ראש יוסף על חולין חלק א קטז

אטומאה ואילו לב"נ מיחייב במשהו בשר גידים ועצמות ולזה כתבו דאה"נ דלר"ל לית ליה מי איכא מידי דיש דבר שאסור לב"נ ולישראל שרי כהאי גונא דכתיבנא:

ודע דמדברי התו' נראה בודאי דאף לב"נ כל היכא דכתיב אכילה הוא דוקא בכזית דאל"כ מאי כתבו ואע"ג דב"נ אסור במשהו בשר גידים ועצמות ול"ל הכי תיפוק ליה דב"נ מוזהר בכ"ש אלא ודאי דאכילה הוה כזית גם לדידי' ואמ"ה אכילה כתיב ביה כדמסיק בג"ה ק"ב א' וזה דלא כשיטת הר"מ ז"ל בהלכות מלכים פ"ט ה"י שכתב דב"נ מצווה על אמ"ה ובשר מן החי וחייב בכ"ש שלא נתנו השיעורים הללו אלא לישראל ולא לבן נח יע"ש א"נ סובר דב"נ בכ"ש מיחייב נמצינו למדין לשי' התוס' ב"נ אינו מוזהר אלא בכזית דאכילה בכזית וכ"ש אין בו איסור כלל דלדידן אית ריבוי' דכל חלב לרבות חצי שיעור ולא לב"נ ולהר"מ ז"ל ב"נ מיחייב אף בכ"ש דסתם אכילה הוה בכ"ש ולדידן אית לן הלכתא דאינו חייב כ"א בכזית ולב"נ אוקמיה אפשטי' דבכ"ש מיחייב ועיין במשנה למלך מהלכות חמץ ומצה ה"ז פ"א מה שהאריך שם בדברי רא"מ בפי' הסמ"ג בלא יאכל חמץ לר"י אכילה בכל שהוא והלכתא לעונש דווקא כזית יע"ש ולתו' סתם אכילה בכזית דוקא ועי' ביומא לענין חצי שיעור יע"ש היטב:

כתב הר"מ ז"ל פ"ט מהל' מלכים הי"ג וי"ג החותך בשר מן המפרכסת לישראל שרי ולב"נ אסור וכבר תמה הכ"מ והלח"מ שם והרשב"א בחדושיו כתב ג"כ דלא כר"מ שהרי אמר תניא דלא כרב אחא ב"י. והנה מה דאמר תניא דלא כר"א ב"י ולא איתותב מיניה י"ל דלריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מ"ה ע"כ פליגי תנאי אי אמרינן מי איכא או לאו דלר"מ וחכמים בדף ק"ב דאמ"ה אין נוהג אלא בטהורים בלבד ע"כ דאמ"ה במשהו בשר לב"נ אסור מ"ה ולישראל מותר מ"ה וברייתא דתניא א' גוי וישראל מותרין דליכא מידי ע"כ סוברת דאמ"ה נוהג אף בטמאין כר' יהודא התם והסברא החיצונה דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי יאסור כו' וע"כ תנאי פליגי בהך סברא ור"א ב"י אפשר דסובר כר"ל ולא קשיא מברייתא לדידיה דאיהו סובר כחכמים דג"ה דאמ"ה אין נוהג אלא בטהורין וע"כ איכא מידי דלישראל שרי ומה שאמר תניא דלא כראב"י הוא לדידן דפסקינן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מ"ה וא"כ אין ראיה לומר דאין הלכה כהך ברייתא דא' נכרי. ומיהו לר"מ ז"ל לא יועיל זה דהא איהו פסק כר"י ואמאי דחה ברייתא זאת מהלכה. הן אמת לשיטת הר"מ י"ל דכל השיעורין הללו לא נאמרו אלא לישראל ולא לב"נ א"כ לריש לקיש ברייתא דא' גוי וא' ישראל מותרין דלא כמאן דאף לר' יהודא דסובר אמ"ה נוהג בטמאין מ"מ לישראל חצי שיעור ולבן נח מיחייב מיתה בכ"ש וא"כ ע"כ איכא מידי והאי ברייתא דלאו דסמכא הוא אלא שיש לומר הא דכתב הר"מ כל השיעורין לא נאמרו לב"נ הוא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מ"ה וסתם אכילה בכ"ש והלכתא לעונש דאין חייב אלא בכזית ומש"ה בב"נ דלית הלכתא כדקאי קאי משא"כ לריש לקיש דסובר חצי שיעור מותר מן התו' אכילה בכזית משמע וה"ה ב"נ או אכילה כ"ש והלכתא אפקי' לומר דאין אסור אלא בכזית עיין במ"ל פ"א מהלכות חמץ ומצה מ"מ משנתנה תורה גם ב"נ אין נהרג אלא בכזית דליכא מידי דלישראל, שרי וזה ברור ואיך שי' קשיא:

הן אמת שהתוס' הניחו כאן בתימא הא דמשמע דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור ובסנהדרין נ"ח משמע היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי והיינו טעמא דאמר ר"פ ולא אמינא ליה דהא טעמא אמר וכמ"ש הרשב"א בחדושיו דהיכא דאיכא טעמא לא שייך לאקשויי מי איכא מידי יע"ש ועיין בלח"מ בפ"ט מהלכות מלכים הי"ג וליישב זה נראה לומר דביפת תואר איכא פלוגתא בירושלמי בפ"ק דקדושין והביאו התו' בקדושין כ"ב ע"א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה לרב ביאה ראשונה במלחמה ושני' לאחר כל המעשי' ולשמואל אף ביאה ראשונה לאחר כל המעשים וי"ג רב ור' יוחנן ועיין בהלכות מלכים פ"ח ה"ב בכ"מ ובלח"מ ועיין ברא"ם פ' כי תצא וא"כ למ"ד ביאה ראשונה נמי לאחר כל המעשים דהיינו שנתגיירה מרצונה הטוב כמו שנראה מדברי הר"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מלכים הלכה ז' ומה שאמר בגמרא לא דברה תורה אלא נגד היצה"ר יש לתרץ בכמה גווני א"כ לא קשיא מידי מיפת תואר דהקושיא היא מאשת ואף אשת איש דלישראל שרי ולגוי אסור והא הר"מ פסק בפ"ט ה"ח מהלכות אלו דאף בב"נ שייך גירושין או הוא מגרשה או היא מגרשתו ומשתלך מביתו הוה בגרושין גמורין ולא הוה אשתו יע"ש ועיין בירושלמי פ"ק דקדושין ובבראשית רבה פרשה ח"י סימן י"ט וכיון שכן אין קושיא מי איכא מידי דכיון שנתגיירה מרצונה הטוב הוה גירושין גמורין ואף לב"נ כה"ג שרי וליכא מי איכא מידי וסוגיא דסנהדרין סוברת דביאה ראשונה במלחמה נמי שריא וא קשיא שפיר מי איכא מידי או דלב"נ לא מהני גירושין כלל ומשני היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי כו' ועל קושית גזל דפריך והרי פחות משוה פרוטה לישראל כו' י"ל נמי התם טעמא רבה איכא דלבני נח הוי גזל ולישראל לא מיקרי גזל או כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' גזילה ואבדה הלכה ב' דאסור לגזול ד"ת אף כ"ש ואף לישראל וע' בלח"מ שם והא. דפריך והרי גזל היינו לתי' דכובש שכר שכיר אבל לר"פ אה"נ דלא קשיא מגזל דלישראל איסור' מיהו איכא ושוב אין חידוש מה שב"נ נהרג עליו וא"כ הא ברייתא דתניא א' גוי וא' ישראל מותרין בו כו' סוברת דשאני יפת תואר דלא הותר לבא עלי' אלא לאחר שנתגיירה ולא הוה א"א משא"כ הר"מ דפסק דביאה ראשונה אף במלחמה שרי א"כ ע"כ היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי א"כ פסק שפיר דמפרכסת לגוי אסור דאיכא טעמא דישראל בשחיטה תליא מלתא וכל היכא דאיכא טעמא לא שייך מי איכא מידי ומברייתא לא קשיא וכדכתיבנא ודע דלפי מ"ש התוס' דלר"ל אה"נ דסובר דאיכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור א"כ יקשה מנלן דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נישני' בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ופריך סנהדרין נ"ט אימא לב"נ ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שריא ולר"ל תקשה זאת וי"ל דע"כ לא אמרינן הכי אלא לר"מ ולחכמים דפג"ה דף ק"ב משא"כ לר"י דאמר התם דנוהג אף בטמאין לדידיה אה"נ דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודא שנאמרה ולא נשנית כדמסיק בסנהדרין נ"ט ע"א ולדידי' ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור והאי ברייתא דא' נכרי וא' ישראל כר' יהודא אתיא ולרבנן ליכא מידי דנאמרה לב"נ ולא בסיני ולהר"מ דכל השיעורין לישראל כתבנו שזה לר' יוחנן ולא לר"ל:

עוד יש להסתפק לפי מה דפסקינן דלא כר"מ והחותך בשר מן מפרכסת לגוי שרי מ"מ בבן פקועה שניתר בשחיטת אמו ואין טעון שחיטה אי תלש ממנו אבר בעודו חי אי שרי ליתן לב"נ מי אמרי' דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור או דלמא שאני הכא דאיכא טעמא רבה שהרי הוא חי לגמרי ובישראל התיר הכתוב מכל בבהמה תאכלו ולא לב"נ ולא דמי לשחט בה שנים וחתך בשר מן מפרכסת דאמרינן כיון דמהני האי שחיטה לישראל דהוה כמתה ה"ה לב"נ משא"כ בבן פקועה דאיכא טעמא רבה לא אמרי' מי איכא מידי דומיא דגזל שכתבנו לעיל וקצת ראיה מפסחים כ"ב ב' דפריך והרי אמ"ה ותניא מנין של יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ כו' ומאי קושיא דלמא מיירי בבן פקועה אלא משמע אף כה"ג שרי לב"נ ואין נראה אלא כמ"ש ועיין בחדושי ח"א בפתיחה מ"ש שם. ולענין אי הוה ספיקא אי כמאן דמנחא בדיקולא דמיא או ודאי לאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הנה מדברי הר"מ ז"ל בפ"ז מה"ש נראה ודאי דלאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא דאל"כ הוה להשמיענו דאין מזמנין כותי על במ"ע לשיטתי' בהלכו' מלכים והכא לחומרא והכא לחומרא ש"מ דמפשט פשיטא לי' דוודאי לאו כמנחא דמיא ומותר ליתן לעכו"ם בני מעיים ואף נתנבלה בשחיטה ועיין בי"ד ושם אבאר בעזה"י ועיין בפ"ח ותב"ש סימן כ"ו ועיין מ"ש לעיל לענין הסימן עצמו יע"ש:

שם במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשירים ונאכלין בידים מסואבות עיקרה דהא מתני' משו' רישא נקיט לה בהאי מסכת' דכשירים ואגב אשמעינן פלוגתא דר"ש ורבנן אי הוכשרו בשחיטה אי לאו ומדברי הטור וש"ע סימן כ"ח משמע דאשמעינן אף דלא קיים מצות כסוי כשרין והשמיט הטור בהמה וכן הרשב"א בחדושיו כ"כ אף דלא קיים מצות כיסוי כו' אבל הר"מ בפ"ט מהלכות מ"א הי"ג כתב השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהן דם כו' ולא אמרינן שמא מתים היו והדין עמו דאל כ בפרק כיסוי הדם הוה לי' למתני ששם עיקר דין כיסוי ולא הכא אלא דלא חיישינן שמא כו' ובתר הכי תנן השוחט המסוכנת דדמי להדדי. ולכאורה יאמר דנקיט חיה ועוף לומר אם יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ולאשמעינן דדם חיה ועוף מכשירין וכמ"ש התו' ד"ה השוחט ובהמה אגב חיה נקיט:

ונאכלין בידים מסואבות עיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל וכתב אין ענינו בכאן בקדשים דדם קדשים אין מכשיר מוסיף על היות הדם ענין הכרחי בקדשים יע"ש ר"ל דם קדשים אין מכשיר והוא הוכחה נוספת על ואי בקדשים כי לא יצא מהן אמאי כשירים והלא כל עצמו לדם צריך ולא אמר אי בקדשים חיה מי איכא או להכשירו בחיבת הקודש דכתב זה שלא יצויר זה כלל בקדשים בין אי יצא דם או לא יצא דם:

ובתו' ד"ה ונאכלין כו' לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודחו במי פירות עכ"ל עיין בש"ך סי' ס"ט שכתב אף הדחה ראשונה סגי במי פירות מדכתבו א"נ לצלי איירי ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה עכ"ל ר"ל מדכתבו לצלי איירי משמע דרוצה לצלות אח"כ דא"צ הדחה ראשונה דאל"כ הוה להו למימר בצלי איירי ועוד דא"כ