ראש יוסף על חולין חלק א קח

דרסה גם כן הלכה למ"מ ושמואל אסמכתא הוא כמו שפירש"י כאן ולר"י אפשר דאי לאו הלמ"מ הייתי אומר ושחט על דרסה ולא הוה ידעינן שלא יחתוך המפרקת ומיהו באמת אמר דמקרא גופא עכ"פ מוכח דרסה שאין ושחט אלא ומשך כו': ובתו' ד"ה תנא דבי ר' ישמעאל אין ושחט אלא ומשך אע"ג דהוא דריש ממקום ששחט חטהו תרתי שמעת מיני' עכ"ל היינו לשיטתם לעיל בריש פרקין דפי' ד"ה ותו שהיה דרסה חלדה דקיימא מלתא דרב כהנא דבאמת דוזבחת דלא לישווי' גסטרא מן העורף וה"ה מלתא דר' ישמעאל נמי קיימא מנין לשחיטה מן הצוואר היינו מן הגרון ולא מן העורף יליף מן ושחט דכתיב בקדשים הוקשה להם שפיר מנלן למדרש תרתי משא"כ לפירש"י דהדר ביה אלא קרא דלא לישווי' היינו דרסה א"ש ואף אי הפי' דלא לישווי' גסטרא דלא יחתוך המפרקת לשנים מ"מ כתבנו דרסה הלמ"מ ושחט שלא יחתוך המפרקת לשנים ומכל מקום שפיר אמר דמפשטא דקרא משמע דרסה דאין ושחט אלא ומשך כמ"ש לעיל: ברש"י ד"ה חץ שחוט לשונם מה חץ במשיכה כו' עיין פרישה סימן כ"ד שכתב חלדה הלכה למ"מ ויש סמך מקרא חץ שחוט מה חץ במשיכה יע"ש אולי ט"ס נפל בדבריו וצריך להיות מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי יע"ש ושם אבאר

(דף לא ע"א) גמרא דמזמין עפר לכולא פתקא מפירש"י משמע שצריך לזמנו בפה בפירוש ולא סגיא במה שמוצא מונח לפניו אלא אף עפר שתחת הדם צריך להזמינו שכן כתב ומזמנו לכך כו' אבל התו' לקמן פ"ג ב' ד"ה צריך כתבו דעפר של מטה אין צריך זימון בפה משמע דרש"י סובר צריך זימון בפה ולכאורה יאמר דאם כותש עפר קשה א"צ שיאמר בפה אלא מצא עפר מונח תיחוח שכן כתב רש"י היה כותש כו' אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דמ"ש רש"י זימון בפה אין נראה ולשון ראשון נראה יותר משמע שהוא ב' לשונות ברש"י ועיין בי"ד סי' כ"ח בפריש' ס"ק ז' בהג"ה שכ' מדכתיב בעפר בסגול יע"ש ומפני שאין עניננו בחבור זה בשאר דברים לא כתבתיו:

ע"ש גמרא איבעיא להו כמלא צוואר כו' ש"מ מלא צוואר חוץ לצוואר ש"מ עכ"ל יש להקשות על המקשה מאי קשיא ליה השתא בבהמה אחת כו' אימא דבב' בהמות נמי מלא צוואר וחוץ לצוואר משהו דכמו כן ברישא מספקא ליה חוץ לצוואר משהו אף דלא תנן במתני' וצריך לומר כמ"ש הרשב"א בחדושיו דמלא צוואר בריוח דהוה משהו קוץ לצוואר וה"נ בסיפא ואף דלא סגי בב' בהמו' מלא צוואר א' וחוץ לצוואר משהו אלא תרי צווארים ומשהו אחד מ"מ המקש' דפריך השתא בבהמ' אחת קשה וי"ל מדנקיט בסיפ' מלא צוואר אחד דלא הוה למתני אלא מלא צוואר אלא דמיותרא ע"כ דאחד למעט משהו אתי ופריך השתא בבהמה אחת ומשני חוץ לצוואר והיינו דקתני אחד דל"ת דבעינן ד' צווארים לכל בהמה ב' צווארים קמ"ל דבג' סגי והיינו טעמא דעל החיצונה עובר ב' צווארין ועל הפנימי ג' צווארין אלא דמ"מ קשיא דא"כ לא הוה לאקשויי השתא דאחד בא לומר דל"ת מלא צוואר לכ"א ועיין בי"ד סימן כ"ד ושם אבאר ודע דהא דקתני בסיפא אם יש בסכין מלא צוואר אחד מלתא דפשיטא הוא ולדעת הר"ן דאף הראשונה פסולה אם אין בסכין שלש צווארים וע"ש א"ש דאשמעינן דאם אין בסכין כמלא שלשה צווארין שניהם פסולין דא"א שלא דרס גם הראשונה:

ע"ש ה"נ מסתברא דאי מחטא דאושפכא איזמל מבעיא ואין לומר דאי הוה תנן כל שהוא הוה אמינא אזמל לכך תני אזמל בהדיא לגלויי דכל שהוא היינו מחטא דאושפכי דכל שהוא הכל בכלל ואף מחטא דאושפכי או דקשי' לי' ליתני בהפך ואף אזמל ואף כ"ש בדרך לא זו אף זו או דלתני בהדיא מחטא דאושפכי ומשני איזמל איצטריך ליה מהו דתימא נגזור כו' והוה לא זו אף זו דהוה אמינא דלגזור אטו אזמל שיש לו קרני' קמ"ל כו':

מתני' נפלה סכין ושחטה פסולה שנאמר וזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו הא הפילה הוא כשירה שנתכוין להפילה הא נפלה מידו בלא כוונה כו' וצריך להתכוין לשם דבר מעשה ובעינן אחר לא מיקרי כח גברא עכ"ל פתח דבעינן כוונה לשם דבר דהיינו נתכוין להפילה אבל אם דחף סכין ברגלו בשינה או נכשל ברגליו ודחף הסכין פסולה אף דהוה כח גברא מ"מ בעינן מיהת כוונה להפילה וכן דעת התוספות דף י"ב ב' ד"ה זרק סכין דר"ל מכשיר אף שלא נתכוין לחתיכה, משמע מיהא דכוונה להפיל בעינן וכן דעת רש"י כאן בד"ה ואע"ג דלא מכוין לשחוט אלא להפלת הסכין הרי דהוסיף מלת לשחוט וסיים אלא להפלת הסכין דל"ת דלא נתכוין אף להפילה קמ"ל דלא כן הוא אלא דמ"מ קשיא מה שסיים הרא"ש דבע"א לא מקרי כח גברא דמשמע דמטעם כח גברא פסל ליה וזה ליתא ועיין בפר"ח ובתב"ש סימן ב' ושם אבאר בעזה"י ואין להקשות מאי אריא נפלה סכין ליתני רבותא טפי שנפלה מידו בלא כוונה או שנכשל ברגלו ודחף הסכין דפסולה י"ל דזה בכלל נפלה סכין דכ"ז דלא מתכוין להפילה הוה כנפלה מעצמה ועיין בחדושי הרשב"א שכתב כה"ג ויש להקשות לפי זה מאי מקשי בגמרא והא אמר רבא חדא זימנא דלמא הא קמ"ל רבא הא הפילה הוא שנתכוין להפילה הא נפלה מחיקו בלא כוונה או שדחף ברגלו בלא כוונה פסולה ואמר הא מני ר"נ הוא דבעי מיהת זרק סכין ולנועצה רבותא דרבנן דל"ת דווקא נפלה הא הפיל' הוא בלא כוונה כשירה וי"ל דמשמע דרבא עיקר מילתא בא לומר דהלכה כר"נ ומשני דאה"נ דה"א דכאן דלא מכוין לשום חתיכה פסולה דר"נ דווקא לנועצה קאמר קמ"ל דרבותא דרבנן, הוא דהוה ולר"נ אף בלא שום חתיכה כשירה כו':

גמרא הוא תני לה והוא אמר הלכה כר' נתן ופירש"י והוא אמר מדעתו שהלכה כרבי נתן אפשר שבא לומר דמדעתו אמר כן ואף דממתני' איכא להוכיח דהלכ' כר"נ דסתים לן תנא כוותיה ונהי מההיא דהתם אין ראיה דאיכא למימר דקמכוין לחתיכת בשר מיהא מ"מ אפשר דדייק לה מתני' דכאן הפילה הוא כשירה ואפשר דמ"מ איכא למימר דההיא דזרק סכין לנועצה בכותל גרע טפי דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל וכה"ג כתב הרשב"א בחדושיו דהפילה הוא שלא לשום כוונה עדיף טפי מאילו הפיל לנועצה שלא לשם שחיטה יע"ש מש"ה אושעיא זעירא מסברא דנפשיה הוא דפסק הלכה כר' נתן. ובזה מתורץ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בד"ה ואי אשמעינן אמאי לא נקיט רבותא טפי בברייתא דאף מכוין לחתיכת בשר לא מהני די"ל דרבותא דר"נ אשמעינן אף דזרק סכין לנועצה ולא לשם שחיטה דגרע מהפילה לא לשום כוונה אפילו הכא כשר אלא דמהרש"א הקשה למה שכתבו התוספות בפ"ק דף י"ב ב' ד"ה זרק דכתבו דנקיט לנועצה לרבותא דרבנן יע"ש:

ע"ש והא אמרה רבא חדא זימנא כו' לפי' התו' דווקא לרבא מקשה למה לי' לומר תרי זימני הלכה כר"נ אבל מתני' אהדדי לא מקשה דההיא דלעיל איכא חתיכת בשר אלא לרבא מקשה וצריכה שנית אמתני' קאי דלמה לי התם הא מוכח מדיוקא דכאן הא הפילה כשירה ומשני קמ"ל התם אף דלא אתיא מכח בן דעת ורבא שם צ"ל ר"נ הו' דל"ת שם רבנן ג"כ מודי' דאיכ' חתי' בשר קמ"ל דרבנן חתיכת סימנין בעינן וזה קצת דוחק דמ"מ מה אשמעינן רבא לדינא כיון דהלכה כר"נ ועוד דאמתני' דהתם אין קושיא דבא לומר דוקא דיעבד ולא לכתחלה אף באחרים רואין אותן לשיטתם שם בריש פרקין ד"ה שמא יקלקלו דמרישא לא שמעינן אלא שאין מוסרין חולין לכתחלה להשליך לכלבים וסיפא אשמעי' באחרים רואין דלכתחלה אסור אבל מפי' רש"י כאן ד"ה אבל הכא יראה דמתני' אהדדי הוה מצי לאקשויי ר"ל ל"ל מתני' דלעיל וכולן ששחטו ואחרי' רואין אותן דיעבד כשר פשיטא דהא מוכח מכאן מדיוקא הא הפילה הוא כשירה י"ל דמלתא דאתיא מדיוקא תני לה בהדיא וכ"ש כאן דלאו דיוק גמור הוא דאיכא למימר ה"ה הפילה דפסולה והא גופא איצטריך לתנא דמתני' רצוני לומר כמ"ש הרשב"א בחדושיו דכל שלא מתכוין לשחיטה נפלה קאי ליה התנא וכמו שאבאר בל' רש"י ד"ה אבל הכא ולפיכך איצטריך למתני' דלעיל ורש"י לשיטתיה שפירש שם בר"פ אין מוסרין לכתחלה באחרים רואין אותו וא"כ הוקשה לו שפיר ל"ל סיפא דכולן ששחטו דכשר דלא בעינן כוונה ותי' דהא לא תנן בהדיא במתני' דהפיל' הוא כשירה וה"א דהיכא דהפיל' הוא נפלה קרי ליה התנא ומש"ה לא פריך אלא לרבא דלמה לי' למימר תרי זימני דהלכ' כר"נ. ומשני דכאן איצטריך דל"ת דוקא לנועצה דמכוין לחתיכה מיהא ר"ל חתיכת כותל ואי אמר כאן ה"א התם פסול דלא אתי' מכח בן דעת והא דכשר התם במתני' דיעבד דכונת אחרי' מהני דהוה גדול עע"ג וכ"כ הרשב"א בחדושיו והתו' יע"ש ומה"ט יש ליישב קושית התו' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא דאי לאו דאמר לעיל דהלכה כר"נ ה"א דהתם טעמא דכונת אחרים מהני ולעולם דבעינן כוונה לשחיטה ולהכי אמר כאן הא הפילה הוא כשירה ולכך פריך דרבא אמר לעיל הלכה כר"נ אלמא דלא ס"ל דאחרים הוה כגדול עע"ג או דלא מהני בשחיטה פריך שפיר:

וברש"י ד"ה אבל הכא כו' לא הוה דייקינן מיניה כו' והוא גופא איצטריך והא דתנינא חדא זימנא משום דבמתני' כו' עכ"ל. עיין במהר"מ מלובלין ז"ל שפי' דבמתני' איצטריך להיכא שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו דהוה כוונה יע"ש והרשב"א ז"ל כתב וז"ל פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבא ה"א כל שלא נתכוין לזביחה נפלה קרי ליה יע"ש והנה הרשב"א כתב דבריו אהא דכתב רש"י דלא פרי תנינא כו' ויש לראות לאיזה צורך כתב כן דא"נ בלא רבא הוה דייקינן הא הפילה הוא כשירה מ"מ לא מייתר מתני' דכאן דאיצטריך לגופו דבעינן שחיטה מכח אדם ונפלה פסולה אלא דלא תקשי ל"ל מתני' דלעיל