ראש יוסף על חולין חלק א קכו

בהנאה לא הוה מקבל טומאה יש לראות ביה דאכילת מזבח שמיה אכילה ה"ה שתית מזבח שמיה שתיה כמ"ש התו' במנחות ק"א ד"ה פיגל במנחה לר"ש יע"ש וה"ה דם חשיב משקה אשר ישתה בכל כלי מטעם שתית מזבח כמו עולה שכולה כליל ואף בהוקדשה בשעה שיצאה לאויר העולה או ממעי אמו היא שלמים וולדה עולה:

עוד אבאר לך שמ"ש התוספות בפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת מתכשרי שהקשו התוס' על רש"י שפי' על עצמו מקבל טומאה בכ"ש וגם רש"י בעצמו חזר בו בחולין פ"ב יע"ש ואני אומר כי לא חזרה היא דהתם ר"ש הוא דאמר פרה מטמאה טומאת אוכלין ולדידי' א"ש דאוכל על עצמו אין מקבל טומאה בכ"ש דמ"ט אמרינן דעל עצמו בכ"ש דכתיב מכל האוכל לרבות כו' כמ"ש רש"י פסחים ל"ג ב' ולר"ש הא איצטריך מכל לדרשא אחרינא כמ"ש התו' במנחות ק"א ב' ד"ה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דלר"ש אי לאו כל ריבויא הוה ממעטינן אף איסורי אכילה ואיצטריך כל ריבויא ואשר יאכל הנאכל בב"א דהיינו ביצה קאי ג"כ אקבלת עצמו דבעי שיעור כביצה לר"ש דתרתי שמעת מאשר יאכל או שיעור הלמ"מ ומש"ה לר"ש בעינן אף טומאת עצמו כביצה ודבר זה תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש כמ"ש כאן ועיין בתו' לקמן פ"ה ד"ה ור"ש אשר יאכל כתיב אבל בכורות יו"ד ב' ד"ה מכל האוכל כתבו בע"א דבכיסוי הדם כתיב יצוד ציד חיה או כו' אשר יאכל משמע שפיר למעט מינים טמאים משא"כ מכל האוכל אשר יאכל בא"ד ואומר ר"י אע"ג דאין היקש למחצה כו' עכ"ל כוונתם מבואר דלר"ש אמאי לא מקשינן נמי לענין הכשר שיהא דם מכשיר ותי' דאין סברא להקיש לענין הכשר אמנם כן היה נראה לומר דר"ש סובר דעצים ולבונה לאו בני קבולי טומאה נינהו ואף דדרשינן בכמה מקומות והבשר לרבות עצים ולבונה לאו מ"ה אלא מדרבנן וכמ"ש הר"מ בפ"ו מהלכות איסורי מזבח ה"ח ועיין בכ"מ ובמ"ל ופ"י מהלכות ט"א פסק בע"א ואבאר לקמן וא"כ הא דכתיב והבשר לרבויי בשר גופא קאתי דמהני ביה חיבת הקודש ואין צריך הכשר וכקושית התו' בזבחים ל"ד א' ד"ה והבשר לרבות עצי' ולבונה שכתבו ודברי תימא מנלן והבשר לרבות עצים אימא לבשר דאין צריך הכשר ולפ"ז לר"ש אה"נ דהבשר לרבות בשר גופא ולא עצים כו' ועיין מנחות ק"א ב' ד"ה פיגל וא"כ ע"כ דם שחיטה אין מכשיר דאל"כ למה לי קרא אי יצא דם הוכשרו בדם ואי לא יצא כל עצמו לדם צריך ופסול ואין לומר לר"ש בלא"ה שחיטה מכשרת י"ל דהאי הכשר לא הוה אלא מדרבנן ואף לטמא הוא גופא אפשר דהוה מדרבנן כדמסיק לקמן עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ושם אבאר ואף דדם קדשים אין מכשיר וא"כ אכתי נימא אין היקש למחצה ולמעט דם קדשים כו' י"ל דסובר ר"ש אי דרשינן היקשא אף דם התמצית נמי מכשיר דנשפך כמים שאין מקבלין בכלי אלא דם הנפש וא"כ בקדשים גופא דם התמצית שיורד בתחלה קודם דם הנפש כמו שאבאר לקמן מכשיר והא דאמר פסחים ט"ז הנח לדם התמצית היינו אי מדם חללים וכפירש"י שם דם התמצית לא הוה דם חללים משא"כ מהיקשא על הארץ תשפכנו כמים אף דם התמצית הוה לרבוי ורש"י בחומש דברים י"ב פי' על הארץ תשפכנו כמים לדם התמצית יע"ש ואף אי מקרא דלעיל מיניה נמי י"ל כך ולפי זה לרבנן נמי לאו מעל הארץ נפקא אלא מדם חללים ולר"ש לאו דם חללים הוא אלא דם שחיטה ובפירש"י ולקמן ל"ו אבאר בזה. אלא דכל זה לא יועיל אימא דהבשר לרבות שאר קדשים אתי צריד של מנחות וכדומה ואה"נ דם קדשים מכשיר אלא דהיקשא לא ולענין הכשר איירי אף לרבנן והמקשה דפריך דלא הוה ידע קרא למאי אתא ולקמן אבאר:

וראיתי להפנים מאירות בח"א בחדושיו למס' זבחים ל"ד א' אמה שהקשו התוספות וא"ת דלמא והבשר קאי לבשר קודש שאין צריך הכשר כתב דא"כ למה לי על הארץ תשפכנו כמים דדם קדשים אין מכשיר בלא"ה ידעינן דאל"כ איך משכחת בשר קודש דלא הוכשר ואי דלא יצא דם מי כשר הוא עצמו לדם צריך עכ"ל ולא ידענא חדא דהא איצטריך לגופא היקשא דם חולין שמכשיר כדמסיק כאן דמדם חללים לא נפקא דלא הוה חלל אלא זבוח כמ"ש רש"י כאן או כמ"ש בעור ורוטב דלתת על צוארי חללי רשעים כו' ודם קדשים שאין נשפך כמים ממילא ידעינן דלא מכשיר דלא הוקש למים כמ"ש רש"י פסחי' י"ו א' ד"ה שנשפך כמים דם קדשים לא איתקש למים הרי דעיקר קרא לדם חולין שמכשיר ועוד דצריך נמי להם דס"פ כיסוי הדם פ"ב לדם בהמה לא בעי כיסוי והביאו התוס' בשמעתין ד"ה למשרי דמן ועוד דמ"מ מנלן והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו אוכלין נינהו כלל אימא צריד של מנחות וכדומה כמ"ש לעיל והתו' שכתבו בשר היינו לפי האמת דדם קדשים אין מכשיר והא דכתב הוא עצמו לדם צריך בזה הדין עמו דאי פסול גם חיבת הקודש לא הוה וכמ"ש לעיל סוף דבר שדבריו צ"ע וישוב דעת:

הן אמת שמה שכתבנו דהיקשא כמים אתי לדם חולין שמכשיר ודם קדשי' ממילא לא איתקש למים יש לעיין בזה שהרי רש"י פסחים י"ו ע"ב ד"ה קיבלה מיניה כתב דם קרוי משקה דכתיב דם חללים ישתה וכתיב וכל משקה אשר ישתה כו' הנה נראה בהדיא דם חולין שמכשיר מדם חללים נפקא ודם התמצי' לאו דם חלל הוא והיקשא לדם קדשים שאין מכשיר ולר"ש כתב רש"י כאן דם שחיטה לא מיקרי דם חלל אבל לרבנן אה"נ דם שחיטה דמכשיר הוא מה"ט דהוה דם חללים אלא דדברי רש"י צ"ע דא"כ מלא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים הוה לן לרבויי דם התמצית כמ"ש רש"י בחומש דהאי קרא בדם התמצית איירי ואפשר דם חללים ישתה מיותר לומר דוקא דם חללים וצ"ע:

ודע דבפ' ראה כתיב רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים וההוא קרא דריש לה לפסולי המוקדשין שמביא רש"י כאן בשמעתין דכתיב כצבי וכאיל כו' ובתר הכי כתיב על הארץ תשפכנו כמים ושם פירש"י דקאי אדם התמצית והיינו דהתם לא כתיב דם אלא לא תאכלנו לחוד וא"כ יש לומר חד קרא לומר הא דפ' כיסוי הדם ודם שחיטה דמכשיר מדם חללים נפקא לרבנן דפליגי על ר"ש וממילא דם התמצית לאו וחד קרא לדם קדשים אתא שאין מכשיר ובחדושינו למס' פסחי' אבאר מזה בעזה"י

(דף לו ע"א) גמרא תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים פרט לדם קילוח שאין מכשיר וכרבנן סובר ובמקיז דם דבהמתו איירי דדם חללים נמי שייך בבהמה לרש"י ומש"ה אין מכשיר דם קילוח אלא דם הנפש וסבירא לי' לתדר"י כריש לקיש בכריתות וכר"ש התם דם הנפש הוא מטיפה המשחרת ואילך וארבע מיני דמים יש בתחילה שותת ואח"כ מקלח ועדיין הבהמה חיה ולא הוה דם חללים ומטפה המשחרת ואילך הוה דם חללים ומכשיר ולאח"כ הוה דם התמצי' שאז הבהמה כבר מתה ועיין בחדושי הר"ן ז"ל בחמש שיטות יע"ש והא דאמר ר"ל מטפה המשחרת ואילך טפה המשחיר בכלל דהיא דם הנפש ואף דהתם בכריתות אמרו למעט טפה המשחיר לפי ה"א אבל באמ' דמסיק תנאי היא אף טפה המשחיר הוה דם הנפש והא דפי' לקמן ד"ה אינה לשחיטה אלא בסוף ודם מגפתו הוא אף דהוא כרבנן דדם שחיטה מכשיר מ"מ דם מגפתו דמכשיר לרבנן הוא דווקא דם המשחיר שנעשה בו חלל ודם שחיטה כל דם מכשיר חוץ דם שיוצא לאחר יציאת הנפש וכבר יש מקום עיון בהאי דכריתות ואין כאן מקומו להאריך:

ובתו' ד"ה ודם חללים ישתה עיין בכריתות כ"ב א' ד"ה דם חללים שכתבו דבפ' השוחט פירש"י דם חללים פרט קילוח שהוא לאחר שנעשה חלל יע"ש וכאן לא משמע כן מפירש"י אלא דם קילוח שקודם דם הנפש ואפשר שאין זה פירש"י שלפנינו ופי' אחר:

בא"ד ובדם שחיטה הוא איפכא עיין במהרש"א ועיין בהל' ט"א פ"י ובפ"ז ממס' מכשירי' ובפי' הר"מ ז"ל בהא דם מגפתה של אשה טמא ובפ"א מהל' משכב ומושב ואין להאריך:

גמרא הכל מודים היכא דאיתא לדם מתחלה ועד סוף דמכשיר עכ"ל והיינו אף למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף והקשה הר"ן ז"ל בחמש שיטות דהא לעיל דף כ"ט ע"ב אמר לפלוג בהכשירה דפרה ששחטה בתרי סודרין למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף סודר ראשון טהור אף שנגמר השחיטה בכשרות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ותי' דשאני הכא דקרא הקישן לכל דם שחיטה ודווקא כי אית' לבסוף אבל ליתא לא יע"ש:

ע"ש רב אשי אמר תולין לעולם משמע רב אשי פליג אוקמת' דלר"ח וודאי אינה לשחיטה אלא בסוף דליתא דא"כ לא שייך לומר תולין דלעולם משמע אלא ספוקי מספקא ליה ומש"ה כי נתקנח תולין לא אוכלין ולא שורפין והר"מ ז"ל בפ"י מהל' ט"א ה"ג הדם המנוי בז' משקין הוא דם שחיט' השותת ולא דם קלוח שעדיין חיים הם נתז הדם על אוכלין ונתקנח בין סימן לסימן הרי ספק ותולין עכ"ל מ"ש דם קילוח אין מכשיר שעדיין חיים הן לכאור' יראה כפירש"י בכאן לא כפי' התו' ד"ה ודם חללים ישתה ואין כאן מקומו ואי"ה במס' פסחים אבאר כל הצורך ואמנם מ"ש נתקנח בין סימן לסימן הרי הדבר ספק והא בגמרא מוקי לה דר"ח ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או לאו והוא ז"ל בפי"א מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ח כתב שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים כו' שישנן לשחיטה מתחלה ועד סוף וכן כתב הכ"מ שם דהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש ועיין בהל' ק"פ פ"ב ה"ה יע"ש וא"כ למה פסק כאן דהוה ספק והאי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אין כאן מקום לחול הספק אלא בודאי מכשיר אף שיש לומר דהא דכ' הר"מ שחט מיעוט סימנים בחוץ פסולים היינו מספיקא ומש"ה לא כתב חייב כלישנא דגמרא