ראש יוסף על ברכות כו

בפסחים פרק כל שעה וגם אין טוי"ד ושאר ספרי הפוסקים כעת בידי א"א להאריך בהם כמצטרך ואי"ה אנופף ידי בזה: דף לח ע"א גמ' אמר אביי האי כובא דארעא וכו' ואיקבע סעידתי' וכו' אמר מדבר רב אשי ואדם יוצא ידו חובתו בפסח עיין טור קס"ח משמע פשטא דלישנא וודא דטריקנין דהוא כובא כו' אע"ג דלא קבע סעודה המוציא ושלש ברכות וטריתא קבע המוציא ועב"י האריך ועמ"א אות מ"א וא"ר ל"א בשם הב"ח כפשטי' דטור והנה נסתפקתי הא דאמרינן בכ"מ פת בכסנין וכדומה קבע סעודה בהמ"ז אי ד"ת או דרבנן ומה שהביאנו לזה הוא דלטור הא דמר בר רב אשי דיוצא בפסח חולק אקבע והיינו דאי דווקא קבע היינו מדרבנן דמ"ה לאו לחם הוא אלא באכל כדי שביעה איכא למיגזר אטו לחם גמור ומדרבנן בהמ"ז וכל שלא אכל כדי שביעה דהוה בלחם גמור מדרבנן לא גזרו כאן הלכך אין יו"ח בפסח וע"כ דלחם הוה אף בלא קבע משא"כ להר"מ ז"ל פ"ג מה"ב וכ"פ בש"ע קס"ח סט"ו דיוצא י"ח בפסח וקבע בעינן לענין המוציא א"כ נראה להיפך דקבע מ"ה ולא קבע אע"ג דלחם גמור הוה מ"מ לא החמירו על עצמם כזית וכביצה כה"ג שאוכלין לתענוג וארעי ולא הוה ממש תואר לחם והיינו ספיקא דידי בפת בכסנין וכדומה בקבע אי מ"ה או מדרבנן ונ"מ בספק בירך דלהטור יראה דמדרבנן הוא ועיין לח"מ פ"ג מהלכות ברכות מהא דלעיל ל"ז ב' דמקשה לרב יוסף ממצה יע"ש ואין להאריך כאן ואי"ה בפריי סימן קס"ח אבאר בזה

והנה הטור בקס"ח דטריקנין הביא המוצא וחלה ופסח אע"ג שכתבו בסימן תס"א הביאו כאן לראיה וכאמור אע"ג דלא קבע סעודה והש"ע השמיט כאן חלה וביארו בי"ד שכ"ט ופסח לא הזכיר כאן ובה' פסח לא מצאתיו . כעת שם: האי דובשא דתמרי שהכל זיעה וכו' כמאן וכו' בכאן מקום עיון וצריך ביאור ואבאר בעה"י כפי דעתי העניה והקלושה הנה המעיין בחה"ר כאן יראה דסחיטה ובישול שווין המה ואפשר סחיטה פועל יותר מבישול עט"ז ר"ב ה' ור"ה אות ד' ואות ו' והר"א ז"ל סובר כי סוגיין דכאן עם חולין ק"ך א' הוא דר"י ג"ש גמר (דאל"כ ע"י סחיטה לאו זיעה הוה כמו בישול ובישול וודאי לאו זיעה הוה דמיא לשלקי לקמן ל"ט א') ופסחים כ"ה ב' מייתי מאין סופגין אלא על היוצא מזיתים וענבים י"ל מעצמן מסיק התם זיעה הוה הא ע"י כתישה לאו זיעה הוה וא"ש מ"ש התוס' שם יע"ש וא"ש חומץ סיתוניות דאמאי הא עיקר פרי המשקה דהם אין ראוין לאכילה אלא מג"ש גמר ומר בר ר"א סבר כוותי' דר"י בחדא ביוצא מעצמן ופליג בחדא בע"י סחיטה והקשה הרשב"א כמה קושיות א"כ אין ענין זה לזה כלל גם מר בר ר"א כר"א אפשר סובר והתם ע"י סחיטה יע"ש ופירש הרשב"א דוודאי כסברת הר"א ז"ל כן הוא דסחיטה דומה לבישול ואפשר עדיף מיניה אלא דמיא דשלקי כשלקי היינו באותן דברים שעיקרן למשלק נינהו ודרכן בכך וה"ה אותן שדרכן למסחט נמי משקין כמותן והא דתנן תרומת פי"א וכל מי פירות היינו אותן שאין דרכן למשלקינהו (וה"ה שאין דרכן למסחט) יע"ש היטב ברשב"א ז"ל וסוגין דהכא כסוגין דפסחים כ"ג ב' ופליגי אסוגיא דהעור ורוטב דלא מג"ש מייתי לה אלא דזיעה בעלמא הוה הן ע"י סחיטה ובישול או מעצמן. הוה הכל זיעה כיון שאין דרכן למסחט ולבשל אלא נאכלין חיין (ולזה א"ש דפרש במשנה דתרומת פי"א דבש תמרים ויין תפוחים וסיתיונות מאחר דאמר וכל מי פירות למה פרש אלו הג' ורא"ש שם בפירוש הר''ש בד"א העיר בזה ולשיטתי' אזיל דסובר דאין לחלק בין דרכן לשלוק או לאו אלא סחיטה ויוצא מעצמן זיעה ושליקה טעם הפרי בעין ממש ואה"ב לרא"ש ז"ל בתרומה אם שלקן חייב קרן מחומש לר"י נמי דמדמה ברכה לתרומה א"כ למה פרש אלו השלשה אבל להרשב"א א"ש דבש תמרים לשלול דעת ר"ה גאון ז"ל דסובר דבש היוצא מעצמן חשיב שבח א"י וכדבעינן למימר קמן אי"ה וסתיניות דל"ת דהיוצא הוה עיקר הפרי כמו שהקשה הר"א ז"ל וחה"ר יע"ש ויין תפוחים לומר דווקא כיוצא בזה שדרכן חיין לא לשלוק וכמ"ש בחה"ר להדיא יע"ש) אבל פירות שדרכן למשלק ועומדין לכך או עומדין ליסחט ודרכן לכך לא הוה זיעה דוודאי סחיטה לא גרע מבישול ולכאורה עדיף מבישול כמ"ש הט''ז ר"ה אות וי"ו: אבל הרא"ש דעת אחרת עמו דאין לחלק בין דרכן לשלוק או לאו אלא סחיטה גרע מבישול ששם נכנס טעם הפרי ממש משא"כ סחיטה וכמ"ש בדף ל"ט א' בשלקות יע"ש ומוד' לחה"ר ז"ל דסוגין דכאן ודפסחים חולקין על סוגין דעור ורוטב וכאמור והבן זה

ולפי זה יש מקום עיון בש"ע ר"ב סעיף חט"י פסק כרשב"א ז"ל דווקא דרכן למשלק הא אין דרכן למשלק לא ולהרשב"א הכריחו לזה דסובר סחיטה הוה כמו בישול וקשיא ליה ממיא דשלקי וכו' להמעיין היטב בחה"ר ואלו בר"ה ס"ב וג' כתב ירקות וכו' והיינו ע"כ בדרכן למשלק כמ"ש הט"ז שם אות ד' ולמה כתב בס"ג סחטן לא משמע דיש לחלק בין סחיטה ובישול אע"ג דרכן למסחט ועט"ז אות ו' מ"ש דאין להטור הוכחה י"ל דהטור בשיטת אביו הרא"ש קאי יש לו הוכחה אבל המחבר קשה כדאמרן דלכאורה אחז החבל בתרין ראשין וכדכתיבנא:

עיין ט"ז ר"ב אות ה' מ"ש דסחיטה כבישול כן מבואר בחה"ר אמנם מ"ש בתמרים י"ל דתמרים שאני דשבח א"י בדבש הזב מהן ושביק עיקר הפרי ש"מ כי דרך התמרים כן הוא כשיש בהן רוב שומן הם עיקר הפרי ויוצא מעצמן אבל כשצריך לכתוש אותם אין בהם עיקר רק זיעה שאר פירות נהפוך הוא דמעצמן זיעה הוא וע"י כתישה עיקר הפרי הוה וזה טענת רב האי גאון ז"ל דבקרא בשבח א"י שביק הקרא תמרים ושיבח בדבש ומוקי האי דמר בר רב אשי בשראן ובישול יע"ש אלמא בתמרים עיקר היוצא מעצמן יע"ש בהה"ר ומשונה הוא מכל שאר פירות כאמור

כללא דמלתא זתים וענבים בין מעצ''מן וכ"ש כתישה ובישול משקין כמותן לכל מילי ובשאר פירות יש מחלוקת הרשב"א והרא"ש ז"ל בר"י והמחבר סתם כדיעה א' שם (מ"ש הט"ז בר"ה ד' דספק הוא להמחבר וודאי הוה כדיעה אי בסתם) וראיתי בס' חמד משה בר"ב ור"ה כתב דיין מעצמן לא דהוה זיעה ואינו כי הר"א ז"ל וחה"ר כולם מודים דבזתים וענבים אף מעצמן ומשנה אין סופגין אלא על היוצא מזיתים וענבים בין מעצמן נמי וכו' ואי"ה בפריי יבואר עוד

והוי יודע שהר"מ ז"ל פ"ח מברכות ה"ב מי פירות שהכל ובה"ד מי שלקות שדר"כן להשליק והוא ששלקן לשתות מימיהם כמותם דבש תמרים שהכל הנה בה"ב כתב מי פירות ובה"ד רבותא יותר דבש תמרים לאפוקי מרב האי גאון ז"ל וכו' ואמנם למה לא כלל בה"ב ולא בהלכה ד' שאין שייכות עם מי שלקות ואמנם כפי מה שנתבאר דברי קדשו הם ברורים כי לאפוקי מדעת הראב"ד ז"ל איש ריבו שהביא החה"ר בשמעתין שסובר דובשא דתמרי שהכל בזב מעצמו הא ע"י בישול פה"ע ומר בר ר"א פליג אר' יהושיע בחדא ע"י סחיטה כי סחיטה כבישול ואפשר עדיף מבישול כמ"ש (הט"ז בר"ב ור"ה) ולסתור זה כללן יחד לומר מי שלקות דווקא שדר"כן להשליק וזה כפי שיטת חה"ר דיש חילוק בין דרכן או לאו כאמור ואהא קאמר דבש תמרים בין זב מעצמן או שלקן שהכל ועיין כ"מ שם הביא דברי הרא"ש ז"ל על דברי רבינו יע"ש וא"י לכוין זה שכפי הנראה הם רחוקים זה מזה ודעת הר"מ ז''ל כהרשב"א ומה שהוסיף הר"מ ז"ל תנאי ששלקן למימיהן יבואר אי"ה בפריי עמ"א ר"ה אות וי"ו יע"ש והמחבר בר"ב ס"ח היפך דבש תמרים ושאר מי פירות והוה זו ואצ"ל זו וא"י למה עשה כן ועיין א"ר אות י"ד בשם ע"ת מה שהקשה דברי המחבר אהדדי ותמה הא''ר ולפמ"ש אפשר קצת ליישב דברי ע"ת ואין להאריך

ועדיין לי ההדיוט קשה אטו ירקות שדרכ"ן להשליק כיפי תלה בהו ומה בכך שדרכן בהם סוף סוף מי פירות זיעה הוה ואולי אותן הירקות מימיהן כגופן הם וצ''ע

כתב ר"מ ז"ל פרק עשירי מהלכות מ"א הכ"ב כל המשקין מפירות כמותן ואין לוקין אלא על יין משמן עיין לח"מ האריך ולי ההדיוט קשה מכאן ופ"ח מהלכות ברכות הי"ב פסק כסוגין דכל המשקין הוה זיעה ואמאי פסק כמו"תן דהוה איסור תורה דהיינו כר' יוחנן פסחים כ"ה ב' לא זיעה ועיין פי"א דתרומת מ"ש כי כן מנהג"ם איין ושמן קאי דל"ת דהוה שלא כדרך אכיל': ועתה אני חוזר לשמעתין ולפרש אותה ע"ד הפשוט בעה"י: האי דובשא דתמרי וכו' לא אמר מי פירות כי רבותא אשמעינן ולאפוקי סברת ר"ה גאון ז"ל דאמר כי הדבש בתמרים עיקר שהכתוב שבק עיקר הפרי ושיבח בדבש א"י ולר''ה גאון דמפרש לה במי שלקות של תמרים (וסובר שיש לחלק בין דרכ"ן להשליק כהר"מ ורשב"א בזה יע"ש בחה"ר) רבותא קאמר לא מיבעי' מי שלקות פירות שאין דרכן להשליק דשהכל כמו היוצא מעצמו דזיעה אפילו מי שלקות מרים דהיוצא מעצמן בתמרים פה"ע מי שלקות שלהם גריע הוא כי נהפוך הוא משאר פירות

קשיא לי להטור ב"ט דברכה מעין שלש ד"ת דברכת אכל זיין מינים קאי ולחם הפסיק דלא בעי שלש ברכות) א"כ ודאי מסתבר ברכה אחרונה אדבש תמרים קאי דהוזכר בפסוק לא אתמרים גופייהו דווקא אחר דלא הוזכרו כלל בפסוק וא"כ בהכרח אע"ג דתחלה שהכל ברכה אחרונ' ברכה מעין שלש הוה ואמאי בכוסס החטה בר"ח כתב הטור דבנ"ר דלא אשכחן פה"א ומעין שלש והא אשכחן שהכל ומעין שלש וכן קשה על הרשב"א ז"ל בזה בכוסס חטה ואיהו פסק ברכה מעין שלש ד"ת ועוד לא לישתמיט שום פוסק ולכתוב למ"ד ברכה מעין שלש ד"ת דאדובשא דתמרי מברך ברכה מעין שלש וקרא אכולהו קאי אדבש שמוזכר בפסוק מאחר דקאי אשמן המוזכר זית שמן (ע"ש שי"ל זיתים העושים שמן עיין רש"י ורא"ם שם) כ"ש דבש שאין זכר לתמרים כלל וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר זה

טרימא וכו' מותר לעשות טרימא ואסור לעשות שכר וכו' הנה מדמה ברכה לתרומה ורש"י ז"ל פירש טרימא כתוס' קצת וכ"ה לשון הטור בר"ב עב"י שם והא"ר בר"ב אות י"א כתב שהר"מ ז"ל ג"כ סובר כן דמיעך לגמרי שהכל דאין צורתן ניכרת א"כ קשה מה אריא דשכר אסור דמאוכל משקה אין עושין (עיין תרומת מזה) אפילו למעך לגמרי שאין צורתן ניכרת נמי אסור מאוכל לאוכל דלאו במלתייהו קיימי ואסור בתרומה כמו בברכה וצ"ע קצת ובש"ע ר"ב סעיף זיין הכריע רמ"א דנראה עיקר פה"ע על מעוך לגמרי יע"ש והנה מקמחא דחטי דרב יהודא אמר פה"א יורה לזה דאין ניכר כלל צורת חטה ור"ל דפליג ואמר שהכל מטעם דנשתנה לגריעותא הא לא"ה לא ועיין הרר"י

והנה אם אכל תמרים מעוכים כעין פאוידלא המוזכר בר"ב סעיף זיין איך יברך ברכה אחרונה לא מעין שלש ולא בנ"ר דספק הוא דאם תחלה שהכל אח"כ בנ"ר ואם פה"ע מעין שלש ואחת אין פוטרת חברתה כמבואר בר"ח סי"ג יע"ש ולטור בר"ט ורשב"א דמעין שלש ד"ת אפשר ספק תורה לחומרא ה"ה בפלוגתא דרבוותא ומברך מעין שלש ולדידן דרבנן הוי ואין מברך כלל והירא לא יאכל כ"א תוך הסעודה תמרים מעוכים או אם יש לו מין אחר מעין שלש ומין בנ"ר אז יוכל לאכול כך ואי"ה בפריי בר"ח יבואר זה וכאן אין להאריך בזה: