמסיק לעיל כ"ח ע"ב יע"ש:

כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליה כ"ש דכולהו בהדדי אתיין הנה מכאן משמע דבמיעוט קמא דקנה נמי נאסר לע"ז וכבר הקשה הפר"ח בי"ד סי' ב' וד' על הטו"ז יעו"ש ובחדושינו לי"ד אבאר בזה בעזה"י:

אי הכי מאי אריא חטאת דנקיט ללשון ראשון של רש"י ז"ל ה"פ אא"ב דסי' א' דוקא א"ש דנקיט חטאת דהיינו חטאת עוף דדי בסי' א' ובהדדי אתיין אבל אי סימן א' לאו דוקא אלא כ"ש וע"כ בגמר זביחה איירי א"כ מאי אריא חטאת וה"ה אי אמרינן אין אדם אוסר אלא בגמר מעשה ועולא מעשה רבה קאמר נמי הוה מצי לאקשוי מ"ש חטאת דנקיט דהא שלמים נמי לאו דידיה הוה כרבנן דפליגי על ר"י דשלמים נמי לאו ממון בעלים הן א"כ ליתני עולה וללשון שני לא קשיא כ"א לרב הונא דאי לעולא מצינו לומר בגמר מעשה ושלמים לא מצי למתני דשלו הווין כר"י הגלילי ועולה לא קשיא דמה לי דתנן חטאת או עולה ולכך לא קשיא אלא לר"ה דווקא וללשון ראשון בין לר"ה ובין לעולא קשיא וה"ה לר"נ דאין אוסר בגמר מעשה קשיא:

ודע דלפי מה דאוקמיה בחטאת העוף ואין מטמא במגע אלא בבית הבליעה דווקא ובהמה להיפך דווקא במגע ולא בבית הבליעה דמגע בית הסתרים הוא ואין מטמא א"כ יש לראות בהא דפסחים דף ע"ג ע"א שוחט בשבת חטאת בחוץ מה תיקן להוציא מידי, אמ"ה וכאן פירש"י וגם שם שאם אכלו בן נח אין נהרג עליו דאי לישראל לא מהני דאסור משום ע"ז וקדשים פסולין אלא לב"נ שאין נהרג עליו ולא אמר לטהר מידי נבילה דת"ע מטמא' אף באוהל כמת כמ"ש רש"י שם בפסחים וא"כ בעוף אפשר לומר דאמ"ה א חשיב תיקון דלא הוי תיקון אלא מה שמהני לישראל ולא לב"נ או דמפרכסת הרי היא כחיה ולא משתריא לב"נ דלא שייך ליכא מידי דלישראל שרי דהא אסור משם אחר ונאמר כה"ג נמי הוה כטמאה וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין שם פסחים תו' ד"ה לדברי האומר וד"ה תיקן להוציאו ושבת ק"ז א' ובתו' שם דאין התיקון בא מיד יע"ש ומש"ה נקיט חטאת דשייך בעוף ומהני לטהר מידי נבילה ר"ל מטומאת בית הבליעה שאם אכלו אדם ונכנס למקדש אין חייב כרת משא"כ אם מתה כך דהשתא משום ת"ע ודאי לא מטמא בבית הבליעה דהוה מגע בית הסתרים זולת עוף טהור דחידוש הוא ואי דליתני עולה מה לי חטאת או עולה ולא קשיא אלא ליתני זבח סתם ואי הוה אמרינן דקשיא מאי אריא חטאת דוקא ליתני עולה הוה א"ש:

הן אמת שיש לראות הא דאמרינן בפסחים ע"ג תקן מידי אמ"ה ופירש"י אי משום נבילה ת"ע נמי מטמאה ועיין בתוספות שם והא בחטאת עוף אוקמינהו כאן דלית ליה טומאה במגע אלא בבית הבליעה ולזה מהני שחיטה דאי משום דהוה זבחי מתים אכתי לא מטמא בבית הבליעה דמגע סתרים הוא ואילו נבלת עוף טהור מטמא שם ולזה אהני שחיטתו לטהר מידי טומאת בית הסתרים ואף דרבא אמר נדה מ"ב ב' דבית הבליעה מגע סתרים הוא ולא טומאה בלוע ונ"מ אי בלע כזית מבהמה דבמשא מיהא וטמא וכן פסק הר"מ ז"ל בהלכות טומאת מת פ"ז ה"ג וח"י ע"ש ובהל' אבות הטומאה פרק שלישי יע"ש מ"מ נ"מ בהא שלא היה טמא במשא שהיה בית הבליעה רחב וכמ"ש בנדה מ"ב ב' ד"ה יצתה זו יע"ש ואכתי איכא נ"מ זו או שתחב לו חבירו לתוך הבליעה לסוף הבליעה ועיין ברמב"ן בנדה ב' א' דאף לרבא בסוף הבליעה נבילת העוף מטמא יעוין שם ולקמן בפ' בהמה המקשה אבאר זה בעזה"י ואפשר דסוגין דהתם סברה דבחטאת בהמה איירי וחטאת דנקיט דשלמים דידיה הוה ואוסר מיד ולא מחייב משחוטי חוץ ועולה לא קשיא דמה לי חטאת או עולה ואין להאריך

(דף מא ע"א) גמרא ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין א' כו' הקשה הב"ח למאן דאית ליה באכילה אסור כדעת הר"ן ז"ל א"כ מה פריך דהא שחיטתו פסולה קתני והט"ז תי' דא"נ מסלק מעשה הראשון איכא אדם אחד דכשר יע"ש בסי' ד' ואני אומר מאן לימא לן דשנים אוחזין בסכין אחד אימא כשכל א' סכינו בידו ושחט כל א' חצי וע"י שניהם הרוב או דאחד קנה וא' וושט וא"כ אי סילק מעשה הפסול אין כאן כ"א סי' א' בבהמה וחצי בעוף ולעיל דף למ"ד נמי אמרינן ב' סכינין אף דתנן ב' אוחזין בסכין ועיין בסי' ה' ס"ק ו' תי' הט"ז זאת דשנים שוחטין משמע שכ"א עושה כל השחיטה: כתב הר"ן בחדושיו על הא דמקשה מב' אוחזין ושוחטין דלמא משום שחיטת מומר וי"ל כבר כתבנו בפ"ק דבאותה שחיטה אין נעשה מומר לפסול אלא מאותה שחיטה ואילך ועוד דלרפואה מיירי עכ"ל הנה מ"ש דמאותו שחיטה ואילך פסול לשחוט דלא כדעת התוס' בפ"ק י"ד א' ד"ה השוחט בשבת ובי"ה דכתבו אהא דמשני בישראל מומר ותיפוק ליה דשחיטה מומר אלא דפ"א לא נעשה מומר הרי אף בשחיטה אחרת אין פסולה כ"א בעשה שני' וג' פעמי' כו' והר"ן ז"ל דלא קשי' ליה קושי' התו' אהמתרץ לפי תי' ראשון שלו י"ל דסובר דשנים אוחזין ושוחטין כשר ופסול שחיטתו כשירה דלא דמי למתני' דמחשב לעבודה, זרה ועיין בי"ד סימן ב' בש"ע סעיף י"א ובש"ך ובפר"ח ס"ק ל"א באורך דלא כדעת הרשב"א בת"ה יע"ש ומש"ה אמר טעמא דמחשב לעבודה זרה שחיטתו