ראש יוסף על חולין חלק א קכז

דספיקא הוא דהוה וכאן ג"כ הדבר ספק חדא שסיים דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף משמע דפשיטא ליה כך ועוד דהא בהל' ק"פ לא משמע כך להמעיין שם היטב וא"כ דבריו קשים להולמם וע' בה"ש פ"ד הי"ג ובלח"מ שם וע' מש"ל כ"ט ב' על דברי מהרש"ל ביש"ש סימן בהא דשחט בתרי סודרים יעוין שם: בתוספות ד"ה צריד של מנחות וא"ת ויצטרף הכלי כו' וי"ל דלא נתן שמן במנח' כשהסולת בביסה וה"ה דמצי למבעי בשר קודש כו' עכ"ל הוקשה להם כמו דמהני צירוף הכלי לענין טומאה ה"ה לענין הכשר דהא מקרא דרשינן כף אחת כל מה שבכף אחת לענין טומאת הוא הדין לענין הכשר והנה צירוף אמרינן דלא הוה מן התורה אלא מדרבנן כדמסיק בפסחי' י"ט אלמא קסבר צירוף דרבנן כו' וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' אה"ט פי"ב ה"ז דכל המעלות אלו מדבריה' וא"כ לפי מה דמסיק לקמן ע"ב דריש לקיש מ"ה בעי לה ומדרבנן ודאי דמהני חיבת הקודש א"כ שפיר איכא לאוקמי' בהיה שמן בכלי ורב יוסף דהיה סובר דאיבעיא דר"ל מדרבנן לא דקדק בלשון צריד דאמר ריש לקיש דמשמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה והיה סובר דאיבעיא בלא נתן שמן דהסולת בביסה עדיין ורש"י פי' לפי האמת דאיבעי' מ"ה ושפיר יש ליישב לצריד של מנחות דמיירי דנתן שמן ומן התורה מיבעי' הוה כו': ועם זה יתישב הא דכתב הר"ם ז"ל בהל' אה"ט פ"ח ה"ג הצריד הרי הוא כראשון לטומאה ומונין בו ראשון ושני ובפי"ג הי"ד כתב שהדבר ספק אי מונין בחיבת הקודש ראשון ושני וכבר הוקשה להכ"מ שם והיה נראה לומר דהר"מ סובר דהדבר ספק אף מדרבנן אי מונין בו א' וב' וכמו שאבאר לקמן ע"ב אלא דבצריד דהוא לח קצת וכבר נתן השמן והכלי מצרף לקודש והוכשר כולו ולכן ודאי מדרבנן מונין בו ראשון ושני ולכן כתב הצריד מונין בו א' וב' לא מטעם חיבת הקודש אלא מטעם צירוף כמ"ש אבל בפי"ב מהל' אלו דמיירי מחמת חיבת הקודש סיים שפיר דהדבר ספק אי מונין בו ראשון ושני דסובר דאיבעי' קאי אף מדרבנן וכסברת הר"א בהשגות בפ"ג מהל' אה"ט יע"ש אלא דלא יתיישב לשון צריד בדברי ר"ל אם נאמר דצריד משמע קצת לחה וקצת יבשה. אלא דמצינו לומר דאיבעיא דר"ל בין מן התורה ובין מדרבנן ומש"ה כתב אוכלין שלא הוכשרו ספק מיהא הוה מדרבנן וצריד של מנחות מטעם צירוף ואצ"ל דמדרבנן מפשט פשיטא ליה ומש"ה בפי"ב מה' אה"ט דהדבר ספק ובעיא דר"ל א"ש אף בצריד אי הוה מ"ה או לא ומ"ש נקיט צריד ולא נקיט בשר קודש דלא אתי למטעי ולומר דוקא מדרבנן הוא דמיבעיא ליה ולא מ"ה להכי נקיט צריד וע"כ מ"ה מספק' ליה וכמ"ש כ"א: בא"ד והוה מצי למיבעי בשר קודש דדם קדשים אין מכשיר ודוחק לומר דר"ל כר"ש סובר דהוכשרו בשחיט' ועוד דר"ש מדרבנן הוא דהוכשרו ובעיא דר"ל הוא מ"ה ומיהו לזה י"ל דמיבעי' ליה בין מ"ה אי מונין ובין מדרבנן אי אין מונין

(ע"ב) גמרא חד בטומאת מת וחד בשרץ וצריכי וה"ה דה"מ למימר חד בתלושין וחד במחוברין דמכשרי וכל משקה לטומאת עצמן אתא ועיין פסחים ט"ז א' יע"ש:

ע"ש אומר הוכשרו בשחיטה ואפי' למימני ביה ראשון ושני עכ"ל ופירש"י ובחולין אוקמי' דליכא משום איפסולי גופא לאיתסורי באכילה ויש להקשות דהא ודאי מצי' לפרושי לאיפסולי גופא דמיירי בחולין על טהרות קודש ושפיר אמר הוכשרו ואסור לפסולי וליגע בטומאה כמו ששנינו בריש פ"ק ב' ע"ב הכל שוחטין ואף חולין עט"ק דחייב להבדיל מכל הטומא' שוחט דהוה גזיר' לגזירה יע"ש וא"כ שפיר אמר דהוכשרו ואסור לאכול בידים מסואבות ואת"ק קאי:

ודע דהר"ם ז"ל בפי"ב מהל' א"ה הלכה י"ד כתב דאוכל שלא הוכשר בקודש אין נאכל בידים מסואבות ולמנות בו ראשון ושני הדבר ספק וכתב הכ"מ בפ"ח מיירי בנגע בטומאה דאורייתא משא"כ כאן בסתם ידים דהוה דרבנן מש"ה הדבר ספק והנה אם נא' דר"ש דאמר הוכשרו בשחיטה אף למימני ביה ראשון ושני הוא ואמלתיה דת"ק קאי שאין נאכלין בידים כו' א"כ אכתי מוכח דמדרבנן מונין אף בטומאה דרבנן אלא דלא קאי אמלתיה דת"ק דר"ש גם ממלת הוכשרו דייק דמשמע אף למנות ראשון ושני וכן כתב הרשב"א בחדושיו והר"ן בחמש שיטות וכן הא דפריך הבוצר לגת מלשון הוכשר דייק דמשמע כו':

מכלל דחיבת הקודש מן התורה מנלן ומסיק מהבשר לרבות עצים ולבונה הנה משמע מכאן דחיבת הקודש מ"ה מהני לאפסולי גופא ולמנות ראשון ושני בעיא דלא איפשטא ומדרבנן מפשט פשיטא ליה דמונין בו כו' א"כ הא דמיבעי' ליה היינו אי נימא דהנך תרי קראי חד למעוטי חיבת הקודש דלא מהני הכשר לממני ראשון ושני חד במת וחד בשרץ אבל מדרבנן מהני כמו הוכשרו בשחיטה וכדומה אבל הר"מ ז"ל בהל' איסורי מזבח פרק ו' ה"א כתב דעצים ולבונה דמדרבנן מקבלין טומאה הם וכמ"ש המ"ל שם דחיבת הקודש מדרבנן הוה וכמ"ש הר"מ בהל' ט"א פ"י הל' י"ז דחיבת הקודש לא מהני אלא מדרבנן ולא מן התור' יע"ש ובהשגות הר"א שם ואיך כתב הכ"מ בפרק ח' הלכה ג' מהלכות אבות הטומאה דסובר רבינו דבעיא דריש לקיש הוא מן התורה כיון דסובר רבינו דחיבת הקודש גופא לא הוה אלא מדרבנן והנה היה נראה לומר שמ"ש בפ"ח דמיבעיא מ"ה ומדרבנן פשיטא ליה היינו לריש לקיש דסובר כן אבל רבינו פוסק דחיבת הקודש גופא הוה דרבנן כדמסיק בפכ"ש מעלה עשו ובזבחי' ל"ד ומ"ו ב' אליבא דרבא יע"ש ור"ל כאביי התם או דמ"ש בפ"י מהל' ט"א הלכה י"ז דבפ"א להתטמא מן התורה אבל מדבריהם א"צ הכשר ה"ק להיות הבשר טמא ר"ל שיטמא אחרים אבל פסול ודאי מיקרי בלא הכשר מים דחיבת הקודש מהני ודאי לאפסולי גופא ועיין בהשגות הר"א שם ז"ל ומ"ש בפ"ו מהל' איסורי מזבח הלכה ח' דעצים ולבונה מדבריהם אפשר דוקא עצים ולבונה דלאו אוכלא נינהו דעיקר קרא דהבשר קאי לרבות בשר גופא שא"צ הכשר מים לאפסולי גופא דזה הוה מ"ה ועצים ולבונה הוא דהוה מדרבנן אבל ממ"ש הכ"מ שם דרבינו כתב דעצים ולבונה אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף אבל חייבין עליהן משום טומאת לאו דהיינו טומאת עצמה עיין בפח"י מהל' פסולי המוקדשין ה"ד וזה יקשה למ"ש בפ"ו מהל' אסורי מזבח אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דאיתכשר במאי בפסחים דף כ' א' ברש"י ד"ה הבשר כתב דאבשר דקרא לא פריך דמיירי בקדשים קלים דמדיחין בכל העיר והוכשר יע"ש והכא עדיפא קאמר בק"ק שהעביר בעיר:

והא אמר ר"י בר"ח משקי בי מדבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין הר"מ ז"ל בפ"י מהל' ט"א הי"ו כתב משקי בי מטבחיא דם מים אין מתטמאין ואין מכשירין והנה כפי הנראה למ"ד בפסחים י"ו א' טומאת עצמן מ"ה משקי בי מטבח' טמאין והר"מ דפסק טומאת עצמן מן התורה פ"י מהל' א"ה ה"י איך כתב דמשקה בי מטבחייא אין מתטמאין ואף שכתב הר"מ ז"ל בהל' ט"א פ"י דבר זה הלכה מפי הקבלה כו' מ"מ הא, אסיק בקושיא התם לרב פפא דאמר הכין בפסחים י"ז וי"ט שוב ראיתי בס' פני יהושע שם בפסחים י"ז א' וי"ט ב' שהרגיש בזה יעוין שם ובחדושינו למס' פסחים אבאר וראיתי להר"מ ז"ל בהל' פ"מ פ"א הל"ז כתב דם קדשי' אין מקבל טומאה שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים הוקש לענין הכשר ולענין טומאה יע"ש מפשט דבריו נראה דדם לא מצינו דאיקרי משקה הן לענין טומאה והן לענין הכשר דכתיב, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא אלא או מדם חללים ישתה או מדהוקש למים ודם קדשים לא הוקש למים וגם לא הוה בכלל חלל או דמצוואר הוא דם זבוח הוה כו' או דלא שייך חלל בבהמה ומש"ה אין מכשיר ואין מטמא ג"כ ומש"ה דם התמצית נמי דנשפך אין מכשיר ואין מטמא דמדם חללים נפקא כפירש"י בפסחים דלא הוה משקה ועיין בהל' ט"א פ"א ה"ד ובברכת הזבח בזבחי' דף מ"ו ע"א יע"ש ולפי זה הא דמקשה בפסחים דף ט"ז ב' על מה הציץ מרצה על הדם ומשני מדר' ודלא כיוסי בן יועזר איש צרידה וכתבו התוס' ד"ה מדרבנן ה"ה דה"מ לאוקמי' מ"ה ולמ"ד טומאת עצמן מ"ה ולפי דעת הר"מ סמך קושייתו אמאי דמסיק מעיקרא התם מניין לדם קדשים שאין מכשיר וה"ה דאין מטמא ופריך שפיר ליוסי בן יועזר, דאמר אף מדרבנן טהור איך תנן התם על מה הציץ מרצה ושמואל דאמר משקי בי מטבחייא דכן לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם לאו אדם קאי אלא אמיא ומשקי בי מטבחייא תני עיין י"ז ע"א:

ואי קשיא לי הא קשיא לי לאיזה צורך כתב הר"מ ז"ל משקי בי מטבחייא דם קדשים אין מקבל טומאה על הארץ תשפכנו כו' ולא היה בכלל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי ותיפוק ליה דהלכתא גמירי דמשקי בי מטבחייא דכן אף טומאת עצמן כמ"ש בפ"י מהל' ט"א הלכה י"ו והבאתיו לעיל ואין לומר דהלכתא לא נאמרה אלא שאין מכשירין והא מיא טמויי לא מטמא וע"כ דהלכתא אף על הטומאה נאמרה וא"כ למה לי בדם טעמא דעל הארץ תיפוק ליה דהלכת' נינהו ועיין בלחם משנה פ"א מהל' פ"מ הל"ו שהרגיש מזה ודבריו שם בקושי' צריכין קצת עיון וישוב דעת להמעיין שם ובהא דכתב הר"מ דבר זה הלכה מפי הקבלה הוא בין לענין הכשר ובין לענין טומאה דהא הר"מ ז"ל לא חילק בהכשר בין אם הוא תלוש או לאו ובכל ענין הוא מכשיר מ"ה כמו שאבאר בסמוך ואפ"ה אין מכשירין והיינו משום הלכתא כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכתבו התו' דשמואל סובר טומאת עצמן הוה דאוריית' וא"כ ליכא אלא אד קרא בהכשר ורש"י סובר דלשמואל תלושין מכשי' מן התורה ולית ליה צריכותא דהתם אלא בין תלושין ומחוברין מחד קרא