ראש יוסף על ברכות לז

התוס' לעיל ד"ה אם רצו ב' טעמים א' דהמוציא קביעות ותי' ב' דרבנן. ולפ"ז באכלו כזית וכביצה יכולין להוציא זא"ז והמחבר בקצ"ג סתם משמע אפי' שיעור דרבנן נמי מצוה לחלק בהמ"ז אבל המוציא מוציא זא"ז בהסבו ולדידן ישיבה ומיהו א' בור אפילו בלא ישיבה דאנוס הוא והאי בור מבין קצת הא לא"ה לא יצא ומיהו ברמז"ל פ"ה מה"ב הט"ו משמע בכ"מ שם דעונה אמן אפי' אין מבין כלל יוצא דאמן יותר ממברך והוה כאלו אמר איהו הברכת ובלא אמן צריך שמבין ועיין קצ"ט ס"ז בנשים אפילו אין מבינות עיין א"ר ויפה כתב כי ברכת זימון יש דעות אפילו עם אנשים רשות והוה כעין ס"ס משא"כ בהמ"ז גופא צריך שיבינו ואמן דוקא ממי שמחויב בדבר הא לא"ה לא ועיין כ"מ פ"א הי"א מ"ש מאמן ובאמת מדרבנן לד"ת לא מהני כמש"ל ואי"ה בפריי יבואר זה

הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות עיין קפ"ח ורט"ו ויש ד' שיטות א' אחר סוף ברכה כמו אכילת פירות יאמר אמן והוא דעת הראב"ד פ"א מה"ב ובונה ירושלים כלומר סוף ברכה שיטה ב' אחר יהללוך וישתבח. שהם סוף ב' ברכות אבל ברכת פירות לא דמצי להפסיק בנתיים שיטה ג' דעת הרמז"ל דוקא אחר ב' ברכות ממש הא אחר יהללוך לא דהא כתב פ"א מה"ב אחר גאל ישראל דערבית הא דשחרית לא דק"ש הפסק ושיטה ד' מנהג שלנו דוקא בונה ירושלים לתת הבדל בין ד"ת לדרבנן ושיטת רש"י כאן יראה כשיטת הרא"ש וטור אחר יהללוך עונה דכתב אחר ברכות דשחרית וערבית כאמור והנה בונה ירושלים נקיט לדוגמא לשלש שיטות דוקא סוף ברכה הא אחר ברכה שלפני' לא או דוקא ב' ברכות סמיכות כו' ועיין חה"ר בירושלמי תנא הר"ז בור י"ל כולם אצטרכו אחר ברכת הפירות מגונה דבעינן ב' ברכות אחר ברכה ראשונה בור דהוה כמפסיק בין ברכה לעשי' ואחר ב' ברכות בסוף משובח ומיהו אם ענה אמן אחר עצמו בין ברכה לעשי' יראה דאין חוזר. עיין א"ר קס"ז אות זיי"ן וכולם כתבו דהוה כמפסיק לא מפסיק ממש ומיהו אם ראובן ושמעון ברכו פה"ע עד"מ וראובן סיים קצת קודם ושמעון אח"כ חייב לענות אמן ולא הוה הפסק דהא עונין אמן אחר באהבה מש"ץ דחיוב' הוה כמ"ש ברט"ו דצריך והוה כגביל לתורי ואחר עצמו כיון דמגונה הוה נמי בור דהוה כמפסיק והוא פשוט ובמקום אחר נסתפקתי בזה וראיתי שהוא פשוט ואי"ה בפריי יבואר זה בעזה"י ועיין ב"י ק"ט דאם סיימו בשוה לא יענה אמן אבל אחר יהללוך למאן דענה ה"ה בשוה וכ"ש הוא והמחבר בקפ"ח שהוא דאורייתא היינו לומר אע"ג דאיכא טוב ומטיב הוה בונה ירושלים סוף ד"ת דהא ברט"ו פסק אחר יהללוך נמי יע"ש ומנהג שלנו רק אחר בונה ירושלים לתת הבדל בין ד"ת לדרבנן ועיין סימן נ"א בב"י ובסימן נ"ט ס"ד פסק המחבר דאין עונה אמן אחר הש"ץ והרב פסק בסימן ס"א ס"ג דעונה אמן אחר ש"ץ ובפריי אי"ה יבואר זה הן אמת דאמן אחר אהבה רבה או פסוקי זמרה י"ל דלא מברכין אשר קדשנו ולא שייך ממש אק"ש אבל בין ברכה לעשי' י"ל דאין להפסיק באמן בשומע מאחר ומודה הרב להמחבר בנ"ט ושם אי"ה יבואר

אם שמע זיקים ורעמים זא"ז ובירך ב' ברכות (עיין רכ"ז) או שתה יין ואכל תפוחים וכדומה (עיין ר"ח) מברך מעין שלש ואחר כך בכ"ר אין לענות אמן אפילו להמחבר ברט"ו כי דוק' ב' תכופות לא זו שהם נפרדות ואי"ה יבואר שם בפריי

בדף מ"ו ע"א גמרא ואיהו כר"י סבר עיין תוס' ד"ה לא סבר ומהרש"א ז"ל והנה כפי פשוטו וכ"פ בש"ע קס"ז סי"ד ור"א בע"ה בוצע אפילו אורח גדול ממנו ואורח מברך אפילו בע"ה גדול ממנו והשתא ר"י בשם רשב"י מיירי בכל גוונא בע"ה בוצע ואורח מברך ודר"ה מתפרש או כולן ב"ב כמ"ש הר"מ פ"ז ה"ב או כשאין בע"ה עמהם כמ"ש התוס' או כשבע"ה מכבד לאורח לבצוע הוא מברך ועיין ד"מ בשם א''ז בר"א אם גדול כיבד לקטן לבצוע אז הבוצע מברך יע"ש ובש"ע השמיט זה ולפ"ז אין רשות לגדול ליטול ממנו בהמז"ז דכר"ה קיי"ל ומיהו אם בע"ה כיבד לאורח לבצוע כמ"ש המ"א בקס"ז ל"ב ג"כ אורח מברך מי שבצע ומיהו יראה שיש רשות לבע"ה ליטול בהמ"ז מאורח ולכבד אורח אחר דהא כשיש גדול רשות לבע"ה לכבד בהמ"ז לקמן כמ"ש בר"א בהג"ה ועמ"א שם ב' ממ"כ ואי הא טובא אשמעינן דנוטל מגדול לקטן וטעמא רבא אית ביה דראוי לברך לבע"ה ברכו וכשלא הוכשר בעיניו ברכה של גדול רשות ליתן לקטן וה"ה כאן אעפ"י שכיבד לבצוע רשות לכבד בהמ"ז מי שישר בעיניו לברך לבע"ה

והנה מהרש"א ז"ל הקשה ר"א למה כיבד לרי"ז הא בע"ה בוצע והמ"א בקס"ז ל"ב תי' זה דרשאי לכבד (עא"ר אות כ"ג הקשה על מ"ש דר"ז בל"ט בחול לא בצע אכולה שירותא ואפ"ה אמר כאן לר"א בע"ה בוצע בעין יפה יע"ש ואי"ה יבואר) ואמנם בחה"ר כאן כתב דר"א כיבד לר"ז בשבילו עשה הסעודה הוה מחשב לר"ז בע"ה מבואר שאין ראוי לבע"ה לכבד המוציא לאחר דמחזי ככילי וכדומה

ואבאר דברי מהרש''א ז"ל לכאורה פי' התוס' כמ"ש דר'"ה ור""י ל""פ והלכה כתרווייהו ודר"ה בשאין בע""ה גדול בוצע ומברך וקשה בלאו הכי פשיטא דגדול הוא ובלא טעמא דבוצע ראוי לברך בהמ"ז וראוי לפרש דר"ה בכיבד גדול לקטן לבצוע הוא המברך ואין הגדול נוטל ממנו בהמ"ז ומ""ש בר""א אפילו בא לבסוף היינו כשבע"ה בוצע הא כשאין בע'"ה שם ואחד בוצע י"ל הוא מברך כדר"ה דהא בכיבד גדול לקטן לבצוע הוא מברך ויש לפקפק קצת דשאני כיבד הגדול אמרינן מסתמא כיבד גם לבהמ"ז משא"כ בכה"ג ואי"ה יבואר הן אמת שברי"ף ורמזז"ל ובש""ע השמיטו מימרא דר"ה לגמרי וא"י למה ואמנם כן המהרש""א ז"ל הוקשה לו אי' ר"ז יסבור בתחל' רשב"י ולא בסוף גם סתמא דתלמודא אמר ואיהו כר"י סבירא ליה הא סבר נמי כר"ה כאמור (ומיהו גם לשי' מהרש"א ז"ל לא יתישב זה היטב ועוד דר"א בהכרח סבר לגמרי כר"י בתחלה וסוף דאי רק בסוף ובתחלה סבר בר כר'"ה וראוי ליתן לאורח הכל ומברך הוא הבוצע גם כן וליעבד תרתי א"נ איך אמר כר"י ס"ל אמאי לא אמר ר""א כר""ה ס"ל לגמרי ובוצע ומברך האורח אלא כר"י ס"ל לגמרי בתחלת וסוף א"כ איך אומר תחלה לר''ז לבצוע ע"כ סבר דהכל תלוי בגדלות אם יש גדול הוא הבוצע והוא המברך ולא אמרו בע"ה ואורח אלא כשכולן שווין אז בע"ה בוצע ואורח מברך ומש"ה לא סתרי תר לישני דר' יוחנן כאן ומימרא דכל ת"ח המברך לפניו ע"ה כו' (הוא מימרא פרק בני העיר הביאו הטור בר"א ורי"ף לקמן כאן) והיינו בע"ה ואחד בשווין מיירי אבל כשיש גדול הוא הבוצע והוא המברך ודר"ה בוצע מברך בשוין כשאין בע"ה עמהם או כולם ב"ב ובשווין ומיהו מ"ש והרי""ף והרא"ש הביאו דר""י לקמן לא הבינותי דהא הרא"ש בפירוש כתב אורח מברך אפילו בע""ה גדול ממנו וכ'""פ בש""ע בקס"א ור""א דתלוי בבע""ה ואורח ולא בגדול רק כשכולם ב"ב או כולם אורחים אז תלוי בגדול ומר"י במגלה אין קושיא דע"ה שאני משא"כ כששניהם ת"ח וא' גדול מחברו הוא אין זה ומיהו גם מהרש"א ז"ל מודה דאם נתן רשות גדול לקטן דרשאי דרבי נתן רשות לרב לברך ברכת מזוני ודמגילה שלא מדעתו הוא דאסור ואנו אין לנו אלא פסק השו''ע ואי"ה בפריי יבואר בזה

עד היכן ברכת הזימון רש"י בכאן כתב שצריכין שלשה כו' כ''כ הכרע אבל לקמן ע"ב מבואר בהדיא מדבריו דיחיד א"א זן ודוחק גדול לומר כשאכל רק כזית כביצה דהם דקדקו על עצמן ומדרבנן ומש"ה לא מברך הזן דשייך לזימון ג""כ דזה דוחק ועוד דא"כ לוקמי בריית' כולהו כר"ש ב' ושלש שפיר ושלש וארבע באכל כדי שביעה ומיהו ז"א ולרש"י הגירס' שתים ושלש. ואברכות קאי דהם לשון נקבה והא דמשני ר"ש דפליגי אי הטוב והמטיב ד"ת או לאו הי' יכול לומר דכ"ע הטוב ומטיב ד"ת ומ"ד ג' וד' שפיר ומ"ד ב' וג' בפועלים וביחיד ב' ברכת הארץ עם כולל בונה ירושלים והטוב ומטיב דאי ד"ת פועלים אומרים מ"ש מאינך וג' בזימון פועלים הוה ג' דהא דכולל בונה ירושלים דדומות כמ"ש רש"י בי"ו א' יע"ש משא"כ הטוב ומטיב דהא הזן נמי אין כולל אלא דא"כ אנן דפסקינן הטוב ומטיב לאו ד"ת נאמן להכי אמר דברייתות פליגי אי ד"ת או לאו

והנה ג' פירושים כאן א' פירש"י ז"ל וגריס שתים ושלש ב' פירוש התוס' ד"ה ע"ד היכן וד"ה ולמ"ד דעד היכן הוא לאחד מפסיק סעודתו לשנים וצריך להמתין מלאכול (ומיהו אם לא רצה הם מזמנין בע"כ) וברייתות שנים ושלשה ושלשה וארבעה אגברי קאי אבל שיטת הר"מ מאייבר' הוב' בתו' ע"ב ד"ה להיכן הוא דקאי אם אחד הולך לשוק קוראין ועני כו' וכ"פ הרי"ף ז"ל ומיהו הר"מ מאייבר' נטה מפירוש התו' דא' מפסיק לשנים דאפשר ס"ל כראב"ד והגאונים דאסור לו לאכול עד שיברך לגמרי בהמ"ז ויטול ידיו ומברך המוציא וא"ב ע"כ הפירוש דא' יצא לשוק כו' וכ"ה בירושלמי כמבואר באורך ברי"ף ז"ל ומ"ש התוס' וכפירוש הזה הוא בירושלמי היינו כעין פירוש זה אבל שם מבואר א' יצא לשוק כו' ורי"ף מפרש ה"כ בבלי כן וא"כ סובר דא' מפסיק וחוזר ואוכל ואפ"ה מסתמא בבלי וירושלמי בחד פירושא ועוד כמ"ש הרא"ש ז"ל דאי כפירוש התוס' הי' לומר עד היכן ברכת הזימון בא' מפסיק לשתים ועיין ברא"ש ואי"ה בפריי סימן ח' יבואר זה וכאן אין להאריך

ע"ב גמרא והטוב ומטיב פותח ואף חותם כו' לכאורה י"ל דקשיא אי ד"ת אמאי אין חותם בברוך דהוה ארוכה וקשיא מרישא דברייתא כל הברכות היינו ארוכות פותח וחותם בברוך כו' אלא דרבנן ומש"ה אין חותם בברוך דלא להוי עדיפא מברכות דאורייתא ברכת ארץ ובונה ירושלים כמ"ש בחה"ר ובתי' ד"ה והטוב ומטיב א"א לפרש כן אלא כמ"ש מהרש"א ז"ל דקשיא להו דקושיות הגמרא דהוה ראוי לחתום ושלא לפחות אלא לאו דאוריי' והוקשה להם מה בכך מ''מ סמוכה היא ותירצו דלא שייך כלל אמזון אלא סמכו לבהמ"ז דנגדע קרן ישראל ועתיד לחזור מבנין ירושלים עב"י קפ"ט בשם הרא"ש א"כ לא הוה סמוכה כיון שאין מענין אחד ומ"ש בתוס' נאמן הוא עיין פסחים ק''ד ומ"מ הקושיא לכאורה רק על צור העולמים דאין חותם בברוך דהוה קצת ארוך דאי מה שאין נאמן פותח י"ל דהוה סמיכה כמו יהללוך לקרוא את הלל אעפ"י שראשונה אין חותמת אפ"ה יהללוך אין פותחת בברוך

רבי עקיבא אומר כו' טוב ומטיב אין כו' ופירש"י עוקרין אליבא דר"ע וסבר כר"ע ואנן קיי"ל כמר זוטרא א"כ ראי' נמי מת"ק דל"פ בזה ד"ת או דרבנן עיין חה"ר אבל הרר"י כתב דה"פ הטוב ומטיב אין ולא דין אמות אי אפשר ואי לומר גם הטוב ומטיב אומר מה"ת לא וגם לר"ע אמאי לא יאמר אלא דלת"ק יאמר ב"פ הטוב ומטיב א' נוסח הברכה על הרוגי ביתר וא' על צרה שלו ולר"ע חד פעם הטוב ומטיב ולפ"ז הלכה כר"ע וכמר זוטרא ולפ"ז א"י איך מייתי ראי' טוב ומטיב דרבנן שעוקרין אותה הא אומרין לכ"ע טוב ומטיב בבית האבל ולת"ק יאמר ב"פ טוב ומטיב ועיין טור קפ"ט ר"ע מוסיף בה משמע לת"ק אין אומר דיין אמת יע"ש בב"י שכתב בבית האבל אין אומרים ג' מלכיות וג' גמולות יע"ש ואפשר דהיינו ראייה שעוקרין בבית האבל אותו שאר וע"ש עוד מ"ש על תוס' ד"ה מר זוטרא דדוחק לומר שהם סוברים דא"א ג' מלכיות ואי"ה מבואר בפריי לא"ח בזה

להיכן הוא חוזר כו' יש בכאן שלש פירושים לרש"י אחד מפסיק לשנים וגומר אכילתו להיכן חוזר ודכ"ע כרב ששת (דאי כר"ב פשיטא שאין חוזר לנברך דלמי יאמר נברך לרבים כיון שעתה הוא יחיד) רב זביד